התקופות שיכללו בתקופת האכשרה לצורך זכאות לדמי אבטלה מהמוסד לביטוח הלאומי
סעיף 161 (א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") קובע, כי לצורך קבלת דמי אבטלה יש להשלים תקופת אכשרה של 12 חודשים לפחות, שבעדם שולמו דמי ביטוח אבטלה בתוך 18 החודשים שקדמו לתחילת תקופת האבטלה.
כמו כן, עבודה בחלק מהחודש נחשבת לחודש עבודה מלא. כלומר, אפילו יום עבודה אחד בחודש ייחשב כחודש עבודה בחישוב תקופת האכשרה.
עפ"י סעיפים 161-162 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה- 1995, בתקופת האכשרה לצורך דמי אבטלה ייכללו התקופות הבאות:
- חודשי עבודה
- ימי חופשה וחג ששולם בעדם שכר (ימי פדיון חופשה, ששולמו עקב ניתוק יחסי עובד מעביד, לא יימנו לתקופת אכשרה)
- ימי אבל
- תקופת שירות סדיר - עד 6 חודשים
- תקופת התנדבות בשירות לאומי - עד 6 חודשים, למי שסיים תקופת התנדבות של 24 חודשים לפחות, וכן למי ששירתה לפחות 6 חודשים, ונישאה בתוך 30 ימים מיום שהפסיקה את השירות
- תקופת שירות מילואים
- תקופת מחלה שבעדם היה העובד זכאי לדמי מחלה
- התקופה שבעדה שולמו דמי פגיעה בעבודה
- התקופה שבעדה שולמו דמי לידה
- התקופה שבעדה שולמה גמלה לשמירת היריון
- שני חודשי חופשה ללא תשלום ראשונים, שבהם חייב המעסיק לשלם את דמי הביטוח בעד העובד
- התקופה שבעדה ניתן תשלום בשל אי-מתן הודעה מוקדמת על פיטורין
הכותבת – עו"ד ב"כל עובד" מבית חשבים ה.פ.ס מידע עסקי בע"מ.

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.