קרקע ריקה
צילום: איציק יצחקי

עיכוב במסירת מגרשים עלה לרמ"י ולאגודת המושב ביוקר

משפחה שרכשה קרקעות במושב אבן ספיר לפני יותר מעשור, נתקלה בקשיים רבים בדרך לקבלתן. ההסכמים שנחתמו עם האגודה השיתופית כללו התחייבות להעברת הקרקעות לאחר השלמת התהליכים הביורוקרטיים הנדרשים, אך בפועל הליך ההעברה התארך משמעותית - והם פנו לבית המשפט כדי לקבל סיוע

עוזי גרסטמן |

פסק דין שניתן באחרונה בבית המשפט המחוזי מטיל אחריות כבדה על רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) והאגודה השיתופית אבן ספיר, בגין עיכובים ממושכים בהעברת קרקעות שנרכשו עוד בתחילת העשור הקודם. על פי הכרעת הדין, שתי הנתבעות הפרו את התחייבויותיהן כלפי רוכשי הקרקעות, שנאלצו להמתין שנים עד שהועברו המגרשים לחזקתם רק בשלהי 2020.


המקרה הנ"ל קשור למשפחה שרכשה מגרשים במושב אבן ספיר לפני יותר מעשור. ההסכמים שנחתמו עם האגודה השיתופית כללו התחייבות להעברת הקרקעות לאחר השלמת התהליכים הביורוקרטיים הנדרשים. ואולם בפועל, הליך ההעברה התארך משמעותית, והתובעים גילו כי הקרקע שהיתה אמורה להיות בידיהם נותרה מחוץ להישג ידם במשך שנים ארוכות.


המשפחה ניסתה שוב ושוב להבין את מקור העיכובים, אך נתקלה בתשובות מעורפלות הן מצד האגודה והן מצד רמ"י. לטענתם, בכל פעם ניתנה להם סיבה אחרת: צורך בהשלמות תכנוניות, עיכובים בקבלת אישורים מרשויות שונות, מחלוקות פנימיות בין הגופים המעורבים – וכל אלה, לדבריהם, הפכו את ההמתנה לבלתי נסבלת.


העיכוב גרם עוגמת נפש ותחושת חוסר אונים


במהלך המשפט שהתנהל, טענו התובעים כי העיכוב בהעברת הקרקעות גרם להם לנזקים כלכליים משמעותיים. לטענתם, במשך תקופה ארוכה הם לא יכלו לממש את תוכניותיהם לבנייה על הקרקע או לעשות בה שימוש כלשהו - מה שפגע בהם כלכלית וגרם להם להוצאות מיותרות. מעבר לכך, העיכוב גרם להם לעוגמת נפש מתמשכת ולתחושה של חוסר אונים מול המערכת הביורוקרטית.


"מדובר בקרקעות שרכשנו במיטב כספנו, מתוך הבנה שהן יועברו לידינו תוך זמן סביר", אמרו בני המשפחתה בבית המשפט. "במקום זאת, מצאנו את עצמנו במאבק אינסופי כדי לקבל את מה שכבר שילמנו עליו מזמן".


משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

רמ"י והאגודה השיתופית מצדן, טענו כי לא היתה הפרה שלהן, וכי מדובר בעיכובים הנובעים מתהליכים רגולטוריים שלא היו בשליטתן המלאה. לטענתן, רמ"י פועלת תחת מגבלות רגולטוריות מחמירות, ואילו האגודה כפופה להליכי אישור ורגולציה מורכבים - מה שהוביל להתמשכות ההליכים.


ואולם השופטת מוריה צ'רקה דחתה את הטענות האלה, וקבעה כי האחריות לעיכוב מוטלת על הנתבעות. "מדובר בעיכוב בלתי סביר, שנגרם לא בשל אילוצים חיצוניים אלא בשל חוסר עמידה בהתחייבויות ברורות", היא כתבה בפסק הדין שפורסם. השופטת גם הוסיפה כי לא ניתן להטיל על רוכשי הקרקעות את האחריות להתמשכות ההליכים. "כאשר גופים כמו רמ"י והאגודה השיתופית מתקשרים עם אזרחים בהסכמי מכר, יש להם אחריות ברורה לעמוד בלוחות הזמנים ולהבטיח כי הרוכשים לא ימצאו את עצמם נפגעים בשל סחבת מיותרת".

קיראו עוד ב"משפט"


בהכרעתה קבעה השופטת כי התובעים זכאים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם. סכום הפיצויים - 475,100 שקל - כולל גם פיצוי בגין ההפסדים הכלכליים שנגרמו למשפחה וגם פיצוי בגין עוגמת הנפש. כמו כן, נפסקו גם הוצאות משפט בסכום כולל של 65 אלף שקל.


מדוע נדרש כל כך הרבה זמן עד שהתובעים החליטו להגיש תביעה לבית המשפט?

