תיקון לכתבה מה-17 באוגוסט: אוהד נבו - "בעלי מסעדות חשבו שיתעשרו מהימים של האולימפיאדה"
התיקון מתייחס לכותרת בלבד שייחסה דברים שאמר גיורא (כותב הכתבה), כאילו נאמרו ע"י אוהד נבו.
המחצית הראשונה של מהמשחקים האולימפיים כבר מאחורינו ובייג'ין נמצאת כבר בשבוע שני של "שגרת אולימפיאדה". בדיקות ביטחוניות בכל פינה, שוטרים, שומרים, מתנדבים, מצוקת מוניות וגם "משחקי כרטיסים". במקומות רבים בעיר ניתן למצוא ספסרים או סתם תיירים שמנסים למכור, לקנות ולהשיג דילים טובים יותר או פחות. כולם שואלים, מתעניינים ומחפשים כרטיסים.
כדי להבין טוב יותר כיצד מתנהלת "המערכה" הזו וגם לשמוע קצת על האולימפיאדה מזווית ישראלית אך וותיקה כאן, שוחחתי את אוהד נבו, מנהל פעילות חברת איסתא ספורט בבייג'ין.
אוהד מתגורר כבר שלוש שנים בסין ובעל ניסיון בעיקר בתחום התיירות כאן. את מבצע הבאת כ-800 ישראלים לכאן הוא מנהל ממשרדי איסתא ספורט בבייג'ין שנראים כמו חמ"ל עם טלפונים שלא מפסיקים לצלצלים ובקשות רבות בעיקר לשחייה ואתלטיקה. הישראלים שמגיעים לכאן אגב הם ברובם חובבי ספורט אמיתיים שמוכנים לשלם לפחות כמה אלפי כדי לראות שיאי עולם בבריכה או באצטדיון האתלטיקה.
לפני ענייני כרטיסים, איך אתה מסכם את האווירה כאן? לעיתים נדמה כי הסדר והארגון המופתי מעיבים על הפוטנציאל לקרנבל.
קודם כל צריך לקחת בחשבון שהסינים הם אנשים די רגועים. הם מעודדים, צועקים אבל תמיד באופן תרבותי. אין טירוף ובטח שאין חוליגנים. זה אגב עניין שמגיע גם מהממשלה ומהנחיות של המארגנים. היה כאן ניסיון מצד הממשלה לייצר "שיר עידוד רשמי", זה הצליח באופן חלקי (לעיתים אפשר לשמוע את הקהל צועק zhonggou jiayou).
צריך להבין את אופן ההסתכלות של הסינים על המשחקים. רבים מהם מגיעים עם המשפחות, בשביל החוויה, לאו דווקא מתוך אהדת ספורט כמו שאנחנו מכירים באירופה למשל.
בהקשר הזה אני יכול להוסיף סיפור נחמד שקשור לטקס הפתיחה. ניסיון שלנו עם מספר חברים להגיע לבית קפה ולצפות שם בטקס נתקל בשוטר שסגר את הרחוב על דעת עצמו למען הסדר הציבורי מכיוון שהיו לדעתו יותר מידי אנשים ברחוב. החשש מטרור והשמירה על הסדר הציבורי חשובים יותר מכל דבר. בסין כשמדובר בסדר הציבורי שוטר אחד במקום אחד יכול לקבל החלטה לבד. מרוב הלחץ של לעשות "אולימפיאדה שתעבור בשלום" הרבה דברים מתפספסים ואנשים לעיתים נשארים מחוץ לעניינים. למרות שבסופו של דבר כמו בהרבה מקרים בסין ניתן היה ללכת מסביב ולהיכנס לאזור מרחוב צדדי אחר.
האם לצפות בספורט זה משהו חדש בסין?
