
כשההתחדשות נתקעת: מה קורה לרוכשים בפרויקטים שלא מגיעים לקו הסיום?
ההתחדשות העירונית נהפכה בעשור האחרון לאחד ממנועי הצמיחה המרכזיים של שוק הנדל"ן בישראל. אלפי בניינים ותיקים נכנסו למסלולים של תמ"א 38 ופינוי־בינוי, יזמים גייסו מימון, דיירים ותיקים חתמו על הסכמים, ורוכשים חדשים קנו דירות על הנייר, מתוך ציפייה לדירה חדשה בלב אזורי הביקוש. אלא שמאחורי התמונה האופטימית הזו מסתתרת מציאות מורכבת הרבה יותר, שבה כל עיכוב קטן עלול להפוך למשבר של ממש.
פרויקטים יזמיים, בייחוד כאלה שנשענים על חיזוק מבנים קיימים ותוספת זכויות בנייה, משלבים אינטרסים רבים: יזמים, בנקים מלווים, חברות ביטוח, דיירים ותיקים ורוכשי דירות חדשות. כשאחת מהחוליות בשרשרת הזו נחלשת, בין אם בשל סכסוך פנימי אצל היזם, שינוי בשוק האשראי או קושי תזרימי, הפרויקט כולו עלול להיעצר. עבור הרוכשים, מדובר ברגע שבו השאלה המשפטית נהפכת לעניין יומיומי ומוחשי מאוד. מעבר לאי־הוודאות לגבי עצם קבלת הדירה, אחד הנושאים המרכזיים שעולים במצבים כאלה הוא שאלת הפיצוי. רוכשי דירות מצפים לא רק להגנה על כספם, אלא גם לפיצוי על הנזק שנגרם להם בפועל: עיכובים ממושכים, תשלומי שכירות שנמשכים מעבר למתוכנן, אובדן הזדמנויות בשוק ולעתים גם עלויות מימון שנוספו בשל דחיית מועד המסירה. בפועל, לא כל נזק כזה מזכה אוטומטית בפיצוי, והפער בין הציפייה לבין המצב המשפטי הוא מקור לאכזבה ולמחלוקות רבות.
במצבים כאלה נכנסות לתמונה ערבויות חוק המכר, שנועדו להגן על כספם של רוכשי הדירות. הערבות אמורה להבטיח שהרוכש לא יישאר ללא דירה וללא כסף אם היזם אינו מסוגל להשלים את הפרויקט. בפועל, כפי שעולה מכמה מקרים שנדונו בשנים האחרונות בבתי המשפט, מימוש הערבות אינו צעד אוטומטי, אלא חלק ממערכת שיקולים רחבה יותר, שבה נבחנת גם האפשרות להציל את הפרויקט ולהשלים את הבנייה. ערבות חוק המכר אינה מנגנון פיצוי מלא, אלא בראש ובראשונה רשת ביטחון שמטרתה להגן על כספי הרכישה ששולמו. היא אינה מכסה, ככלל, נזקים נלווים כמו תשלומי שכירות, עוגמת נפש או הפסדים שנגרמו בשל עליית מחירי הדיור בתקופת העיכוב. לכן גם רוכש שמצליח לממש ערבות, עלול לגלות שהפיצוי שקיבל משיב אותו לנקודת ההתחלה, אך אינו מפצה אותו על הזמן והעלות שנוספו בדרך.
אחד המקרים שנדונו באחרונה ממחיש היטב את המתח הזה. בפרויקט של התחדשות עירונית, שבו נמכרו דירות חדשות לצד חיזוק מבנה קיים, נעצרו העבודות בעקבות סכסוך בין בעלי מניות של החברה היזמית. רוכשים מסוימים ביקשו לממש את ערבויות חוק המכר ולצאת מהעסקה, בעוד שאחרים העדיפו להמתין ולנסות להביא להשלמת הפרויקט. בית המשפט נדרש להכריע האם כל הרוכשים חייבים לפעול באותו אופן, או שמא ניתן להכיר בזכויות ובנסיבות האישיות של כל אחד מהם.
- מתחם "העלייה השנייה" בחיפה מתקדם: כמה תעלה דירה?