התובעים ניסו במשך שנים להגיע להסדר עם רמ"י והאגודה השיתופית, בתקווה שהקרקעות יועברו לידיהם ללא צורך בהתערבות משפטית. במהלך השנים הם קיבלו הבטחות חוזרות ונשנות כי העיכוב עומד להסתיים, אך בפועל דבר לא קרה. רק כשהם הבינו כי ללא התערבות משפטית הסחבת תימשך ללא הגבלת זמן, החליטו בני המשפחה להגיש תביעה ב-2020.


האם היו רוכשים נוספים שנפגעו מהעיכובים באבן ספיר?

על פי עדויות שהובאו במשפט, המשפחה הנ"ל לא היתה היחידה שהתמודדה עם עיכובים בהעברת הקרקעות באבן ספיר. רוכשים נוספים חוו קשיים דומים, אך חלקם נמנעו מהגשת תביעה מסיבות שונות – החל מחוסר רצון להיכנס להליך משפטי ממושך, ועד לפשרות פרטיות שנעשו מול האגודה או רמ"י.


האם המדינה אחראית לנזקים שנגרמו, או שמדובר רק במחדל של האגודה?

בית המשפט קבע כי האחריות משותפת לרמ"י ולאגודה השיתופית, מכיוון ששני הגופים היו מעורבים בתהליך ונשאו באחריות למימוש ההתחייבויות. רמ"י, כרשות ממשלתית, היתה אמורה לוודא שהקרקעות נמסרות בזמן, ואילו האגודה השיתופית היתה מחויבת לבצע את העברת הקרקעות בהתאם להסכמים.


האם פסק הדין ישפיע על מקרים דומים בעתיד?

פסק הדין עשוי לשמש תקדים לתביעות נוספות של רוכשי קרקעות שהתקשו לקבל חזקה על רכושם עקב עיכובים ביורוקרטיים, או אי-קיום התחייבויות מצד אגודות שיתופיות ורשויות המדינה. ההחלטה הזו מחזקת את מעמדם של הרוכשים ודורשת מהרשויות לנהוג באחריות רבה יותר מול אזרחים שרוכשים קרקע במושבים ובאזורים חקלאיים.



במקרה אחר, בפסק דין ת"א 62992-07-18 אגודה שיתופית קיבוץ אלמוג נגד כהן ואח', הקיבוץ תבע בדרישה לפנות משפחה מדירה בטענה להפרת תנאי ההתקשרות. הנתבעים טענו כי ניתנה להם זכות מגורים ללא הגבלת זמן. בית המשפט קבע כי הקיבוץ לא הציג ראיות מספקות לתמיכה בטענותיו, ודחה את התביעה לפינוי. פסק הדין חיזק את זכויות המתגוררים במקרים של חוסר בהירות חוזית. במקרה נוסף, בפסק דין ת"א 34521-11-18 רשות מקרקעי ישראל נגד פלונים, תבעה רמ"י בדרישה לפנות משפחה מקרקע ציבורית בטענה לשימוש בלתי מורשה. המשפחה טענה לזכויות בקרקע מכוח הבטחות קודמות. בית המשפט קבע כי על רמ"י לפעול בהתאם לנוהליה ולהבטחותיה, והורה על המשך ההתקשרות עם המשפחה בתנאים מסוימים. פסק הדין הדגיש את חובת הרשות לפעול בהגינות ובשקיפות מול האזרחים. בת"א 18225-07-13 כהן ואח' נגד נחלה מושב עובדים להתיישבות חקלאית ואח', טענו רוכשי מגרשים במושב נחלה כי האגודה השיתופית גבתה מהם כספים מעבר למוסכם ולמאושר. בית המשפט קבע כי האגודה חרגה מסמכותה בגביית כספים נוספים, והורה על השבת הכספים שנגבו שלא כדין. פסק הדין הדגיש את חובת האגודה לפעול בהתאם להסכמים וללא ניצול מעמדה לרעה.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
שדה חיטה
צילום: pixbay

המשפחה מכפר טרומן הפסידה שוב - הפינוי ייצא לדרך

לאחר מאבק משפטי ממושך שנמשך יותר מעשור, בית משפט השלום דחה את תביעתן של בנות משפחת קלקודה, שביקשו לשמור על אחיזתן בשתי נחלות במושב, שנוצלו במשך שנים לשימושים מסחריים אסורים. פסק הדין מהווה חוליה נוספת במאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל נגד שימושים לא חוקיים בקרקע חקלאית, ומעביר מסר ברור: הקרקע הציבורית שייכת למדינה, ולא למי שעושה בה שימוש פרטי או עסקי

עוזי גרסטמן |

בצהרי יום סתווי שקט במושב כפר טרומן, בסמוך לשדות הירוקים שמתמזגים עם שובל המטוסים של נתב"ג, נחתם עוד פרק ארוך במאבק מתוקשר על אדמות המדינה. אחרי שנים של הליכים משפטיים, פסקי דין, ערעורים ועתירות חוזרות, בית משפט השלום ברחובות דחה על הסף את תביעתן של בנות משפחת קלקודה - ליהי, טל ומעין, שביקשו לעצור את פינוי משפחתן מהנחלות שעליהן נבנו מבנים מסחריים וחניון "חנה וטוס" לא חוקי.

