האם מגפת הקורונה היא סיבה מוצדקת לאיחור במסירת דירות?
בית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל באחרונה ערעור שהגישו רוכשי דירות על פסק דין שהעניק להם פיצוי חלקי בלבד על איחור במסירה שלהן. סגנית הנשיא אביגיל כהן קבעה כי בית משפט השלום טעה כשהפחית חלק ניכר מהפיצוי ללא ראיה שקושרת ישירות בין מגפת הקורונה לבין העיכוב במסירה. בהתאם לכך, פסקה השופטת למערערים פיצוי מוגדל בסכום כולל של 226,250 שקל.
המערערים הם ארבעה זוגות שרכשו ב-2018 דירות בשכונת נופים שבמודיעין. עבור שניים מהזוגות מסירת הדירות היתה אמורה להתרחש בפברואר 2020, כלומר לפני שפרצה מגפת הקורונה בישראל. עם זאת, כל ארבעת הזוגות קיבלו את דירותיהם באיחור ניכר רק באפריל 2021.
באוגוסט האחרון נדחתה ברובה התביעה של בעלי הדירות נגד יזמית הבנייה, בדרישה לפיצוי בעקבות האיחור שחל במסירתן. בפסק הדין של בית משפט השלום בתל אביב נקבע כי למגפת הקורונה היו השפעות משמעותיות ביותר על היכולת של היזמית לעמוד בכל התחייבויותיה, ולפיכך מוצדק לפסוק רק לטובת שניים מהזוגות פיצוי מוקטן של כ-20 אלף שקל. על פי פסק דין, שני הזוגות האחרים נותרו ללא פיצוי כלשהו.
בעלי הדירות לא השלימו עם התוצאה של התביעה והגישו, באמצעות עו"ד איתן פלדמן, את הערעור על פסק הדין למחוזי. לטענתם, בית המשפט טעה בכך שהכיר באופן שרירותי במגפת הקורונה כגורם מסכל, שגרם לאיחור במסירת הדירות. המערערים התעקשו כי לא הוצגו מטעם היזמית ראיות כלשהן שמוכיחות קשר מבוסס בין המגפה העולמית לבין העיכוב שחל בהקמת הבניין, ולפיכך לא כל הצדקה להפחית מכספי הפיצוי שמגיעים להם. מנגד, טענה היזמית, באמצעות עו"ד גיא הרמלך ועו"ד ברק משה, כי אין הצדקה להתערב בפסק הדין ויש לדחות את הערעור.
- רכשה דירה, חיכתה שנה וחצי - ולא תקבל פיצוי
- היזמית התעכבה שנתיים - וזה מה שנגזר עליה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
"כפי שכבר נקבע בפסיקה, צמד המלים 'משבר הקורונה' או מגפת הקורונה אינו בבחינת מילות קסם שיש בהן כדי להצדיק באופן גורף כל איחור בבניה וכל איחור במסירת דירות", כתבה השופטת כהן בראשית דבריה בפסק הדין שפרסמה. היא אף הדגישה כי "הקבלן הוא זה שצריך להוכיח כי מדובר בכוח עליון ובנסיבות אובייקטיביות של ממש, שהשפיעו על מילוי התחייבויותיו במועד באופן שיצדיק את העיכוב במסירה".
ואולם לדברי השופטת, לא הוכח כי כל תקופת האיחור שהיה במסירת הדירות של המערערים – כ-13 חודשים עבור שניים מהזוגות וכעשרה חודשים עבור הזוגות האחרים – אכן קשור למגפה העולמית. כאמור, שניים מהזוגות היו אמורים לקבל את דירותיהם עוד לפני פרוץ המגפה בישראל, כך שברור כי אין קשר בינה לבין העיכוב במסירה. יתר על כן, ממסכת הראיות עלה כי היזמית שלחה לזוגות האלה מכתב כבר בדצמבר 2019 – שלושה חודשים לפני הגעת הקורונה לארץ – שבו נכתב כי צפוי עיכוב במסירה עד לדצמבר 2020, כלומר איחור של כעשרה חודשים במסירת הדירות שלהם.
