בעיית הפער הדיגיטלי נתפסת על ידי מרבית הציבור בישראל כחלק מבעיית הפער החברתי-כלכלי שקיים מאז קום המדינה, וככזו היא זוכה בקרב קברניטי המדינה לעדיפות נמוכה יותר מהעדיפות הממילא לא מרכזית של הפער החברתי. למרות שתופעה זו אינה מאיימת, לכאורה, על ביטחון המדינה או עלולה לפגוע בכלכלת ישראל, בעיית הפער הדיגיטלי מאיימת להשאיר חלקים נכבדים בחברה הישראלית בפיגור מכיוון שהם אינם מסוגלים להתמודד בתחרות הגוברת בעידן כלכלת המידע, ולהעמיק את המחסור החמור בכוח אדם איכותי לתעשיית ההיי-טק, על מגזריה השונים.

בלשון חריפה זו נפתח נייר עמדה שהוכן בפקולטה למדעי החברה באוניברסיטה העברית. הנייר עוסק בניתוח הבעיה ומנסה להוכיח כי ניתן להאיץ את המאבק בפער הדיגיטלי, על ידי עידוד מערכת החינוך לאמץ את הקוד הפתוח, להשתמש בתוכנות חופשיות, ולהקטין את התלות, במיקרוסופט עד כדי ביטולה.

נייר העמדה נכתב על ידי הד"ר גלית כהן בלנקשטיין, השופטת נאוה בן אור ונטע שלזינגר. בעקבות נייר העמדה הוגש לוועדה הלאומית לטכנולוגיית המידע דו"ח שנכתב על ידי עוז נחום. כזכור, אחד מהמנדטים שהוועדה לקחה על עצמה בשנת הפעילות הנוכחית הוא העלאת רעיונות וחיפוש דרכים אפקטיביות לשינוי המציאות בכל הקשור לפער הדיגיטלי בישראל. הוועדה צריכה לדון בממצאים ולשלב אותם במסגרת המסקנות הסופיות, שיוגשו לראש הממשלה בתום שנת העבודה.

מחברי המסמך מציינים, כי בשנים האחרונות נעשו מספר צעדים חשובים להתמודדות עם הפער הדיגיטלי, בראשם הקמת פרויקט ממשל זמין ומערכת מרכב"ה, "אולם יש מקום אחד בו, למרות ההשקעה האדירה, עושה רושם שאנו דורכים במקום - מערכת החינוך, שם הפער הדיגיטלי אינו מצטמצם".

לדעת מחברי נייר העמדה, במציאות הנוכחית "קשה ואולי אף בלתי אפשרי לצמצם את הפער הדיגיטלי על ידי תלות בספק אחד" (הכוונה למיקרוסופט. י.ק.). החלופה המוצעת בנייר העמדה היא מעבר לשימוש בתוכנות קוד פתוח ותוכנה חופשית. הדו"ח ממליץ באופן חד משמעי למערכת החינוך להשקיע בתוכנה חופשית בבתי הספר, עובדה שתאפשר להשמיש עשרות אלפי מחשבים מיושנים שקיימים במערכת החינוך, ולחסוך עלויות כספיות גבוהות המשולמות כיום למיקרוסופט (מחברי הדו"ח מכנים אותה "חברה זרה").

"בישראל", כותבים המחברים, "יש 1.4 מיליון תלמידים, אשר יכולים להיות סוכני שינוי שימגרו את הפער הדיגיטלי על ידי שימוש בתוכנה חופשית בהיקפים גדולים, שישפיעו על כל החברה הישראלית".

בשנת 2005 נערך, ביוזמת הוועדה הלאומית, סקר מיפוי הבעיות של הפער הדיגיטלי, וסקר זה משמש כבסיס לכל דיון וטיפול בהיבטים שונים של הבעיה. אומנם, כותב מחבר הדו"ח, עוז נחום, בהשוואה למדינות אחרות בעולם, ישראל מצויה במקום טוב באמצע, אבל הפערים בתוך החברה הישראלית הם עמוקים ביותר. העובדה הכי דרמטית היא שבישראל, יש בתי ספר שעדיין לא ממוחשבים, וקיים מיתאם סוציו-אקונומי בין העדר מיחשוב באותם בתי ספר לבין רמת האוכלוסיה. כלומר, דווקא במקומות שבהם היה צריך לדחוף את המיחשוב כדי לצמצם פערים - הדבר לא בוצע.

בסקירה שהוכנה בזמנו לוועדת הכנסת נאמר, כי בעוד של-86.6% מהישראלים יש גישה בבית למחשב ולאינטרנט, למחצית התלמידים בישראל יש גישה למחשבים בבתי הספר. מחקרים שנערכו בעולם הראו, כי ברוב המדינות יש שיפור עצום בתחום הפער הדיגיטלי ואילו בישראל יש נסיגה בהליך הכנסת מחשבים לבתי הספר, בהצטיידות ובשידרוג.

משרד החינוך קבע יעד של 10 תלמידים למחשב אחד בבתי הספר (!!!), וגם מספר לא הגיוני זה, אינו מיושם ולדברי מחבר הדו"ח מטעם האוניברסיטה, המצב עומד כיום על 12.2 תלמידים למחשב אחד. בבתי הספר התיכוניים, התחנה האחרונה לפני היציאה לחיים האזרחיים, הממוצע עומד על 14.2 תלמידים למחשב. גם בתי הספר שזכו להתמחשב, סובלים מבעיה שמחמירה משנה לשנה: התישנות הציוד והעדר תקציבים לחידושו. מחברי הדוח מציינים כי מתוך 114 אלף עמדות מחשב בבתי הספר, 58% מיושנות ודורשות החלפה מיידית.

