היא עבדה עשרות שנים מאחורי הקלעים של מערכת הבריאות, לא היתה רופאה או אחות, אלא טכנאית רנטגן. את הקריירה היא החלה כבר ב-1986 בבית החולים בילינסון, ובשנים הראשונות עבדה גם בחיל הרפואה של צה"ל. היום, כמעט 40 שנה אחרי שנכנסה לראשונה לחדרי הצילום, היא סוף סוף ניצחה את המדינה: בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל את תביעתה והכיר במחלת הסרטן שבה לקתה - לוקמיה מסוג APL - כמחלת מקצוע. פסק הדין, שניתן על ידי השופטת חופית גרשון-יזרעאלי, חותם מסע משפטי ארוך ומפותל במיוחד. זהו הגלגול השלישי של ההליך, והוא חזר לבית הדין לאחר שהמערכת המשפטית הכירה בכך שמחלתה עומדת בתנאים של "מחלה מקצועית" לפי התקנות של המוסד לביטוח לאומי. הביטוח הלאומי, כך נקבע עוד קודם, הוא זה שצריך להוכיח כי אין קשר בין עבודתה לבין המחלה, ואם יש עמימות - היא פועלת לחובתו.

התובעת, ילידת 1966, עבדה לאורך השנים במשמרות וכוננויות, וצברה אינספור שעות עבודה בצילומי רנטגן, סי.טי, חדרי ניתוח ופרוצדורות אנגיו, מהסוג שבו השהייה לצד המטופל תחת קרינה מייננת נמשכת לעתים שעות. לאורך תקופות ממושכות היא ענדה תגי מדידה מתחת לסינרי עופרת, שהיו פעמים רבות פגומים, ולא תמיד לבשה מיגון תקני או נשאה את תגי המדידה. לדבריה, עד 2012 אפילו לא סופקו לה מגני תירואיד, ורק באותה שנה היא החלה לקבל מיגון מתאים לאזורים רגישים בגוף.

הבעיה המרכזית שעמדה במוקד ההליך היתה המדידה החלקית או הלקויה של החשיפה לקרינה. עיקר הרישומים נשמרו רק החל מ-1991, וגם לאחר מכן היו מקרים שבהם התג לא נענד או לא שיקף נכונה את הקרינה. כך למשל, בתחילת 2000 נרשמה חשיפה של 4.2 מיליסיוורט מתחת לסינר העופרת - דבר המרמז על כך שיתר האזורים בגוף היו חשופים לחשיפה גבוהה בהרבה. עוד נמצאו פערים משמעותיים בין מדידות תג העין לבין תג החזה, ללא כל הסבר הגיוני, ומסקנת בית הדין הייתה כי ייתכן שמדובר בטעויות מדידה חמורות או בנתונים חלקיים בלבד.

 במקרים רבים לא היה ניטור לחשיפה

לצורך הכרעה בתיק מונו שני מומחים רפואיים. מנהל המחלקה האונקולוגית בבית החולים שיבא, פרופ' רפאל קטן, הבהיר כי נושאי הקרינה והחשיפה אינם בתחום מומחיותו, והפנה את שאלת הקשר הסיבתי למומחים בתחום ההגנה מקרינה. לדבריו, "חיוני לפנות למומחה להערכת החשיפה והאמינות של מכשירי המדידה. אינני יכול להעריך אם התובעת ענדה את תגי המדידה ואם עבדה עם אמצעי המיגון הנדרשים".

• הנער הספיק לעבוד שעה - ויפוצה במיליון שקל
• חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

המומחית השנייה, ד"ר קרין ציקל שלום, רופאה תעסוקתית, היתה ברורה יותר, אך גם הסתייגה. בתחילה היא שללה קשר סיבתי, אך לאחר שהוצגו לה ממצאים עובדתיים חדשים, חזרה בה המומחית מקביעתה. בתשובה לשאלות הבהרה שהפנתה אליה התובעת, היא הודתה כי, "לנוכח הבסיס העובדתי החדש והמסקנות המצטברות לא ניתן למצוא ממצאים ודאיים שעל בסיסם ניתן לשלול קיומו של קשר סיבתי". עוד הוסיפה ד"ר ציקל שלום כי אכן ייתכנו טעויות במדידה, כי החשיפה שנמדדה היתה "מונחתת", כלומר נמוכה מהמציאות, וכי במקרים רבים לא היה כל ניטור לחשיפה.

