ראשיתה של הפרשיה בפנייתו של מרדכי ביטון אל המתלוננת וחברתה כשהלכו ברחוב והציע להן לצאת עימו לבלות. הוא אסף אותן לרכבו בחצות ונסע עימן לתל אביב. שם בילו הבנות עם ביטון במועדון, עד לשעות הבוקר המוקדמות.

במהלך הנסיעה, ביקשו הבנות לרדת מהרכב אך ביטון סירב. לפיכך, בזמן שעצר ברמזור, פתחה החברה את דלת הרכב וברחה. ביטון תפס בחצאיתה של המתלוננת, מנע ממנה לצאת מהרכב, סגר את דלתות הרכב והמשיך בנסיעה.

במהלך הנסיעה, סטה ביטון לדרך צדדית, עצר את הרכב, ניגש ופתח את דלת המושב האחורי ואנס אותה. לאחר מכן הוא אף איים עליה כי אם תתלונן הוא ישרוף אותה וקירב סיגריה בוערת אל זרועה וגרם לה כוויה. מאוחר יותר, בהמשך הנסיעה, שוב סטה ביטון מהדרך לעבר פרדס ושם אנס אותה בשנית.

בית המשפט קובע, כי התנהגותו האלימה של ביטון כלפי המתלוננת והאופן בו בוצעו מעשי האינוס בניגוד לרצונה, מעידים על היותו אדם מסוכן, אדם שאינו מסוגל לדחות את סיפוקיו וכי הוא התייחס אל המתלוננת כאל חפץ שהוא יכול לעשות בו כרצונו, זאת על אף תחנוניה ובכייה כי יחדל ממעשיו. אין ספק כי עניינו של הנאשם, נופל בגדר הקצה החמור של קשת המקרים.

המדינה, בהסכמת המתלוננת, הגיעו עם ביטון לעיסקת טיעון לפיה המדינה תעתור לעונש מאסר של 8 שנים והמתלננת תפוצה בסך של 60,000 ש"ח. אילו היה הנאשם מפצה את המתלוננת לפני גזר הדין, עפ"י הסדר הטיעון, היה בכך כדי לסייע למתלוננת לקבלת טיפול לו היא זקוקה להקלה בסבלה. אילו כך נעשה, היה בכך כדי לשמש נימוק לקולת העונש ולאימוץ העונש המירבי עפ"י הסדר הטיעון של 8 שנות מאסר. משלא הופקד הפיצוי, אין מקום להקלה, אך עדיין יש מקום להטלת פיצוי.

יחד עם זאת, בשיקולים להקלה בעונש, התייחס בית המשפט לעובדה כי הנאשם הודה במעשיו. נקבע כי בהודאת הנאשם יש משום לקיחת אחריות על מעשיו וחרטה, לצד חסכון בזמן שיפוטי.

עובדה נוספת שנלקחה על ידי בית המשפט כ"נימוק בעל משקל מה לקולא", היתה שהמתלוננת חזרה אל הנאשם בליווי חברים על מנת לנקום. בהסכמתו של ביטון, היכו אותו היא וחברתה, בהיותו ערום בחלק התחתון של גופו, מכות נמרצות במקל. ביטון הסכים לכך בסוברו שבכך ובתוספת פיצוי כספי שיתן למתלוננת בסך 40,000 ש"ח, היא לא תתלונן במשטרה. המתלוננת מצידה, במכות שהכתה, ניסתה לממש חלק מהפנטזיות של נקם שהן תגובות נורמליות על התעללות.