תקציר עמ"ש 16/08 1. מי גולן אנרגיית רוח בע"מ; 2. אנרגיית רוח ירוקה בע"מ נ' מנהל מס שבח מקרקעין - טבריה טורבינות לייצור חשמל מאנרגיית הרוח הן בבחינת מחוברים לקרקע, ולפיכך השווי לצורכי מיסוי מקרקעין, לרבות מס רכישה, יכלול גם את שוויין של הטורבינות. רקע עובדתי וטענות הצדדים העוררת 1, מי גולן אנרגיית רוח בע"מ, היא בעלת חוזה הרשאה מול מינהל מקרקעי ישראל בקרקע ברמת הגולן, שייעודה הקמת מתקנים לייצור חשמל מרוח. בשנת 2006 מכרה העוררת 1 את זכויותיה בקרקע לעוררת 2, אנרגיית רוח ירוקה בע"מ, שהיא חברה קשורה אליה, במחיר של 217,500 ש"ח. שווי זה דווח למשיב כשווי המכירה /הרכישה, בהתאמה. מנהל מס שבח לא קיבל את השווי המוצהר. העוררות טוענות שיש להתייחס לטורבינות הרוח כברזל שפירוקן מהקרקע עושה אותן לנטולות ערך ממשי, למעט שוויין כברזל גרידא. במקרה כזה הקרקע היא הנכס בר השומה לפי ייעודו. לדעת העוררות על המשיב לקבל את השווי שנקבע על ידי הצדדים ו/או את השווי שנקבע על ידי שמאי ממ"י, והוא השווי שהוצהר עליו על ידי הצדדים לעסקה. לפיכך לטענת העוררות אין להטיל מס רכישה על טורבינות רוח, שהן בבחינת ציוד המתפרק והופך לאחר פירוקו לגרוטאת ברזל. שוויין הוא בהיותן מותקנות בשטח ופועלות, לכן הן בבחינת אמצעי ייצור, כמו מכונות וכלי ייצור אחרים, שבשום מקרה אינם מהווים חלק מהמקרקעין. מנגד טוען המשיב כי הגדרת מקרקעין לצורך השומה היא לרבות טורבינות הרוח המחוברות לקרקע, שהן בעצם מתקן שהוקם על הקרקע. עצם התקנתן מעלה את ערך המקרקעין, והן אינן רק אמצעי ייצור, כפי שטענו העוררות. עוד לדעת המשיב, אין מקום להפרדה המלאכותית שעשו העוררות בין הקרקע לבין הטורבינות. מדובר כאן בקרקע אשר עליה הוקמו או נבנו מתקנים תעשייתיים, כמו כל קרקע שייעודה תעשייתי. ודוק, כאשר אדם רוכש מגרש המיועד לתעשייה ובונה עליו מבנה תעשייתי, מבנה זה מצטרף לשווי המקרקעין בחטיבה אחת, והן הקרקע והן המבנה מחויבים במס רכישה. בהתאם להערכת שמאי מטעמו של המשיב השווי של המקרקעין הוא 1.5 מיליון דולר. דיון אכן, הטורבינות אינן בניין תעשייתי כמשמעותו בהגדרת "בניין" לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963. לפיכך עולה השאלה האם שוויים של מקרקעין שהוקמו עליהם מתקנים תעשייתיים כבענייננו דינם כבניין תעשייתי, שאין כל ספק שצריך לשום בניין תעשייתי כולל המחוברים ושוויו בשוק בעת עשיית עסקה במקרקעין. שווי הקרקע נשוא הדיון, כשלעצמה, ללא השימוש שנעשה בה ליצור אנרגיית רוח, הוא של קרקע חקלאית או של קרקע למרעה, ושווי זה איננו משמעותי כלל. בית המשפט סבור כי לקרקע חקלאית או קרקע למרעה השווי נמוך בהרבה מהשווי שקבע ממ"י. ודוק, שווי הקרקע שהועמדה לרשות העוררת 1 הושפע מהייעוד שנקבע לקרקע זו על פי התוכנית שנזכרה קודם לכן, וערכה הולך ועולה עם השימוש בפועל שנעשה על קרקע זו, קרי טורבינות שהועמדו בקרקע זו. קרקע שעליה מותקנות טורבינות היא בעלת ערך גבוה יותר מקרקע רגילה (בעניין זה קרקע חקלאית). מכאן שאין להתעלם משווי הקרקע כקרקע המשמשת להפקת אנרגיית רוח המביאה הכנסה משמעותית למחזיק בה בהרשאה או בחכירה. לפיכך בית המשפט לא מקבל את עמדת העוררות, שלפיה יש להפריד את הקרקע מהמתקנים. כלומר, אף המתקנים שהוקמו על הקרקע על ידי העוררת 1 קבעו את שוויה לצורך שומה. קיומן של טורבינות הופך את הקרקע לבעלת ערך גדול בהרבה מערכה של קרקע רגילה. עם זאת לעניין השווי, בית המשפט אינו מקבל מחד גיסא את עמדת העוררות שהעמידו את שווי המקרקעין על סך של 217,000 ש"ח (עוד מציין בית המשפט כי ככל הנראה מחיר זה הושפע מהיחסים המיוחדים בין הצדדים). מאידך גיסא בית המשפט אינו מקבל גם את עמדת המשיב בקביעת השווי על סך של 1.5 מיליון דולר ללא ביסוס ראוי, שהוא שווי כל חוות הרוח כולה, בפרט כאשר בתוך החווה יש ציוד רב ערך שאיננו מותקן ועתיד לשמש כחלקי חילוף. בהיעדר דוגמאות להשוואה ובהיעדר שומה חד משמעית בלתי תלויה, הגיע בית המשפט למסקנה כי שווי המקרקעין הוא 750,000 דולר כולל הטורבינות ולא כולל הציוד, באשר ברור כי הציוד איננו חלק מהמקרקעין. התוצאה חלק מן הערר התקבל, ונקבע כי שווי הקרקע והמחוברים אליה נשוא הערר הוא בסך 2,800,000 ש"ח. בנסיבות העניין לא הוטלו הוצאות על הצדדים. בוועדת הערר שליד בית המשפט המחוזי בנצרת לפני כב' השופט זועבי עבד אלרחמאן ניתן ב-15.4.2010