מנגד, המוסד לביטוח לאומי ניסה לטעון כי גם אם יש ספקות, אין די בכך כדי להוכיח את הקשר הסיבתי. לטענתו, "אם הממצאים אינם ודאיים, אף הקביעה אינה ודאית", ולכן לא ניתן להכיר במחלה כמחלת מקצוע. אך בית הדין לא קיבל את הטענה הזו, והזכיר כי לפי הדין הקיים, כשיש מחלה הכלולה ברשימת מחלות המקצוע - נטל ההוכחה עובר לנתבע, ובכל מקרה של חוסר ודאות, הדבר פועל נגדו.

השופטת גרשון-יזרעאלי, ביחד עם נציג הציבור מר אברהם קמינסקי, ציינה בפסק הדין שפורסם כי עוד בחוות הדעת הראשונית מ-2017, קבע פרופ' קטן כי, "יתכן קשר סיבתי בין עבודתה של התובעת למחלתה", ועמד על כך שהדבר תלוי ברמת החשיפה. גם ד"ר ציקל שלום עצמה כתבה בזמנו כי קרינה מייננת היא, "גורם מסרטן ודאי בבני אדם הקשור ללוקמיה". באותם ימים סברו המומחים שאין קשר, אך זאת בהתבסס על נתוני חשיפה שאינם משקפים את המציאות. כעת, עם הנתונים החדשים ועם ההבנה שהמדידות לא היו מהימנות או שלמות, כבר אי אפשר לשלול את הקשר.

• מה יקבל עדיפות: הקופה הציבורית או שכר הטרחה?
• בעלה של שקמה ברסלר תובע מיליונים בגין לשון הרע
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד

האשה שליוותה חולים רבים נאלצה לקבל הכרה במחלתה

בית הדין ציין באופן חד משמעי כי "אין חולק למעשה כי נתוני החשיפה של התובעת לקרינה אינם מלאים. עם זאת בהתאם לדין אין לשקול את הדבר לחובתה של התובעת, אלא של הנתבע". בהתאם לכך, ובהסתמך על חזקת מחלת המקצוע שנקבעה בתקנות הביטוח הלאומי, הוחלט לקבל את התביעה, ולקבוע כי מחלת הלוקמיה של התובעת אכן נגרמה עקב תנאי עבודתה, ולפיכך מוכרת כמחלת מקצוע. המוסד לביטוח לאומי חויב גם לשלם לתובעת שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 4,000 שקל. בכך בא לסיומו סופית סכסוך ארוך שנים, שבמהלכו נאלצה אשה אחת - שליוותה חולים במשך שנים רבות - להיאבק בעצמה על ההכרה במצבה הרפואי ובמה שגרם לו.

מדוע ההכרה בלוקמיה כמחלת מקצוע נחשבת הישג חריג כל כך?

ההכרה במחלה כמחלת מקצוע אינה עניין טריוויאלי, בייחוד כשמדובר בלוקמיה. אף שקרינה מייננת מוכרת כגורם מסרטן ודאי, הקשר הישיר בין תנאי עבודה לחשיפה מספקת שיכולה לגרום לסרטן הוא קשה להוכחה ודורש תיעוד מדויק של כמויות קרינה לאורך השנים. במקרה הזה, הניצחון הושג אף על רקע של מחסור בתיעוד אמין - דבר שמעיד על חשיבות החזקה החוקית שקובעת כי במקרה של מחלה מקצועית, חובת ההוכחה נופלת על המוסד לביטוח לאומי.

האם פסק הדין קובע תקדים כלשהו לעובדים אחרים במקצועות עם חשיפה לקרינה?

