לינדה מאיר, אופטומטריסטית במקצועה, התקבלה לעבודה ברשת שופר סל. בשבוע הראשון לעבודתה, עבדה בסניף ראשון לציון, שם עברה חפיפה. לאחר מכן עברה לעבוד בסניף החברה בבני ברק. לאחר תחילת עבודתה בחברה, קיבלה הנחייה ממנהל הסניף כי עליה ללבוש חצאית ולא מכנסיים. לאחר מספר ניסיונות לדבר עם מנהל הסניף בעניין זה, עקב רצונה לא "לעשות גלים" במקום עבודתה החדש, הסכימה ללבוש חצאית. כעבור כחודשיים של עבודה, פוטרה.

מאיר טוענת כי בעת ראיון הקבלה לעבודה לא נאמר לה דבר על דרישות ייחודיות הנובעות מהיותה עובדת בסניף בני ברק, שהוא סניף המצוי בסביבה חרדית, ולא נאמר לה דבר על דרישות לבוש ייחודיות הנגזרות מהעבודה בסניף בני ברק. היא טענה כי אילו ידעה על דרישות הלבוש בעבודה בסניף, לא היתה מקבלת את הצעת העבודה של החברה. לטענתה, הסיבה שניתנה לפיטוריה היתה כי גברים דתיים אינם מרגישים נוח בנוכחות אישה חילונית, ומסיבה זו הוחלט להחליף אותה בגבר דתי.

החברה לעומת זאת ,טענה כי פיטוריה נבעו מאי קבלת מרות של הממונים עליה, הקושי של התובעת לקבל את מרותה של מנהלת המחלקה, יחס אגרסיבי ולא נאות ללקוחות והעדר יכולת להשתלב בעבודת צוות.

בית המשפט קבע כי היה על החברה להבהיר למאיר, בעת ניהול המשא ומתן עימה לקראת קבלתה לעבודה, על דרישות הלבוש המיוחדות. חובה זו נובעת מהחובה בחוק לנהל מו"מ לקראת כריתתו של חוזה בתום לב. חובה זו רחבה עוד יותר כאשר מדובר בכריתת חוזה עבודה.

בית המשפט לא קיבל את טענת החברה כי מדובר בדרישה המובנת מאליה וכי כאשר מדובר בעובדת חילונית, הדרישה ללבוש חצאית היא מהותית בנוגע לתנאי העבודה. יחד עם זאת, נקבע כי לא הוכח שפיטוריה של מאיר נבעו מהעדפה של העסקת גבר דתי.

לפיכך נקבע כי החברה הפרה את חובת תום הלב במו"מ. עוד נקבע כי למעשה, אי קבלת מרות של הממונים עליה נבעה מהמחלוקת בעניין הלבוש והיא הגורם למערכת היחסים המתוחה בינה לבין הממונים עליה. כמו כן נקבע, כי הטענות החמורות שהועלו על ידי החברה בנוגע לתפקודה של מאיר לא הוכחו. העלאת טענות אלו בפני בית המשפט מהווה אף היא הפרת חובת תום הלב הפוגעת בתובעת, בשמה הטוב ובמוניטין המקצועי שלה. לפיכך נקבע כי מאיר זכאית לפיצוי השווה לשתי משכורות, על פי הסכם העבודה עמה.