- מגדל תלווה את Re-New בעסקת מימון בהיקף של כ־1.5 מיליארד שקל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
ההחלטה שניתנה באותו מקרה סימנה כיוון מעניין: הכרה בכך שרוכשי דירות אינם בהכרח קבוצה אחידה. יש מי ששילם את מרבית התמורה, יש מי שנמצא בתחילת הדרך, ויש מי שהיכולת הכלכלית שלו מאפשרת להמתין עוד חודשים ארוכים, לעומת אחרים שעבורם העיכוב עצמו הוא נטל כבד. הגישה הזו משקפת שינוי תפישתי, שלפיו ההגנה על הרוכש אינה חייבת להיות פתרון גורף ואחיד, אלא יכולה להיות מותאמת לנסיבות.
עם זאת, בתי המשפט גם מדגישים את המחיר של פירוק פרויקטים באמצע הדרך. חילוט ערבויות וביטול הסכמי מכר אינם רק עניין פרטי בין רוכש ליזם, אלא מהלך שעלול להפוך פרויקט שלם לבלתי כלכלי, לפגוע בדיירים הוותיקים ולהשאיר שלד בניין או אתר בנייה תקוע בלב שכונת מגורים. לכן, במקרים רבים נעשה מאמץ לבחון פתרונות ביניים, כמו הזרמת מימון נוסף, החלפת יזם או הסכמות שמאפשרות לחלק מהרוכשים להישאר בפרויקט ולחלקם לצאת ממנו. בהקשר הזה, בתי המשפט נדרשים לא פעם לשאלה האם יש מקום לפיצוי נוסף מעבר לערבות עצמה. במקרים מסוימים נבחנת האפשרות לפיצוי מוסכם שנקבע בהסכם המכר בגין איחור במסירה, ובאחרים נבדקת אחריות היזם לנזקים שנגרמו כתוצאה מהתנהלותו. עם זאת, כשהפרויקט נקלע לחדלות פירעון או לכינוס נכסים, היכולת לקבל פיצוי מעבר לערבות נעשית מוגבלת מאוד, ולעתים תלויה בקיומם של מקורות מימון נוספים או בהסדר כולל בין כלל הנושים.
הנטייה הזו לפתרונות יצירתיים משקפת מציאות רחבה יותר בענף. ככל שפרויקטים של התחדשות עירונית מתרבים, כך מתברר שאין נוסחה אחת שמתאימה לכולם. רגולציה משתנה, עלויות בנייה עולות ושוק המימון נעשה זהיר יותר, וכל אלה מגבירים את הסיכון לעיכובים ולמשברים. בתוך המרחב הזה, הרוכשים נדרשים להבין שלא כל הבטחה שכתובה בחוזה מתורגמת מיד לפתרון פשוט, ושגם ערבויות חזקות נבחנות בתוך הקשר רחב יותר. עבור חלק מהרוכשים, עצם ההשלמה של הפרויקט מהווה פיצוי בפועל, גם אם לא התקבל סכום כספי נוסף. האפשרות לקבל דירה מוכנה, גם באיחור, נתפשת לעתים כעדיפה על פני קבלת כסף שמתקשה להדביק את מחירי השוק. מנגד, רוכשים שבוחרים לצאת מהפרויקט מגלים לא פעם שהפיצוי הכספי מוגבל לערבות בלבד, ללא הכרה מלאה בנזקים שנגרמו להם בתקופת הביניים.
- מה יקבל עדיפות: הקופה הציבורית או שכר הטרחה?
- בעלה של שקמה ברסלר תובע מיליונים בגין לשון הרע
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
הדיון סביב פיצויים בפרויקטים תקועים מדגיש עד כמה חשוב לרוכשים להבין מראש מה כוללים מנגנוני ההגנה ומה הם אינם כוללים. הפער בין תחושת הפגיעה הכלכלית לבין גבולות הפיצוי המשפטי הוא אחד המאפיינים הבולטים של פרויקטים בהתחדשות עירונית, והוא מחייב בחינה זהירה של החוזים והערבויות כבר בשלב הרכישה. בסופו של דבר, המקרים שמגיעים לבתי המשפט משרטטים תמונה מורכבת של שוק שנמצא בתנועה. מצד אחד, יש רצון ברור להגן על רוכשי דירות, שנחשבים לצד החלש בעסקה. מצד שני, קיימת הבנה שאם כל משבר יסתיים בפירוק מלא של הפרויקט, ההתחדשות העירונית כולה תיפגע. האיזון בין שני הקטבים האלה ממשיך להתעצב, פסיקה אחר פסיקה, מקרה אחר מקרה.