בנוסף, השופטת קבעה כי בית משפט השלום טעה כשהפחית חלק ניכר מהפיצוי על דרך האומדן, מבלי לבקש מהיזמית שתמציא ראיות המצויות בהישג ידה, כמו יומני עבודה, שמוכיחות כי אכן היה קשר בין הקורונה לעיכוב במסירה. "כיוון שקשר סיבתי ישיר לא הוכח כאמור, וניתן היה להוכיח מה מתוך תקופת האיחור מקורו במגפת הקורונה – אין סיבה שלא לפסוק לכלל המערערים פיצוי בגין האיחור על פי דין", סיכמה השופטת. היא קבעה את הפיצוי לארבעת הזוגות על 210,225 שקל, והחליטה כי על היזמית לשלם להם גם הוצאות משפט בסכום כולל של 16 אלף שקל.
- חברת הארנק באילת: הערעור שהתקבל והזיכוי שנשלל
- המתנה של ארבע שעות הובילה לפיצוי של מיליונים
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
במקרה אחר, שבו הכריע בית השלום בתל אביב בנובמבר 2023, נרשם איחור במסירת הדירות גם בפרויקט תמ"א 38 שבנתה היזמית עדי חושן ב-2015. לפי ההסכם, הרוכשים היו אמורים לקבל את הדירה במאי 2018, אך בפועל קיבלו אותה בדצמבר 2020. היזמית, שהיתה בחדלות פירעון, טענה כי היא לא אשמה בעיכוב. הרוכשים, ששילמו את מלוא התמורה, ואף הקדימו בחלק מהפעמים את התשלומים, עיכבו את התשלום האחרון שהיה צריך להתבצע כשבוע לפני מועד המסירה, משום שקצב הבניה היה אטי וברור היה שהקבלן לא יעמוד בהסכם. הם הוזמנו לפגישה לצורך מסירה ראשונית רק בדצמבר 2019, שנה לפני קבלת המפתח, והתכוונו לשלם את הכסף. הדיירים טענו כי לא לא היה טופס 4 וברור שהבניין לא היה מוכן. רק שמונה חודשים אחר כך, בקיץ 2020, התקבל האישור לאכלוס. לכן הם הסכימו לשלם את מלוא התמורה כנגד קבלת הדירה, וכי הטענות של שני הצדדים על הפרת הסכם יידונו לאחר מכן. מאוחר יותר, כשקיבלו את הדירה - הם תבעו. היזמית טענה כי בטענה שלהם אין ממש, משום שחברת החשמל עיכבה את העבודות וגם התפשטות נגיף הקורונה השפיעה על הקצב - הקורונה התפשטה במרץ 2020, הרבה אחרי המועד המקורי בהסכם. בנוסף, הם טענו כי התובעים סירבו לשלם את הכסף בזמן (אף שהבניין לא קיבל טופס 4).
בית משפט (גרוק)המתנה של ארבע שעות הובילה לפיצוי של מיליונים
בית משפט השלום בתל אביב אישר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית נגד רשפים דלתות: הלקוחות שהמתינו לביקורי התקנה ותיקון של טכנאי החברה יקבלו הארכת אחריות בשווי מצטבר של כ-3 מיליון שקל, לאחר שנקבע כי תיאום חלונות זמן ארוכים פגע בזכויות הצרכנים ובזמנם
הדלת כבר היתה מותקנת, הבית סגור, סדר היום השתנה, וההמתנה הלכה והתארכה. עבור לקוחות רבים של רשפים דלתות, זה היה תסריט מוכר: ביקור של מתקין או טכנאי שתואם לטווח של ארבע שעות, שבמהלכן נדרש הלקוח להישאר בבית, להמתין, לדחות פגישות ולעתים גם להפסיד יום עבודה. מה שנתפש במשך שנים כגזירת גורל צרכנית, נהפך לבסיס של תובענה ייצוגית, שהסתיימה כעת בפסק דין מפורט ובאישור הסדר פשרה רחב היקף, שבמרכזו פיצוי לציבור הלקוחות והתחייבות לשינוי התנהלות עתידי.