אמנם מדובר בפסק דין אזורי שאינו מחייב ערכאות אחרות, אך יש בו פוטנציאל תקדימי מעשי. הוא עשוי להוות בסיס לתביעות דומות מצד טכנאים, רופאים או עובדים במכוני הדמיה, בייחוד כשיש בעייתיות במדידות קרינה לאורך זמן. המסר העולה ממנו הוא שבמקרים של חשיפה לקרינה לאורך עשרות שנים, אי אפשר להסתמך רק על רישומים חלקיים כדי לשלול קשר סיבתי.

מה היתה עמדת המוסד לביטוח לאומי ביחס לטעויות במדידה?

הביטוח הלאומי ניסה לטעון שגם אם המדידות אינן מדויקות, אין בכך כדי לבסס קשר סיבתי ברור, ולכן אין להכיר במחלה כמקצועית. לטענתו, חוסר בנתונים ודאיים משמעו גם חוסר ודאות בקביעה עצמה. אך בית הדין קבע כי עמימות בנתונים - כשמדובר במחלה הנכללת ברשימת מחלות המקצוע - פועלת לחובת הנתבע, כלומר המוסד עצמו.

האם בית הדין ביקר את התנהלות המעסיק או המדינה בהקשר של אמצעי מיגון?

אף שלא נאמר במפורש, מהעובדות עולה כי לאורך שנים רבות לא סופקו לתובעת אמצעי מיגון בסיסיים, כמו מגני תירואיד, וכי חלוקי העופרת שסופקו לה היו לעתים קרובות פגומים. בכך עולה תמונה מטרידה של התעלמות ממושכת מהגנה מספקת לעובדת שנמצאת יום-יום בתוך סביבת קרינה. העובדה שמיגון תקני סופק רק ב-2012 - כמעט 30 שנה אחרי תחילת עבודתה - מעידה על פער ניכר בין התקנות לבין היישום בפועל.

כיצד השפיעו תשובות המומחים הרפואיים על הכרעת בית הדין?

חוות הדעת של שני המומחים שיחקה תפקיד מהותי: בעוד פרופ' קטן סירב לקבוע דבר ללא מומחה קרינה, ד"ר ציקל שלום שינתה את עמדתה בעקבות תוספת עובדות מהותיות. בתשובותיה היא הבהירה כי לא ניתן לשלול קשר סיבתי, וזה לב העניין המשפטי. עמדתה, גם אם לא הכריעה בוודאות כי קיים קשר, פתחה את הפתח להחלת חזקת מחלת המקצוע, שכן בית הדין אינו נדרש להוכיח קשר אלא רק לקבוע שהוא לא נשלל.

האם יש חשיבות לעובדה שמדובר באשה שעבדה באותו מקום עשרות שנים?

בהחלט. בית הדין התרשם ממסלול עבודה רציף של כמעט ארבעה עשורים, תוך חשיפה יומיומית לקרינה ושהייה ממושכת ליד מטופלים בתוך חדרים שבהם יש פליטה של קרינה מייננת. הרציפות והאינטנסיביות של העבודה, בשילוב עם אי-השימוש המלא באמצעי מיגון, יצרו רקע עובדתי חזק שמבסס את האפשרות לקשר סיבתי, גם אם אינו ניתן להוכחה מספרית מדויקת.

מה המשמעות של הקביעה שלפיה "אין לשקול את העמימות לחובת התובעת"?

זהו עיקרון משפטי חשוב שנקבע כבר בפסקי דין קודמים ואושר כאן מחדש: כשהמחוקק קובע חזקה סטטוטורית (כמו במקרה של מחלות מקצוע), העמימות וחוסר הבהירות נזקפים לחובת המדינה ולא האזרח. משמעות הדבר היא שגם כאשר אין נתונים שלמים, המוסד לביטוח לאומי הוא זה שצריך להוכיח כי אין קשר בין תנאי העבודה למחלה, ואם הוא לא מצליח בכך - התביעה מתקבלת.