למה פרויקטים של תמ"א 38 נחשבים מסוכנים יותר מפרויקטים רגילים?
מדובר בפרויקטים קטנים יחסית, עם מרווח כלכלי מצומצם ותלות גבוהה ביזם ספציפי. כל תקלה, משפטית או מימונית, עלולה להשפיע במהירות
על היכולת להמשיך בבנייה.
האם ערבויות חוק מכר מבטיחות תמיד החזר כספי מלא?
הערבות מעניקה הגנה משמעותית, אך מימושה תלוי בנסיבות. בתי המשפט
בוחנים גם את האפשרות להשלים את הפרויקט ולא ממהרים תמיד להורות על חילוט מיידי.
מה קורה לדיירים הוותיקים כשהפרויקט נתקע?
הם עלולים להישאר
עם בניין במצב ביניים, ולעתים אף ללא יכולת לחזור לשגרה מלאה. לכן גם האינטרס שלהם נשקל כשמחפשים פתרון כולל.
האם רוכש יכול לבחור להישאר בפרויקט גם כשהוא תקוע?
כן. במקרים מסוימים מאפשרים לרוכשים להמשיך ולהמתין להשלמת הבנייה, במיוחד אם נמצא פתרון מימוני או יזמי חדש.
איך אפשר לצמצם סיכון לפני רכישת דירה בפרויקט התחדשות עירונית?
בדיקה של ניסיון היזם, הליווי הבנקאי, תנאי הערבות והתקדמות הפרויקט בפועל, לצד ייעוץ משפטי עצמאי, יכולים לסייע להבין טוב יותר את הסיכונים ואת אפשרויות הפעולה אם משהו משתבש.
האם רוכש זכאי לפיצוי על תשלומי שכירות בתקופת עיכוב?
לעתים כן, אך הדבר תלוי בהסכם המכר ובנסיבות העיכוב. פיצוי מוסכם בגין איחור במסירה אינו חל אוטומטית בכל מקרה של פרויקט תקוע, בייחוד כשמדובר בחדלות פירעון.
האם ניתן לקבל פיצוי מעבר לערבות חוק המכר?
במקרים מסוימים כן, אך בפועל האפשרות מוגבלת. כשהיזם נקלע לקשיים כלכליים, הערבות היא לרוב המקור המרכזי
לפיצוי, וכל תביעה נוספת תלויה במצבו הכלכלי של הפרויקט ובהסדרים שנקבעים.
האם עדיף פיצוי כספי או המתנה לדירה?
זו שאלה אישית ותלויה במצב הכלכלי
של הרוכש ובמצב השוק. לעתים הדירה עצמה היא הפיצוי המשמעותי ביותר, גם במחיר של עיכוב, ולעתים היציאה מהפרויקט עדיפה כדי לצמצם סיכון עתידי.

הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?
במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.
פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.
האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.
בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.
- הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
- צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה
במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.
