סכסוך משפחתי רב יצרים הגיע לאחרונה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת לאחר שזוג הורים שנתנו מתנה לבנם וכלתם לרכישת בית במשק דרשו מהשניים לקבל בחזרה את הכסף שהעניקו להם וזאת לאחר שכלתם ובנם החליטו להתגרש.

תחילתו של הסיפור בשנת 2008, בנם של בני הזוג התחתן, ורכש יחד עם אשתו בית פרטי עם נחלה. הוריו חתמו עמו ועם אשתו הטריה הסכם, במסגרתו העניקו להם 300 אלף שקל לצורך רכישת המשק.

על פי ההסכם שנחתם במקרה בו השניים יחליטו לסיים את נישואיהם מכל סיבה שהיא הם יחזירו להורים 30% משווי המשק בעת מכירתו או בעת הפסקת הנישואין, כאשר בכל מקרה, הסכום שיוחזר לא יהיה פחות מ-300 אלף שקל. על פי ההסכם באם הכלה תפסיק לשלם את החזרי הלוואת המשכנתא הסכום יעמדו על 30% משווי הנכס.

בנם של בני הזוג וכלתו שילמו תמורת קניית הנחלה את הסכום שקיבלו מהוריו, 300 אלף שקל בתור ההון העצמי הנדרש ובנוסף לקחו הלוואת משכנתא של 875 אלף שקל. הזכויות במשק נרשמו על שם הנתבעים הבן והכלה במשותף.  לקראת סוף שנת 2021, עלו יחסי הנתבעים על שרטון והם אף החלו לנהל הליכים בבית משפט על חלוקת הרכוש ביניהם.

• המחלוקת החלה ברשת, והדיון בה יוכרע בירושלים
• ניצחון לבעלי הדירות: עיריית ת"א דרשה להחליף את החלונות, ביה"מ דחה אותה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

 התובעת משלמת בפועל כיום את החזרי המשכנתא במקום הנתבעים החל מחודש אוקטובר 2021. ולכן הגישו בני הזוג תביעה כנגד בנם וכלתם בדרישה להורות להם לשלם על פי ההסכם 30% משווי הנחלה כמו גם פירות ודמי שימוש.

זכאים לפי ההסכם ל-30% מהנכס

התובעים טענו כי בנם וכלתם התגרשו ובנוסף הנתבעת, כלתם, הפסיקה לשלם את החזרי המשכנתא ולכן לפי ההסכם שחתמו הם זכאים לתשלום שווי 30% מן הנחלה. התובעים מבהירים שלא הייתה כל סיבה לתובעת להצטרף כלווה עיקרית להסכם המשכנתא אלמלא נחתם ההסכם ואלמלא הצדדים התחייבו בו, באם לא הייתה מצטרפת כלווה הרי שהנתבעים לא יכולים היו לעמוד ברכישת המשק.

התובעים הבהירו כי טענתם היא טענה חוזית ואין בפיהם טענה קניינית. בנוסף למתן הכסף, התובעת נוספה כלווה אל מול הבנק.

הנתבע הצטרף לעמדת הוריו, וטען כי הרקע לכריתת ההסכם ולצירוף התובעת כלווה נוספת היה סירוב הבנק להעניק להם הלוואת משכנתא. גם הנתבע טען כי הוא סבור שיש להשיב להוריו כפי עתירתם העיקרית שכן גם לשיטתו הנתבעת כשלה בכך שלכל הפחות לא הודיעה לאמו ולו לאחר שהוגשה התביעה שהיא תשוב ותשלם את המשכנתא.

• האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
• הנושים נגד החברים: של מי הדירה?
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?

הכלה הנתבעת טענה טענות רבות כנגד ההסכם, נסיבות כריתתו, פרשנותו והאפשרות לאכיפתו.

לדבריה, מדובר בהסכם ממון במסווה שלא עבר אישור שיפוטי ולפיכך דינו להתבטל. היא אישרה כי הגיעה ללא כל הון עצמי למערכת היחסים הזוגית, תוך שהיא סמכה על הנתבע לכל אורך הדרך שינהל עבור השניים את תהליך רכישת המשק, עת היא נעדרת השכלה ואיננה מעורה בכל הליך רכישת המשק. לטענתה הבינה וידעה שהיה עליהם לשלם הון עצמי של 300 אלף שקל, וכי היא האמינה לבעלה  שאמר לה כי ההון העצמי ישולם על ידי הוריו.