לאו דווקא, אבל לנצח בספורט זה דבר חדש עבור הסינים. רק בשנות ה-80 הסינים הפכו לכוח משמעותי בעולם הספורט והחלו לצבור הישגים. קיימת התלהבות גדולה סביב ספורט וזה כולל גם את תעשיות הספורט השונות שנמצאות בצמיחה עצומה כמו למשל חנויות NBA ותעשיית בגדי הספורט.
אפשר לקחת כדוגמא את לי נינג, מדליק הלפיד, שהוא בעל חברת ביגוד הספורט המצליחה בסין וכוח עולה במגזר העסקי כאן. הספורט גם מתחבר יפה מאוד ללאומיות. סין מצליחה ויוצרת גאווה. דגל סין מונף בזכות הספורט וזה החיבור ללאומיות שיכול להחליף אידיאולוגיות שאינן קיימות עוד.
סוגיית הכרטיסים מדוברת כאן מאוד. כיצד התנהלה מכירת הכרטיסים, מה היתה למעשה השיטה?
חצי מהכרטיסים נמכרו בתוך סין והחצי השני פוזרו בכל העולם לנציגים במדינות השונות. מתוך החצי השני שפוזר בעולם הועברו כרטיסים רבים לספונסרים, משהו כמו שליש.
כל העסק מאוד בעייתי מכיוון שהוא מתנהל בחוסר וודאות מוחלטת. חלוקת הכרטיסים נעשית הרבה לפני ההגרלות ואפילו לפני סגירת רשימות הספורטאים שישתתפו כאן. ברגע שנקבעות התחרויות עצמן וכבר ברור מי ישתתף איפה ומתי מתחיל המשחק הגדול שהוא למעשה מסחר שמתנהל בין הנציגויות השונות.
אנחנו לא רוכשים מספסרים ברחוב אבל בהחלט מתנהל "רחוב מסודר" בין הספקים הרשמיים ואלו נוקבים במחירים גבוהים בהרבה מהמחיר המקורי שמצוין על הכרטיס.
ועדיין הרבה מאוד מקומות ריקים בשבוע הראשון, מדוע זה קורה? הסיבה מתחילה קודם כל בצד של הספונסרים. אלו מקבלים כמויות גדולות של כרטיסים ומחלקים אותם. בחלק מהמקרים מחולקים כרטיסים כמתנות, כדי להרשים לקוחות, ספקים או מעסיקים והתוצאה היא כרטיסים שמגיעים לידיים שלא ממש מעוניינות בהם. יצא לי להיתקל באיש עסקים כאן שקיבל 4 כרטיסים לאותו אירוע והוא כמובן לא מאלו שינסה למכור ברחוב. כאשר אתה לא משלם על כרטיס ההתייחסות היא אחרת. בהקשר הזה אפשר היה לראות הרבה פעמים במגרשים אזורים שלמים ריקים, אלו בדר"כ אזורים שחולקו או נשמרו לספונסרים.
עניין נוסף הוא הספקולציה. הרבה מהסינים קנו כרטיסים למטרת ספקולציה ומסחר ולא תמיד זה הצליח להם. דבר שלישי שקורה בכל אולימפיאדה הוא כמובן מצב בו אנשים רוכשים כרטיסים מתוך ציפייה שספורטאי כלשהו יגיע לשלבים מתקדמים וכאשר הוא לא מגיע גם הם מוותרים על האירוע. זה דבר שקרה כאן להרבה ישראלים עם הכרטיסים לגמר הג'ודו שנקנו בהנחה שאריק זאבי יגיע לשם. אם מסתכלים על סרטי וידאו מאתונה או אטלנטה אפשר לראות גם שם הרבה מאוד קרחות ביציעים, אין כאן כישלון בעניין הזה.
מה המחיר הגבוה ביותר שנתקלת לכרטיס?
10,000 עד 20,000 דולר לטקס הפתיחה. שמעתי גם על אמריקאים שרכשו ערכה ב- 36,000 דולר, טיסה + כרטיס כניסה לטקס.