אתי אלישקוב, מנכ"לית ליברה; קרדיט: אבי מועלםמהפכה בפרסומות, נזיפה בביהמ"ש: ליברה תשלם 100 אלף שקל
תאונת דרכים פשוטה נהפכה למאבק משפטי ממושך, לאחר שחברת הביטוח סירבה לשלם פיצוי וטענה למרמה. השופט גיא אבנון דחה את הטענות של ליברה אחת לאחת, מתח ביקורת חריפה על התנהלות החברה וקבע כי נוהלה "הגנת סרק". התוצאה: פיצויים, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין גבוהים
- ובית משפט שלא חסך מלים
בכביש 44, בסמוך לצומת פיקוד העורף, אירעה בשעת אחר צהריים שגרתית תאונת דרכים מהסוג שאמור להסתיים במהירות: פגיעה מאחור, אחריות ברורה, נזק לרכב ופנייה לחברת הביטוח. אלא שמבחינת שרה ג'נשווילי, בעלת הרכב שנפגע, האירוע הזה היה רק תחילתו של מסע ארוך ומעיק, שבסופו מצאה את עצמה מתדיינת בבית משפט מול חברת ביטוח גדולה, שמצדה עשתה כל שביכולתה כדי לא לשלם. בפסק דין חריג באורכו ובחריפותו, קבע שופט בית משפט השלום בנתניה, גיא אבנון, כי חברת הביטוח ליברה ניהלה הגנת סרק, פגעה גם במבוטח שלה וגם בנפגעת, וחייב אותה בכ-100 אלף שקל פיצויים והוצאות. כבר בפתח פסק הדין הבהיר השופט את עמדתו, כשכתב כי מדובר ב"אחד מאותם מקרים מקוממים".
הרקע להליך פשוט לכאורה. ב-18 בספטמבר 2024, בשעה 15:00 בערך, נהג בנה של התובעת ברכבה, ופנה ימינה בצומת מצליח. מאחוריו נסע רכב אחר, שנהגו לא שמר מרחק ופגע ברכב מאחור. אין מחלוקת על עצם התאונה, אין מחלוקת על האחריות, וגם לא על זהות הנהג הפוגע. הנתבע עצמו, אברהם אבירן אטיאס, הודה באחריות כבר בכתב ההגנה והבהיר כי האחריות לפיצוי מוטלת על חברת הביטוח שלו, ליברה חברה לביטוח.
אלא ששם, בנקודה שבה רוב תיקי הרכב מסתיימים, בחרה ליברה לסטות מהמסלול המוכר. במקום לשלם את הנזק לצד השלישי, היא טענה כי אין כיסוי ביטוחי כלל. לטענתה, הנהג המבוטח מסר לה מידע כוזב, שיבש חקירה, לא שיתף פעולה, ואולי אף מדובר בתאונה שמעולם לא התרחשה. בכתב ההגנה נכתב, במלים שלא הותירו מקום לספק, כי, "אין כיסוי ביטוחי לאירוע הנטען שלא הוכח כלל כי אכן התרחש כמדווח".
הטענות האלה, שייחסו למעשה מרמה ברף פלילי, עמדו בלב ההליך. אלא שככל שהמשפט התקדם, כך התברר עד כמה הן נשענות על יסודות רעועים. דו"ח החקירה שעליו ביקשה ליברה להתבסס הוסתר תחילה, לאחר מכן התעכב, ולבסוף כלל לא הובא כראיה. השופט אבנון נדרש שוב ושוב להתנהלות החברה כבר בשלבים המקדמיים, והבהיר בהחלטותיו כי אין הצדקה לעיכוב גילוי המסמכים. באחת ההחלטות הוא כתב כי "לא שוכנעתי כי חשיפתו של הדו"ח תפגע בהגנתה של ליברה, לבטח אין בה כדי לסכל את חשיפת האמת".
- ליברה עם זינוק חד ברווח והמשך צמיחה בפרמיות
- אתי אלישקוב: "ליברה לא חזירה", "צ'יק הוא הביט שלנו", "המימושים בענף - טבעיים"
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
התנהלות מעוררת קושי של ליברה
גם לאחר שהדו"ח נחשף, המשיכה ליברה לנהל קו לוחמני. היא הגישה בקשות חריגות לצווים נגד התובעת והמבוטח שלה, לרבות דרישה לקבלת פירוט שיחות טלפון, איכוני סלולר ואיתור כלי הרכב - חודש לפני התאונה וחודש אחריה. הבקשות נדחו, והשופט קבע כי מדובר בצווים "גורפים באורח קיצוני", שפגיעתם בפרטיות גבוהה והם לא מבוססים על תשתית ראייתית כלשהי. הוא אף תהה על עיתוי הגשתם, בסמוך מאוד למועד הדיון, וציין כי ההתנהלות מעוררת קושי.