הנתבעת טענה כי לאחר שפרץ הסכסוך בינה ובין הנתבע, היא הבינה כי למעשה התנהלות בעלה, הנתבע מולה בעת שרכשו את המשק הייתה בבחינת מעין מזימה שנועדה להדיר ממנה זכאות לתשלומים עתידיים במקרה של פירוק הנישואין.

לטענתה, מאחר שלשון ההסכם עתידית אולם הכספים עליהם נסמכים התובעים התקבלו קודם לחתימת ההסכם, הרי שאין חובה עליה להשיב דבר.

בנוסף טענה כי גם אם יפסוק בית המשפט שההסכם תקף הרי שלא תטרך לשלם 30% משווי הנכס משום שאיש לא  עדכן אותה כי חמתה התובעת החלה לשלם את החזרי המשכנתא מיוזמתה, תוך שהיא לא יכולה לדעת זאת משום שבמשך שנות הנישואין חיובי המשכנתא בוצעו מחשבונו של בעלה. עוד טענה הנתבעת לפגמים שונים בכריתת ההסכם דוגמת עושק, טעות והטעייה.

 מקבל את התביעה

השופט בן שלו קבע כי הוא מקבל את התביעה של ההורים. "הגם שלא במלואה. שוכנעתי, כי ההון העצמי שנועד לרכישת המשק מומן על ידי התובעים, וכי סכום זה לא ניתן לנתבעים כמתנה, כי אם כסכום שיושב לתובעים ככל שיחסי הנתבעים יעלו על שרטון". בנוסף ציין השופט כי על הנתבעים להשיב לתובעים את ההון העצמי ששולם ותו לא, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן".

השופט ציין כי לדברי הנתבעת, בזמן אמת היא סברה כי מקורו של ההון העצמי בסך 300 אלף שקל אכן נבע ממקורותיהם של הורי הנתבע. אין כל מחלוקת לפיה לנתבעת או להוריה לא היה כל חלק בתשלום הון עצמי זה. הנתבעת עצמה אף אישרה, כי היא כלל לא נטלה חלק בכל המו"מ לרכישת המשק, לנטילת המשכנתא ולביצוע התשלומים, תוך שלמעשה היא מאשרת את גרסתם של התובעים ושל הנתבע.

הכלה ציינה בעדותה כי "שבוע אחרי שהתחתנו, חתמנו את החוזה על המשק. ואחרי זה התחלנו את כל התהליך של המשכנתא לרכישה של המשק. אני לא הייתי נוכחת כמעט באף פגישה. אני רק שמעתי ממנו את כל הפרטים. לא ידעתי יותר מידי, ידעתי שאנחנו צריכים לקחת משכנתא לטובת המשק, אחרי שחתמנו חוזה ואחרי הכל הוא בא אליי ואמר שאנחנו צריכים 300 אלף הון עצמי למשכנתא והוא אמר שבזה ההורים שלו יעזרו לנו ואז הוא החתים אותי על המסמך שאומר ש-300 אלף שקל, ההורים שלו נותנים ואם אנחנו מתגרשים, אנחנו צריכים להחזיר להם".

השופט שלל את טענתה של הנתבעת כי מדובר במזימה כנגדה. "מה היה האינטרס של הנתבע, עת חזקה שמערכת היחסים בין הנתבעים הייתה הדוקה (ובתחילתה) לרקום ביחד עם הוריו מזימה שמטרתה למנוע מן הנתבעת בעתיד הרחוק, כ-15 שנים מאוחר יותר ולאחר שנולדו לצדדים ילדים משותפים, רק חלק קטן משווי המשק המשותף לצדדים?" 

השופט המשיך בשלילת טענותיה של הנתבעת וקבע כי "איזה אינטרס היה לתובעת עצמה להסכים להיחשף למול תאגיד בנקאי בשיעורים כה נכבדים אם למעשה כל שעמד בבסיס ההסכם ועסקת רכישת המשק היה רצון של הנתבע להדיר בעתיד את רעייתו הטרייה דאז רק מחלק מקניינם המשותף?".