קצת מעבר לאולימפיאדה, אתה מגיע מתחום התיירות והטרנד שהולך וצובר תאוצה בעולם היום הוא להוציא את הסינים לטיולים בעולם. איך אתה רואה את התחום הזה מתפתח?
אפשר להגיד שמתקיים תהליך שמזכיר לי קצת את שוק התיירות בישראל לפני הרבה שנים. הלהיט היום כאן הוא טיול לאירופה בסגנון של 14 מדינות ב- 16 יום, מזכיר את מה שהיה אצלנו בשנות השמונים. במקביל מתפתחות נישות אבל אלו בעיקר מתייחסות לתיירות פנים כמו למשל טיולים בעקבות מיעוטים, תיירות ירוקה וכו'. היעדים המבוקשים על ידי הסינים הם אמריקה ואירופה ושוב בעיקר בטיולים מאורגנים. להרבה מאוד סינים יש בעיה לקבל ויזה וזה מקשה. לעומת זאת מדינות כגון נפאל ולאוס צוברות תאוצה כיעד מבוקש גם בגלל המחיר הזול וגם בגלל עניין הויזה.
אתה רואה אולי מיליוני סינים שמגיעים לישראל בשנים הקרובות?
הבעיה הביטחונית כמובן מקשה. הסינים עדיין רואים את ישראל כמדינה שמתפוצצים בה אוטובוסים. מעבר לכך קיימת בעיה נוספת – אוכל. הסינים מעדיפים מדינות בהם יוכלו למצוא אוכל סיני מוכר וידוע ולדעתם בישראל אין דבר כזה. בסופו של יום למרות הבעיות האלו יש לדעתי פוטנציאל גדול מאוד לסינים שיגיעו לישראל אבל זה חייב להיעשות בשילוב ביקורים במדינות האזור. אזרח סיני לא ייסע רק לישראל ויפספס הזדמנות לראות את פירמידות במצרים או אתרים בירדן וטורקיה. הגישה הסינית היא "לסמן V" ולראות כמה שיותר ולכן צריך יהיה להתאים להם חבילות שכאלו.
לסיכום עוד מילה על האולימפיאדה?
דווקא מהצד הסיני, מהזווית של האזרח הפשוט ברחוב בבייג'ין מעניין לראות שאנשים הפנימו כאן שהאולימפיאדה היא לא קסם. היתה תקופה שהציפייה לגבי מה שהאולימפיאדה תעשה לבייג'ין היתה בשמיים ואף חסרת פרופורציות, פנטזיות של סוחרים ובעלי מסעדות שחלמו להתעשר עד סוף הקיץ. בתקופה האחרונה אני יכול לומר שחלה התפקחות, הפנטזיה של התעשרות בעקבות האולימפיאדה התחלפה ועברה להבנה אמיתית יותר של המציאות ואולי זה גם מה שיבטיח יציבות וחזרה לשגרה בריאה לאחר סיום המשחקים.
בדרך חזרה ממשרדי איסתא ברכבת התחתית אני פוגש עוד ספסר. בחור קנדי שמספר כי עסקי הכרטיסים באולימפיאדה הזו עלו על כל הציפיות שלו. הוא מציע כרטיס לתחרויות האתלטיקה של מחר (גמר מאה מ' גברים) במחיר של 250 דולר. מיד לאחר מכן ברחוב מבקשת סוחרת אחרת לקנות כרטיס משומש. מסתבר שגם לכרטיסים משומשים יש ביקוש מצד אספנים. לכרטיס משומש לגמר 110 מ' משוכות גברים (בשבוע הבא, כנראה בהשתתפות הכוכב הסיני Liu Xiang) היא תהיה מוכנה לשלם יותר ממאה דולר.
מאת: גיורא אלון, מנכ"ל משותף בחברת בורסהגרף, מקבוצת קו מנחה, השוהה בבייג'ין.
