בבית משפט לענייני משפחה בירושלים התבררה באחרונה תביעה לא שגרתית: אב דרש מבנו וכלתו לשעבר להשיב לו יותר ממיליון שקל - סכום שלדבריו העביר להם כהלוואה בשעת מצוקה. מה שנראה תחילה כמו סיפור נוסף על סכסוך רכושי, נהפך למסכת אנושית מורכבת של אמון, קשרי משפחה, והמשמעות המשפטית של מלים שנאמרות, או לא נאמרות, בין קרובים.

במרכז הפרשה עומדים זוג לשעבר שהתגרש ב-2020 לאחר נישואים שנמשכו מ-2008. לתובענה הנוכחית קדם הליך רכושי שעדיין מתברר בנפרד. האב, בן כשבעים, תבע את בנו לשעבר ואת גרושתו של הבן, בטענה שהעביר להם כספים ניכרים בתקופה בה היו נשואים, וזאת בשתי הלוואות: האחת בסכום כולל של 400 אלף שקל, והשנייה בסכום כולל של 700 אלף שקל, שאותה שילם האב לאשתו לשעבר (כלומר סבתם של נכדיו) במקומם, לאחר שהם לא עמדו בהתחייבות להשיב לה הלוואה קודמת. לטענת האב, מדובר בכסף שהובטח לו שיחזור לידיו בתוך שנתיים. הוא לא קיבל דבר, מלבד סכום זעום של כ-25 אלף שקל שהושב לו במרוצת השנים.

"שמתי הכול בצד, בשבילם"

בפני השופטת מיכל דבירי-רוזנבלט תיאר האב כיצד מכר את דירתו המשותפת עם גרושתו כחלק מהליך גירושים, וקיווה לרכוש לעצמו דירה קטנה לעת זקנה. אלא שכשבנו פנה אליו לעזרה, הוא דחה את תוכניותיו לטובת הזוג. "זו היתה השאיפה, לקנות דירה... כרגע אני גר בדירה שכורה מתחת לקרקע", העיד האב בעצב. הוא תיאר מסכת של אמון שנשענה על ההבנה, לטענתו, שהכסף יוחזר מתוך רווח עתידי ממכירת דירת מגוריהם של בני הזוג. "הייתה להם, כמו שהבנתי, שאיפה למכור את הדירה... ולהחזיר לי את החלק שהם הלוו ממני", הסביר.

הבן, הנתבע הראשון, לא הכחיש דבר. למעשה, חיזק את גרסת אביו לכל אורך הדרך: "היא ידעה על הכול... היא ניהלה את החשבון", העיד לגבי גרושתו. לדבריו, הכספים שהתקבלו מהאב נועדו להחזרת חובות שנוצרו בעסקיו. מנגד, האשה, שהיא הנתבעת השנייה, טענה כי לא ידעה כלל על ההלוואות, לא פנתה לאב, ולא קיבלה ממנו דבר. לטענתה, מדובר בכסף שניתן לבן, בעלה לשעבר, לצרכיו האישיים, תוך הסתרה ממנה, ונוכח התמכרותו להימורים וסמים. היא אף טענה שמדובר בתרמית שנרקמה בין האב, הבן והאם לשעבר (גרושתו של האב), שנועדה לפגוע בזכויותיה בהליך הגירושין.

• מתנה או הלוואה? הסכנות בהעברת כספים בתוך המשפחה
• קנה חלק מדירה כדי לעזור לבעלת הדירה שנקלעה לחובות - וקיבל תביעה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

במהלך הדיונים הציג האב מסמך מה-18 לדצמבר 2016, שעליו חתום הוא עצמו, ובו נכתב כי נתן לבנו 350 אלף שקל "וכשיוכל יחזיר". מסמך נוסף בכתב יד חתום על ידי האם, גרושתו, כולל נוסח זהה, עם ציון הלוואה בסכום כולל של 800 אלף שקל. אלו שימשו תשתית ראייתית משמעותית להוכחת אופי ההעברות כהלוואות ולא כמתנות. השופטת הדגישה בפסק הדין שפורסם כי, "אין אדם מתכוון להעניק את עיקר רכושו עלי אדמות במתנה... אלא בנסיבות מיוחדות שלא הוצגו כאן".