פסק הדין ניתן בבית משפט השלום בתל אביב על ידי השופט ליאור גלברד, במסגרת תובענה ייצוגית שהגישה זוהר יעקבסון נגד רשפים דלתות. ההליך עסק בפרקטיקה של תיאום ביקורי הובלה, התקנה ותיקון של דלתות ומוצרי החברה, בטווחי זמן של ארבע שעות, שלטענת המבקשת חרגו מהוראות חוק הגנת הצרכן ופגעו בזכויות הלקוחות. על פי המתואר בפסק הדין, המקרה הפרטי שממנו צמחה התובענה אינו חריג. יעקבסון רכשה דלת כניסה מתוצרת רשפים, ולאחר שהתגלתה תקלה ביקשה לתאם ביקור טכנאי. הביקור נקבע ליום מסוים, בטווח שבין 10:00 ל-14:00. ארבע שעות של המתנה, ללא אפשרות לדעת מתי בדיוק יגיע הנציג. לטענתה, לא מדובר במקרה נקודתי אלא במדיניות שיטתית, שננקטה כלפי לקוחות רבים. במסגרת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית צורפו גם ראיות נוספות, לרבות הליך משפטי אחר שבו הודתה החברה כי זהו חלון הזמן המקובל אצלה.
בבסיס התביעה עמדה פרשנות של סעיף 18א לחוק הגנת הצרכן, העוסק בזמני המתנה לביקור נותן שירות בבית הצרכן. הסעיף קובע כי כשנדרש ביקור של שליח, מתקין או מתקן, על העוסק לתאם מועד כך שזמן ההמתנה לא יעלה על שעתיים מעבר לשעה שנקבעה. לטענת המבקשת, תיקון לחוק שנכנס לתוקף ב-2018 הרחיב את תחולת ההסדר, כך שהוא חל על כלל נותני השירות ולא רק על טכנאים של מוצרי חשמל, כפי שהיה בעבר. תכלית התיקון, כך נטען, היא פשוטה וברורה: לכבד את זמנו של הצרכן ולמנוע פגיעה בשגרת יומו.
רשפים דלתות מצדה, דחתה את הטענות. בתשובתה לבקשה לאישור היא טענה כי החוק אינו חל עליה במלואו, וכי פרשנות המבקשת מרחיבה יתר על המידה את הוראות הדין. החברה הסתמכה בין היתר על חוות דעת של ארגון אמון הציבור, שלפיה החובה הנוגעת לזמני המתנה קשורה למוצרים מסוימים בלבד, ובראשם מוצרי חשמל, ואינה חלה בהכרח על דלתות. עוד נטען כי גם כשתואם חלון זמן של ארבע שעות, בפועל ברוב המקרים הגיעו נציגי החברה מוקדם יותר, כך שהלקוחות לא נדרשו להמתין את מלוא הזמן.
- נדחתה בקשת אמזון: ייצוגית של צרכנים תתברר בישראל
- האם פייסבוק פוגעת בפרטיות של מי שאינם משתמשים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל
המבקשת לא קיבלה את הדברים. בתגובתה היא טענה כי עצם קביעת חלון זמן של ארבע שעות מהווה הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל. לדבריה, מדובר בפרקטיקה שמנצלת את העובדה שהחוק קובע פיצוי סטטוטורי רק לאחר חלוף פרק זמן מסוים, ומאפשרת לעוסקים להתיישר פורמלית עם הדין, אך לפגוע בפועל בצרכנים. עוד הודגש כי המונח "טובין" בחוק הגנת הצרכן אינו מוגבל למוצרי חשמל, אלא כולל כל נכס מוחשי שאינו מקרקעין, ובהגדרה זו נכללות גם דלתות.
חברת הארנק באילת: הערעור שהתקבל והזיכוי שנשלל
בית המשפט המחוזי בבאר שבע קבע כי רואה חשבון שפעל במסגרת שותפות אמיתית אינו חייב במס אישי לפי סעיף 62א לפקודה, אך דחה את טענתו שלפיה מרכז חייו נמצא באילת. פסק הדין המקיף משרטט את הגבולות הברורים בין תכנון מס פסול לשימוש לגיטימי בהתאגדות
בשלהי העשור הקודם, כשאילת המשיכה להיאבק על מקומה הכלכלי והמקצועי הרחק ממרכז הארץ, מצא את עצמו רואה חשבון יליד העיר בלב מחלוקת מס מורכבת, כזו שנעה על קו התפר הדק שבין תכנון מס אסור לבין התנהלות עסקית לגיטימית. מצד אחד עמדה רשות המסים, שביקשה לראות בהכנסות שהופקו באמצעות חברה בשליטתו הכנסה אישית שחייבת במס שולי, ומצד שני עמד הנישום, שטען לשותפות עסקית אמיתית ולזיקה מתמשכת לעיר שבה נולד. פסק דינה של השופטת יעל ייטב מבית המשפט המחוזי בבאר שבע עושה סדר בשתי הסוגיות גם יחד, אך לא מעניק למערער ניצחון מלא.
