רו"ח מירב בן כנען הלר, סמנכ"לית בחברת הדירוג מידרוג, נאמה היום במסגרת פורום שוק החוב של חברת מידרוג בנושא מימון גז ותשתיות ואמרה כי "מדינת ישראל היא אי בודד בכל הנוגע לתשתיות הליבה שלה. הבעיה המרכזית היא שמדינת ישראל לא באמת יכולה לסחור בתשתיות הליבה עם שכנותיה, זאת בניגוד למדינות אחרות באירופה למשל שעושות כן".

את הבעיה היסודית בתשתיות של המשק הישראלי מדגימה בן כנען הלר דרך בעיית הנמלים: "מעבר סחורות מתבצע רובו ככולו דרך הים, בשל בידודה הפוליטי של מדינת ישראל משכנותיה לא ניתן להעביר סחורות לאירופה דרך היבשה, כלומר, דרך סוריה (לא בטוח שאם היה לנו שלום עם סוריה אפשר היה להעביר מסוריה לאירופה משהו בימים אלה), או לאפריקה דרך מצרים", הסבירה בן כנען הלר.

"לא שמדובר בחשמל, אין אפשרות למכור עודפים או לרכוש חוסרים (פרט כמובן להתחייבות של מדינת ישראל בהתאם לאוסלו). ולא ניתן לאחסן חשמל זול המיוצר בלילה, כך שישראל צריכה לדאוג לאספקה עצמית מלאה, ולדאוג לאספקת ביקושים בשעות השיא", ציינה.

לדבריה, "מקרה המים הוא מקרה מעניין, לאחר מספר שנים של בצורת החלו בישראל לבחון את החלופות לאספקת מים לתושבים ובין החלופות שנבחנו, הייתה חלופה של ייבוא מים מטורקיה. רק דמיינו לעצמכם, איך היה נראה משק המים אילו היו בוחרים בחלופה זו".

"הגז הטבעי הוא לקח חשוב של המשק הישראלי"

גם הפתרון שבחרה מדינת ישראל לטענתה לא חף כלל מביקורת: "כפי שידוע לכולנו, החלופה שנבחרה כפתרון למצוקת משק המים הייתה מתקני ההתפלה, היום לאחר שנה שנתיים שבהם יש גשם מתחילים לדון בשאלת כדאיותם. בדיון בסוגיה זו צריך לזכור שבסוף מדינת ישראל הינה מדינת מדבר עם כמות משקעים שנעה בין משהו למשהו, בשל הצורך לספק את הביקושים גם בשנים שחונות וחמות יש צורך לדאוג לכמות מים שתספיק לביקושי השיא ולמערכת מים תקינה ומתפקדת. בניגוד לחשמל, מים ניתן לאחסן במידה מסוימת".

סמנכ"לית מידרוג מסבירה את אחד המחירים של מחסור בתשתיות במשק הישראלי: "גם הגז הטבעי הוא לקח חשוב של המשק הישראלי. רובנו כאזרחים עדיין משלמים את מחיר הניסיון הרע עם הגז המצרי, עם EMG, לגבי ייבוא הגז ממצרים. לגבי ייצוא זוהי כבר שאלה פוליטית שוודאי שמעורבים בה גם שיקולים כלכליים, ומוכרעת בימים אלה".

"השקעת מוסדיים בחוב של פרויקטים היא קלאסית לקרנות פנסיה"

בשורה התחתונה אומרת בן כנען הלר כי "המסקנה המתבקשת מבעיות תשתית שהתעוררו היא שישראל צריכה לבנות את תשתיות הליבה לפי תפוקות השיא, מה שעולה כסף רב ודורש השקעות הוניות בהיקפים גדולים. הסיבה העיקרית היא שהמדינה לא יכולה, וגם לא רוצה, למממן את כל פיתוח התשתיות בעצמה, היא פונה לשוק הפרטי לביצוע התשתיות ובכדי שהשוק הפרטי יוכל לממנם בקלות מתבצעת חלוקת סיכונים בין היזמים או המממנים לבין המדינה, למקרה של עודפי ביקושים או מחירים שעדיין אינם כלכליים כגון תעשיית ה-PV. קיימים מנגנונים שונים למתן הגנה לממנים כגון: תעריף הזנה, תשלום עבור זמינות, תעריף בהתאם ליחס כיסוי, רשת ביטחון ברמה כזו או אחרת שהמדינה מעניקה. מטרתם של הגנות אלו למזער את הסיכונים בצד ההכנסות: ביקושים, הצמדות ועוד".

"אחת הסיבות לכך שיש פערי דירוגים בין הדירוגים הבינלאומיים לדירוגים המקומיים הינה ההגנות שמספקת המדינה לפרויקטים בתשתיות הליבה ברמה גבוהה מזו הקיימת בעולם שבו התחרות בין הפרויקטים יותר גדולה".

מבחינת סדרי הגודל, מספקת בן כנען הלר את האומדנים של צרכי המשק: "צרכי המימון של פרויקטי תשתית במשק הישראלי ב-7 השנים הקרובות עומד על כ-110 מיליארד שקל. בחישוב שנתי מדובר בין 15-16 מיליארד שקל בשנה (בהנחה שתוכניות הממשלה ימומשו במלואם), השתתפות מצד המוסדיים בהשקעות בחוב של פרויקטים היא קלאסית לקרנות פנסיה ומעניקה תשואה טובה במיוחד בסביבת ריבית נמוכה כמו היום"