הבן בלבד - צד לחוזה

אם כך, מה לגבי הגרושה, הנתבעת השנייה? כאן התבררה הנקודה המרכזית של ההכרעה. האב טען שבנו עדכן אותו שהאישה מודעת ומסכימה, אך הודה שמעולם לא שוחח עמה ישירות על ההלוואות. "היא לא פנתה אליי... תמיד זה בא ממנו", אמר האב בעדותו. גם לגבי ההעברה הישירה של 700 אלף שקל מהאב לגרושתו, לשם כיסוי ההלוואה המקורית, העיד: "הם ביקשו ממני... אבל מי שפנה היה הבן". לכך התייחסה השופטת במפורש, וכתבה כי, "ההבנה או האמונה של האב כי האשה מודעת... היא סובייקטיבית, ומבוססת על דברי האיש שלא היו בהכרח דברי אמת... לא הוכח כי האישה התחייבה כלפיו".

בהקשרים משפטיים, כשהורה מעביר כספים לילדיו, קיימת "חזקת מתנה", כלומר ההנחה היא שמדובר במתנה ולא בהלוואה, אלא אם יוכח אחרת. בית המשפט קבע כי במקרה זה האב הצליח לסתור את החזקה, לפחות לגבי בנו. "האב עמד בנטל... הוכח כי הכספים הנדונים הועברו בבחינת הלוואה שיש להשיבה", פסקה השופטת. הסכומים, ההקשר, נסיבות חייו של האב ואמינותו היחסית, כל אלה תמכו בגרסתו. אלא שביחס לאשה, נקבע כי אין להטיל עליה חיוב ישיר להחזר. לא נמצאה כל ראיה לקיומו של הסכם, בעל פה או בכתב, בינה לבין האב. היא לא פנתה, לא חתמה, ולא הוצג מפגש רצונות כלשהו.

• 10,000 שקל לכל מייל - זה המחיר של ההודעות המבזות
• הערעור התקבל: בוטלה החלטה להפחתת המזונות
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• תבעו את סוכנות הנסיעות וזכו - "הסוכנות טעתה בתכנון הטיול"

אמנם הכספים הועברו לחשבון משותף של בני הזוג, אך לפי הפסיקה, לא די בכך. "עצם כניסת הכספים לחשבון... אין בכך להוכיח שהיא ידעה שמדובר בהלוואה... ובעיקר אין די בכך כדי להפוך אותה לצד ישיר להסכם", כתבה השופטת. על אחת כמה וכמה כשמדובר בהעברה שהאב ביצע ישירות לגרושתו לשעבר (כלומר לאם של הנתבע), שאף לא עברה דרך החשבון המשותף.

קשרים קרים, עדויות סותרות והיעדר אמון

גרסאותיהם של שלושת בעלי הדין - האב, הבן והאשה - עמדו זו מול זו לאורך הדיון. בעוד האב שידר עקביות יחסית והתרשמותו נתפשה כאמינה, הבן נתפש כבעל אינטרס ברור. האשה, שמיעטה בראיות חיצוניות, לא שכנעה את בית המשפט באי-הידיעה הגורפת שטענה לה, אך נהנתה מהיעדר הוכחה ישירה למחויבותה. יחסי האשה והאם, כך עולה, היו מתוחים מאוד. לאורך 12 שנות נישואים, העידה האשה, האם הגיעה לביתם רק פעם אחת. בהמשך ניהלו השתיים הליכים משפטיים נפרדים. כל אלה חיזקו את האפשרות שלא היתה הסכמה משותפת בין כל הצדדים.

בית המשפט קיבל את התביעה במלואה נגד הבן, וחייב אותו להחזיר לאב את מלוא סכום ההלוואות, בניכוי של כ-25 אלף שקל שהועברו לו, ובתוספת ריבית והצמדה כדין. לעומת זאת, התביעה נגד האשה נדחתה. בנוסף, האב אף חויב לשלם לה הוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 שקל, בשל עצם הכללתה בתביעה מבלי שהיה לכך ביסוס חוזי ממשי. עם זאת, פסקה השופטת כי במסגרת ההליך הרכושי שמתנהל בין בני הזוג, יילקחו ההלוואות בחשבון כחוב משותף - ובכך ייתכן שבאופן עקיף, האשה כן תישא באחריות.

אם האב לא דיבר עם הכלה לשעבר מעולם על ההלוואה, מדוע בכלל כלל אותה בתביעה?