הערעור נסב על שומות שהוציא פקיד שומה אילת לשנות המס 2017 ו-2018, לאחר שדחה את טענת המערער. בלב המחלוקת עמדו שתי שאלות נפרדות אך שלובות זו בזו: האחת, האם יש לחייב את המערער במס אישי מכוח סעיף 62א(א) לפקודת מס הכנסה, סעיף שנועד להתמודד עם תופעת חברות הארנק; והשנייה, האם המערער זכאי להטבת המס המוענקת לתושב אילת לפי חוק אזור סחר חופשי באילת. כבר בפתח פסק הדין מבהירה השופטת כי התשובה לשתי השאלות אינה אחידה. “מצאתי שיש לקבל את הערעור בחלקו, ככל שהוא נוגע לחבות המס על פי הוראות סעיף 62א בפקודת מס הכנסה. יחד עם זאת מצאתי שיש לדחות את הערעור לעניין הזכאות להטבת המס מכוח חוק אזור סחר חופשי באילת”, היא כתבה.
הרקע העובדתי אינו שנוי במחלוקת מהותית. המערער, רואה חשבון במקצועו, נולד וגדל באילת, הקים בה משרד עצמאי, ובהמשך העביר את פעילותו לחברה שבבעלותו - נוריאל יועצים. בשלב מסוים נוצר קשר עסקי בינו לבין משרד רואי החשבון ברנע, שפעל גם הוא בעיר, והפעילות בסניף אילת התהדקה והלכה. במקביל, ב-2009 עבר המערער עם משפחתו להתגורר בתל אביב, שם הוא עבד כשכיר בתפקידים בכירים, תוך שהוא ממשיך להגיע לאילת לצורכי פעילות מקצועית. לאחר פטירת מייסד משרד ברנע, העמיק הקשר בין הצדדים, והמערער חזר לפעילות מלאה בסניף אילת, תוך חלוקת רווחים שווה.
יותר מ-70% מהכנסות החברה נבעו מלקוח אחד
פקיד השומה ראה בתמונה הזו דוגמה קלאסית להפעלת סעיף 62א לפקודה. לטענתו, השירותים ניתנו בפועל על ידי המערער, היו מסוג הפעולות הנעשות על ידי עובד עבור מעסיקו, וב-2017 אף התקיימה הקביעה שלפיה יותר מ-70% מהכנסות החברה נבעו מלקוח אחד. מכאן הסיק פקיד השומה כי יש לייחס למערער את הכנסות החברה כהכנסת עבודה לפי סעיף 2(2) לפקודה, תוך התעלמות מהאישיות המשפטית הנפרדת של החברה.
- מיסוי חברות ארנק ב-2025: הכסף על השולחן
- החשד: רואה החשבון השמיט הכנסות ושיקר - מה עשתה רשות המסים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שבית המשפט לא קיבל את הגישה הזו. פסק הדין מקדיש עמודים רבים לניתוח התכלית החקיקתית של סעיף 62א, שנוסף לפקודה במסגרת תיקון 235, בעקבות המלצות ועדת טרכטנברג. השופטת הזכירה בהכרעת הדין כי מדובר בחריג מצומצם למודל המיסוי הדו-שלבי, שנועד “להעמיד לרשות פקיד השומה כלי עזר לטיפול בתכנוני מס”, ולא לבטל את השימוש הלגיטימי בהתאגדות. “הפרשנות המתבקשת נוכח התכלית האמורה היא פרשנות דווקנית, המחילה את הוראות הסעיף על גדר המקרים הנדונים בו, בהתאם לתנאיו ומגבלותיו”, נקבע.