 

הבטיחו את עצמם

השופט בן שלו פסק כי "כפי שידעה וסברה כל העת הנתבעת, התובעים סייעו לנתבעים בגיוס ההון העצמי שהיה נדרש לשם רכישת המשק וקבלת המשכנתא (משכנתא שהתקבלה במועד סמוך למועד שבו נכרת ההסכם). באופן טבעי, לנוכח מהלך דברים זה וצירופה של התובעת כלווה של ממש להלוואת המשכנתא, אך טבעי היה שהתובעים יבקשו בדרך כלשהיא להבטיח עצמם במקרה של פירוק נישואי הנתבעים או במקרה שאלה יחדלו מלשלם את החזרי המשכנתא".

השופט קבע כי "אני קובע כממצא עובדתי שאכן התובעים סייעו לנתבעים כטענתם בגיוס הון עצמי של כ-300 אלף שקל לשם רכישת המשק".

השופט ציין כי כאשר מדובר ביחסים פנים משפחתיים, ברירת המחדל היא כי חזקה שכספים שניתנו על ידי בן משפחה לבין משפחה אחר המקיים עמו יחסי תלות, כדוגמת הורה ובן למשל, הם כספים שניתנו במתנה. אלא שאין מדובר בחזקה חלוטה.

השופט שלו פסק כי "במקרה שלפניי שוכנעתי כי לא היה מדובר במתנה, כי אם בכספים ששולמו בתנאי שאלה, כטענת הנתבעת עצמה בעדותה, יושבו לתובעים במקרה שהנתבעים ייפרדו".

"התובעים שילמו את ההון העצמי לרכישת המשק עבור הנתבעים, וכי ההסכם עצמו – בין אם היה מקום לאשרו כדין ובין אם נקט בלשון עתיד - משמש כראיה חפצית של ממש לכך שתשלום זה לא היה בבחינת מתנה כי אם הותנה בשרידותה של מערכת היחסים הזוגית בין הנתבעים עצמם, המסקנה המתחייבת היא שלאור גירושי הצדדים קמה עליהם – יחד או לחוד - חובה להשיב לתובעים את הכספים"

השופט דחה את טענות הנתבעת הקשורות עם פגמים בכריתת החוזה וקבע "אינני רואה כל ממש בטענות אלה".

"ההסכם איננו הסכם ממון במסווה. מדובר בהסכם שרובו ככולו עוסק במערכת היחסים בין הנתבעים - כמי שקיבלו כספים מן התובעים - ובין התובעת, בכלל זה גם לטובתו של התובע. ההסכם איננו עוסק כל עיקר באופן חלוקת האיזון הפנימית ביחסי הצדדים בינם ובין עצמם וגם החיוב המוטל על הנתבעים הוא חיוב "ביחד ולחוד", שאיננו קובע דבר ביחס לסדרי הנשיאה בהתחייבויות הכספיות למול התובעים. ואין בטענה זו ממש".

האם ההורים צודקים?

השופט לא קיבל את טענות התובעים כי הם זכאים לתשלום של 30% משווי המשק. התובעים טענו כי לפי ההסכם הואיל והנתבעת לא עמדה בתשלום המשכנתא החודשית זהו הסכום שעליהם להחזיר. מנגד טוענת הנתבעת כי התובעים יצרו חזית אחידה עם הנתבע בניסיון לכפות עליה שלא כדין תשלום גבוה הנגזר משווי המשק ולא כהשבה של הסכומים שבפועל שילמו עבורם התובעים.

השופט שלו פסק כי "בהקשר זה הכף נוטה יותר לקבלת עמדתה של הנתבעת. שכן גם התובעת איננה מכחישה בדבריה כי כלל לא פנתה לנתבעת בשום שלב בדרישה שתשלם את תשלומי המשכנתא".

מה הסכום הסופי?

לגבי חישוב המדד השופט ציין כי בהסכם נקבע שמועד החיוב יהא מועד "הפסקת הנישואין" או מועד מכירת המשק, לפי המוקדם. אין מחלוקת כי הנישואין הופסקו שהרי הנתבעים התגרשו לאחרונה. בהתאם ההצמדה למדד המחירים לצרכן תהא עד למועד גיבוש החיוב, קרי עד למועד מתן הגט. שכן במועד זה היה על הנתבעים להשיב את הסכומים לתובעים. הואיל והסכומים טרם הושבו לתובעים הרי שממועד הגט ואילך זכאים התובעים גם לפירות הכספים בדמות ריבית".