כנראה שבמועד הגשת התביעה, האב האמין שהיא היתה שותפה להסכמות. ייתכן שראה בעצם היותה שותפה לחשבון, ובעובדה שחיה עם בנו בזמן ההעברות, הוכחה מספקת לכך שהיא מודעת ואף שותפה להסכמים. הוא גם הסתמך על דברי הבן. אך בפועל, כפי שציינה השופטת, לא היה כל "מפגש רצונות" בינה לבין האב, וזהו תנאי בסיסי לקיומו של חוזה.

האם ניתן להניח שהאשה באמת לא ידעה על ההעברות לחשבון המשותף?

הנחת העבודה הסבירה היא שהיא ידעה שנכנסים כספים לחשבון, אבל לא בהכרח מה מקורם או התנאים שנלווים אליהם. כלומר, ייתכן שהיתה מודעת להפקדות, אך חשבה שמדובר במתנות או סיוע כללי. הפסיקה דורשת הוכחה להסכמה אקטיבית על תנאי ההלוואה, לא רק ידיעה על הכסף.

האם האב יוכל להגיש ערעור על חלק פסק הדין שנדחה?

כמובן, לכל צד יש זכות לערער על פסק דין לבית המשפט המחוזי. אך בהינתן הנימוקים המפורטים והזהירים שניתנו בפסק הדין - כולל ההתייחסות לשאלת הראיות, השליחות, והקשר החוזי - סיכויי הערעור אינם גבוהים, אלא אם יציג ראיות חדשות או טענה מהותית שנשמטה מההליך.

האם ניתן להניח שהאשה באמת לא ידעה על ההעברות לחשבון המשותף?

הנחת העבודה הסבירה היא שהיא ידעה שנכנסים כספים לחשבון, אבל לא בהכרח מה מקורם או התנאים שנלווים אליהם. כלומר, ייתכן שהייתה מודעת להפקדות, אך חשבה שמדובר במתנות או סיוע כללי. הפסיקה דורשת הוכחה להסכמה אקטיבית על תנאי ההלוואה, לא רק ידיעה על הכסף.

מה המשמעות של כך שבבית המשפט "הוכח שהיתה הלוואה, אבל רק לצד אחד"?

זו הבחנה משפטית חשובה: עצם קיום הלוואה אינו מקנה זכות לתבוע את כל מי שנהנה ממנה בפועל, אלא רק את הצדדים שעמדו בקשר משפטי עם נותן ההלוואה. גם אם האישה חיה תחת אותו גג עם הבן שנהנה מהכסף, היא אינה נחשבת צד לחוזה, אם לא היתה מודעת ולא נתנה הסכמה מפורשת או משתמעת.

אם האשה תצטרך לשלם בכל זאת במסגרת ההליך הרכושי, איך זה מתיישב עם הקביעה שהיא לא צד להסכם ההלוואה?

זו הבחנה בין שתי מערכות משפטיות שונות: האחת חוזית, והשנייה דיני משפחה ואיזון משאבים. בית המשפט קבע שהיא אינה צד להסכם ההלוואה מול האב, ולכן האב לא יכול לתבוע אותה ישירות. אבל במסגרת חלוקת הנכסים והחובות ביניהם כבני זוג לשעבר, אפשר לראות בחובות הללו כ"חוב משותף" שצמח במהלך חיי הנישואים, ולכן עשוי להתחלק ביניהם.

האם עצם העובדה שהאב לא החתים את הצדדים על חוזה כתוב פוגעת בטענתו?

במובן המשפטי לא בהכרח. כפי שצוין בפסק הדין, בין בני משפחה קיימים מקרים רבים שבהם מועברים סכומים גדולים בלי חוזה כתוב. אבל דווקא בגלל הקרבה והאמון, נדרש מהמלווים להוכיח באופן ברור את כוונתם להעניק הלוואה ולא מתנה. במקרה הזה, המסמכים שהכין האב בעצמו ב-2016 עזרו לו להוכיח את כוונתו.

האם ניתן ללמוד מפסק הדין לקח כללי לגבי העברות כספים בתוך המשפחה?

בהחלט. פסק הדין מדגיש את הצורך לתעד ולהבהיר כוונות, גם - ואולי במיוחד - כשמדובר בהורים וילדים. דווקא בקרבה המשפחתית טמון סיכון: כשמערכת היחסים משתבשת (כמו בגירושים), הכספים נהפכים למוקד מחלוקת. תיעוד ברור (ולו במייל פשוט) עשוי למנוע מחלוקות יקרות וסבוכות בעתיד.

