כשמכמתים תועלת ועלות כלכליים, נוטים למדוד זאת על ידי התוספת או הגריעה הנגרמת במונחים כספיים, או בשיעור מהתוצר. ניתן למדוד גם את העלות הכרוכה בויתור על חלופות טובות יותר. אולם, נכס חשוב לא פחות, שאינו ניתן למדידה ישירה ומיידית, הינו המוניטין והאמינות שרוכשים לעצמם מקבלי ההחלטות הכלכליים, בעמל רב ולאורך זמן. לצערנו, ניתן לאבד זאת בנקל וזמן קצר.

לאחרונה, ניתן לראות לכך שתי דוגמאות, בארה"ב ובישראל. נתחיל מעבר לים. ממשלת ארה"ב והבנק המרכזי שלה עמלו קשות בשנים האחרונות על מנת לחלץ את כלכלת ארה"ב מהמשבר הגדול שפרץ בשוק המשכנתאות שלה לפני חמש שנים, וחלחל במהירות רבה לשאר חלקי המשק. הקיטון בתוצר נבלם, התעסוקה החלה לגדול, שוק הדיור התאושש יפה ואף הגיעה העת להקטין את התמריצים הכספיים של השנים האחרונות (רכישת איגרות חוב בסך 87 מיליארד ד' מדי חודש והחזקת ריבית נמוכה מאוד בשיעור 0%-0.25%).

והנה, הבית הלבן והקונגרס מתקוטטים ביניהם בשאלת תקרת החוב (החלטה לגביה צריכה להתקבל על ה-17.10), ומחלוקת נוספת גרמה לכך שתקציב המדינה לשנת 2014 טרם אושר והמגזר הציבורי משותק (למעט בתחומים המוגדרים חיוניים). היעדר יכולת להגיע לעמק השווה - תופעה שהתרחשה לאחרונה לפני שנתיים, אך הקשתה לקבל החלטות גם בחודש מארס השנה (אז יצאו לדרך קיצוצי הוצאות שנשיא ארה"ב רצה לדחות וזכו לשם sequestration) - בעייתית מאוד. יש לה השלכות ישירות, אך גם עקיפות - הבנק המרכזי של ארה"ב, לדוגמא, מעוניין להקטין את רכישות איגרות החוב ולסיימן עד אמצע השנה הבאה, אך עתה אינו יכול לעשות כן, על מנת לא לגרום זעזוע נוסף בשוקי ניירות הערך, שגם כך מוטרדים מאוד מאירועי וושינגטון.

הנחת העבודה היא כי לבסוף תושג פשרה, אולי אף מספר ימים לאחר שעת השין, אך הנזק התדמיתי כבר נגרם, עקב החששות הגדולים שקדמו לה והדרך המסורבלת בה מתנהלים המגעים. חלק גדול של הצלחת כלכלת ארה"ב ומעמדה המוביל בכלכלה העולמית נובע מהתנהלותה השקופה, האמינה והמסודרת רבת השנים. התלהטות היצרים הנוכחית בין שני המחנות לא תורמת לה. צילה של התלהטות זו ילווה את מקבלי ההחלטות שם תקופה ארוכה ויגרור עצבנות ותנודתיות רבה של שוקי ההון לקראת הפעמים הבאות.

ארה"ב יכולה להתנחם בכך שהעברת הניהול של הבנק המרכזי תיעשה בצורה חלקה יותר. בתחילת 2014 תיכנס ג'נט יאלן, ממלאת המקום של בן ברננקי, לתפקידה, לאחר תקופה קצרה בה התמודדה מול מועמד אחד נוסף, לארי סאמרס. אצלנו מתרחשת כבר מספר חודשים סאגה של ממש, ונכון לכתיבת הטור מתנהל בנק ישראל ללא נגיד קבוע כבר 100 ימים, כשהודעה על הנגיד הבא לא נראית באופק - זו הדוגמא השנייה.

בשנות המשבר העולמי דובר רבות על כך שישראל צלחה אותו באופן חלק, ללא נזקים מהותיים. הדבר נזקף לזכות מספר גורמים, לרבות איתנות המשק, מדיניות זהירה שנקטו הבנקים טרם פרץ המשבר, המשמעת התקציבית ועוד. כמו כן, גם שבחים רבים הורעפו על בנק ישראל דווקא, שנקט פעולות מהירות ולא בהכרח שגרתיות בכדי לרכך את השלכות המשבר בחו"ל על הכלכלה ושוקי ההון המקומיים, כמו, הורדה מהירה של הריבית לרמות הנמוכות ביותר בכל הזמנים, רכישת מט"ח ואג"ח בהיקפים חסרי תקדים, התבטאויות נחושות, קבלת חוק ישראל תוך כדי המשבר, שיפור השקיפות, הרחבת אופק המדיניות לתחומי הפעילות הכלכלית, שער החליפין והדיור ועוד. לא על כל המהלכים הייתה הסכמה ולחלק מהם תהיינה השלכות שיצריכו טיפול בהמשך, אך בנק ישראל פעל. ההערכה לה זכה הנגיד הקודם, פרופסור סטנלי פישר, ברחבי העולם, ודאי לא הזיקה. בשורה התחתונה, בנק ישראל, דרך הפעלתנות והמדיניות שנקט, רכש לעצמו מוניטין רב כגוף מקצועי ואמין.

עתה, דווקא תחת חוק בנק ישראל החדש והמיוחל, עם כינון המועצה המוניטארית והסדרת תהליכי קבלת ההחלטות, התנהלותו של המוסד ללא נגיד קבוע הינה לרועץ למשק. כל כתבה תקשורתית, סקירה מקצועית, בארץ ובחו"ל, מתמקדת ורואה בכך את אחת החולשות של המשק, בהתמודדותו עם האתגרים הניצבים לפתחו. אם לא ימונה נגיד בקרוב, המחלוקות בתוך בנק ישראל, כפי שהתבררו, לדוגמא, בתרשומת הדיונים האחרונה, עלולות ליצור רושם עגום יותר.