בתארו את היקף ההשקעה הלא שקוף של משרד החינוך במחשבים, מנסה נחום למצוא גם את הסיבה למציאות הזו. וכך הוא כותב: "היקף ההשקעה בטכנולוגיית מיחשוב בחינוך אינו ברור ונחלק בין משרדים שונים. ב-1998 עמד תקציב הרכש למחשבים ותוכנה על 300 מיליון שקלים, כשמקורות המימון הם, מלבד משרד האוצר, השלטון המקומי ומפעל הפיס".

משרד האוצר מפעיל את פרויקט מחשב לכל ילד יחד עם משרד רה"מ, וכן את פרויקט להב"ה, שם מגדירים אותו כפרויקט הדגל לצמצום הפער. יש עוד פרויקטים שתפקידם לסייע בצמצום הפער, אותם מונה מחבר הדו"ח, ודווקא בגלל זה, שואל נחום את שאלת מיליון הדולר: "אם יש כל כך הרבה מקורות מימון, מדוע המצב גרוע כל כך?".

התשובה שלו, על סמך המסקנות אליהן הגיע צוות המחקר של הסדנה באוניברסיטה העברית, מפנה את החיצים אל משרד החינוך ובתי הספר. אלו רוכשים בכסף מלא את מערכות ההפעלה "שבלעדיהן המחשבים הם קופסאות פח", כלשון המחבר ומערכות ההפעלה, כידוע, באות מספק אחד ויחיד: מיקרוסופט. למדינת ישראל יש הסכם רישוי אחיד עם מיקרוסופט בהיקף של 45 מיליון שקלים למשך חמש שנים, וכתוצאה מכך חוסך משרד החינוך חוסך 14 מיליון שקלים.

מחברי נייר העמדה סבורים שיש מקום לחסוך הרבה יותר כסף, מבלי להכנס לדקויות המשפטיות של מעמדה של מיקרוסופט בשוק הישראלי, כמונופול או לא, אלא על ידי זה שמשרד החינוך יבחן חלופות של שימוש בלינוקס, קוד פתוח ותוכנות חופשיות. המחבר טוען, כי "ישנם אלו המנסים לבטל את הביקורת נגד משרד החינוך ומציירים את אנשי הקוד הפתוח כחבורת ילדים מגודלי שיער וזקן אשר מסרבים להתבגר... אבל המציאות היא שונה לחלוטין ואנשי הקוד הפתוח מחוללים מהפיכה של ממש בבתי ספר רבים באירופה".

בחלק האופרטיבי של הדו"ח מביא עוז נחום שלוש אפשרויות להכנסת קוד פתוח למערכת החינוך. הראשונה: עידוד והגברת הפעילות של להב"ה כמי שיוכלה להטמיע קוד פתוח במערכת החינוך, בעיקר בשל העלות הקטנה יחסית של הפעלתה מתוך תקציב המדינה והחשיפה הגדולה שלה לציבור הרלוונטי לפער הדיגיטלי. להב"ה עוסקת בהכשרת צעירים ומבוגרים בתחום המיחשוב, ונחום טוען כי שימוש בקוד פתוח יוזיל את החשיפה למחשבים לכל משפחה.

החלופה השניה היא התקנת תוכנות חופשיות בבתי הספר על מחשבים ישנים. בכך ניתן לחסוך מיליוני שקלים על תחזוקה ורכישת מחשבים חדשים. החלופה השלישית, שכבר הוצעה לא פעם על ידי ראשי תעשיית המחשבים בישראל, היא אספקה גורפת של מחשב לכל ילד בעלות זולה מאוד, באופן שדומה לפעילות של מיזם מחשב לכל ילד. המחשבים הזולים יהיו מצויידים כמובן בלינוקס וימכרו במחיר של 200 דולרים למחשב, כפי שנעשה במדינות רבות בעולם. הדו"ח עצמו כמובן הרבה יותר מפורט, מעמיק, וכולל שורה ארוכה של נתונים, השוואות מחירים ומדדי חיסכון למדינה, שמאששים את התיזה העיקרית של מחברי הדו"ח.

לקראת שנת הלימודים ההולכת וקרבה, מן הראוי שמשרד החינוך יתן את דעתו על הממצאים החשובים שיש בדו"ח. משרד החינוך חייב לקבל החלטה שהגיע הזמן לפתוח את הראש ולבדוק חלופות אחרות, שיכולות לסייע לבתי הספר להתניע תהליך של צמצום הפער הדיגיטלי. אסור להסתנוור מחלופות שהן "חינמיות", וגם מחברי הדו"ח מציינים כי מדובר בחלופות שכרוכה בהן השקעה.

בביקורה האחרון בכנס ראשי ממשלות ושרים שערכה מיקרוסופט ביקשה שרת החינוך, פרופ' יולי תמיר, סיוע מביל גייטס בפתרון בעיות המיחשוב במערכת החינוך. אסור לזלזל בעזרה כזו ואסור לקבע אותה תחת התיוג שמדובר בחברה מסחרית, אבל אין שום סיבה שלא לבדוק חלופות אחרות שיכולות לסייע לכמה רבדים באוכלוסייה.