מה תפקיד "חזקת המתנה" בפסקי דין כאלה?

"חזקת המתנה" היא כלל ראייתי שמקל על מקבלי כסף מקרובי משפחה, בעיקר ילדים, להיחשב מי שקיבלו מתנה, ולא כמי שלקחו הלוואה. היא נועדה לשקף את טבע היחסים בתוך משפחה. אבל היא ניתנת לסתירה, ואם יוכח שהייתה כוונה שהכסף יוחזר (כמו במקרה הזה), תתבטל החזקה והכסף ייחשב הלוואה.

מדוע השופטת פסקה הוצאות לאשה אף שנמנע חיובה הכספי?

בית המשפט הבין שהתביעה נגד האשה הוגשה, לפחות בחלקה, מבלי שהיה לכך בסיס משפטי מספק. לאור זאת, ואף שהאשה לא זכתה בכל קו הטענות שלה, נפסקו לה הוצאות כדי לפצות אותה על ההליך שנאלצה לנהל מול האב, שלא היתה צד להלוואה כלפיו.

במקרה אחר, הכריע באחרונה בית המשפט לענייני משפחה בחיפה בתביעה לגבי סכום של 505 אלף שקל שהועבר מאם לבנה במהלך הנישואים. הבן דרש שהסכום יוחרג מהגדרת הנכסים המשותפים לחלוקה בינו לבין גרושתו. מדובר בכספים שהועברו, לטענת האיש, "על חשבון ירושה" - טענה שזכתה לאישור, אף שהכסף הועבר במהלך חיי האם וללא הסכם משפטי מחייב. מאחורי הסכום הזה מסתתר סיפור זוגי שנפרש על פני שני עשורים, עוסק בחיי נישואים מורכבים, חברות משותפת, מחלות קשות וסכסוך רכושי שכלל האשמות הדדיות, מסרונים טעונים, טענות בדבר שיתוף וניכור, ובעיקר פער עצום בפרשנות של מה נחשב ל"משותף" כשמדובר בזוגיות ממושכת שבמהלכה גם המשפחות המורחבות מעורבות כלכלית. מדובר בזוג שנישא ב-1999, הביא לעולם שלושה ילדים משותפים, התגרש ב-2020 - אך קרב הגירושים נמשך באולמות המשפט הרבה מעבר למועד של מתן הגט. שני הצדדים טענו לשיתוף מלא, אך הנתבע - הבעל לשעבר - ביקש החרגה מיוחדת: סכום של 735 אלף שקל, שלטענתו הועבר אליו מאמו, והוא כלל סכומים שקיבל במועדים שונים, לטענתו "על חשבון חלקו העתידי בעיזבון". במוקד הדיון עמדה השאלה האם הכספים שהועברו אל הבעל במהלך הנישואין הם בגדר ירושה או מתנה, והאם ניתן להתייחס אליהם כאל רכוש נפרד שאינו חלק מהרכוש המשותף לחלוקה. לטענת האיש, הסכומים שהוא קיבל מאמו היו, "כספים על חשבון ירושתו מעיזבון אביו". כלומר כספים שקיבל במקום. או לקראת, חלקו העתידי בירושת הוריו. מעבר לכך, הוא טען כי עליו להשיב לאחיותיו חלק מהסכומים האלה - מה שמעיד, לדבריו, על כך שמדובר בכספים שאינם "שלו" באופן מלא, אלא ניתנו במעין ניהול פנימי של הירושה העתידית. התובעת, לעומתו, טענה שמדובר לכל דבר ועניין בכסף משותף, ששימש בפועל לרכישת נכסי מקרקעין במהלך הנישואים, ולכן אין להחריג אותו מכלל הנכסים. אבל השופטת לא הסתפקה בטענות של הצדדים. היא בחנה לעומק את העברות הכספים, זימנה עדים, שמעה את האחיות של הבעל - שתמכו בגרסתו, ואישרו כי אכן מדובר היה בכספים שנועדו לקידום רכישת קרקעות לטובתו האישית, תוך הסכמה משפחתית להעברה זמנית שתילקח בחשבון בעת חלוקת הירושה.