דניאלה דויטש מחזיקה בכרטיס אשראי מסוג Gold Mastercard אשר הונפק לה על ידי חברת ישראכרט. לטענתה, ישראכרט החלה לגבות ממחזיקי הכרטיסים שהיא מנפיקה שני סוגים חדשים של עמלות: "דמי תפעול" ו"עמלת חיוב נדחה". לפיכך, היא עתרה להחזר הכספים שנגבו בגין העמלות החדשות, ממנה ומיתר מחזיקי הכרטיסים שמנפיקה ישראכרט ומשכך, היא מבקשת להכיר בתובענה שהגישה כתובענה ייצוגית.

דויטש טענה, כי גבייתן של העמלות החדשות משוללת בסיס חוזי או חוקי כלשהו. לטענתה, הסכם ההתקשרות איננו מתיר לישראכרט לגבות ממנה עמלות פרט לדמי החבר השנתיים, ומשגבתה ממנה את העמלות החדשות, הפרה את הסכם ההתקשרות תוך הטעיית הלקוח.

ישראכרט מצידה, הציגה את הסכם ההתקשרות עם דויטש, ונתברר כי הסכם זה מכיל סעיף המתיר לישראכרט: "לחייב את החשבון בהוצאות שונות שתיגרמנה לה בקשר לשימוש בכרטיס...."

החברה טענה כי קביעתן של העמלות החדשות נעשתה בהתאם לסעיף הנ"ל, וכי גבייה זו החלה רק לאחר שעמדה בכללים שנקבעו לצורך זה בהנחיות המפקח על הבנקים. לטענה בדבר הטעיה השיבה ישראכרט כי פרסמה את דבר החלתן של העמלות החדשות הן בשני עיתונים יומיים, הן בדפי הפירוט החודשיים הנשלחים ללקוחות וזאת במשך שלושה חודשים.

כאשר מבקש תאגיד בנקאי לקבוע עמלה חדשה הוא נדרש להודיע על כך ללקוחותיו שבועיים ימים לפחות לפני מועד החלתה של העמלה, ולעשות כן על גבי לוח בסניף ובשני עיתונים יומיים הנפוצים בציבור, וכן להודיע למפקח על הבנקים על כוונתו לגבות עמלה חדשה שבועיים ימים לפחות לפני התחלת גבייתה.

השופטת ענת ברון דחתה את התביעה וקבעה, כי ישראכרט עמדה בכל הוראות הדין. זאת, בעיקר בעקבות הסעיף המתיר לה לגבות עמלות חדשות לא רק כ"החזר הוצאות" שהוצאו בפועל, והן משום שלטענת ישראכרט, העמלות החדשות נועדו לכסות עלויות שהיא נושאת בהן באופן שוטף עקב השימוש בכרטיס הנעשה על ידי לקוחותיה.