מדובר באחד התיקים הבולטים בשנים האחרונות במסגרת המאבק שמנהלת רשות מקרקעי ישראל (רמ"י) נגד שימושים חורגים וניצול עסקי של נחלות חקלאיות. פסק הדין החדש, שניתן על ידי השופטת אושרית הובר היימן, מאשר סופית כי גם הניסיון של הדור הצעיר במשפחת קלקודה לא הצליח לעקוף את קביעות בתי המשפט הקודמות, שהורו על השבת הקרקע למדינה. "ניכר כי בני משפחת קלקודה מסרבים להשלים עם התוצאה המשפטית הקובעת כי הם נדרשים לסלק ידם מן המקרקעין", כתבה השופטת בפסק הדין בהכרעתה, וקבעה כי מדובר ב"גלגול משפטי נוסף" שנועד להאריך את האחיזה בקרקע תוך הטרדת המדינה בהליכים חוזרים ונשנים.

שורשיה של הפרשה נעוצים עוד בשנות ה-90, אך הקונפליקט התלקח מחדש בראשית העשור הקודם. משפחת קלקודה, שחכרה שתי נחלות חקלאיות - נחלה 33 ונחלה 34 - מהמושב כפר טרומן, הפכה את האדמות החקלאיות לעסק משגשג. במקום לגדל גידולים חקלאיים, הוקמו שם חניונים מסחריים מסוג חנה וטוס, לצד מבנים מושכרים לעסקים פרטיים. על פי הערכות רמ"י, השימושים האלה גלגלו עשרות מיליוני שקלים בשנה.

"רמ"י זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים"

המדינה, באמצעות רמ"י, פתחה בשורת הליכים אזרחיים ופליליים נגד המשפחה, בטענה לשימוש חורג ולבנייה בלתי חוקית. ב-2019 ניתן פסק דין תקדימי בבית המשפט המחוזי מרכז־לוד, שבו נקבע כי יש להשיב את הנחלות למדינה. השופטת דפנה בלטמן קדראי קבעה אז כי, "בני הזוג קלקודה עשו שימוש חורג במקרקעין למטרות שאינן חקלאיות, בניגוד להסכם המשבצת ובהיקף נרחב ולאורך שנים רבות". בית המשפט חייב אותם גם בתשלום דמי שימוש ראויים בסכום כולל של כ-7 מיליון שקל. בערעור שהוגש לעליון נדחתה טענת המשפחה, ובית המשפט העליון חיזק את עמדת המדינה וקבע כי, "התנהלותם הקיצונית של המערערים עמדה בסתירה חזיתית לתכלית החקלאית של ההקצאה", וכי "המשיבה  רשות מקרקעי ישראל - זכאית להשבה מלאה של הנחלות, לרבות חלקות המגורים".

אחרי שההורים הפסידו בכל הערכאות, ניסו הבנות לפתוח דף חדש, משפטית לפחות. בתביעתן החדשה, שהוגשה ב-2021, טענו ליהי, טל ומעין קלקודה כי יש להכיר בהן כבעלות "זכויות עצמאיות" במקרקעין, נפרדות מזכויות הוריהן. הן ביקשו מבית המשפט להורות כי הנחלות יוקצו להן מחדש, או לחלופין שיוכרו כ"ברות רשות" שיכולות להמשיך להתגורר בבתים שבשטח. במקרה הגרוע, כך הן טענו, מגיע להן לפחות דיור חלופי או פיצוי הולם.

גירושים פרידה מריבה הסכם ממון
צילום: Istock

אחרי 23 שנה: הוכרע קרב ירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה

איש עסקים עתיר נכסים שהעביר את מניותיו לילדיו מנישואיו הראשונים, המשיך לנהל את החברות גם לאחר שנישא בשנית. כשפרץ הסכסוך, תבעה אותו אשתו השנייה בדרישה למחצית מהפירות שנצברו במהלך נישואיהם, כולל רווחים ממגדל משרדים יוקרתי בהרצליה פיתוח. המאבק המשפטי לא הסתיים גם לאחר מותם של השניים, עד שבית המשפט המחוזי קבע: אף שהמניות הועברו לילדים - האשה זכאית למחציתן

עוזי גרסטמן |

כמעט רבע מאה חלפה מאז נפתח התיק הזה, שמאחוריו עומדת דרמה משפחתית נדירה בעוצמתה. מדובר בסיפור על עושר עצום, נישואים שניים, הבטחות שנשכחו ומאבק משפטי ששרד את החיים עצמם. בסופה של הדרך, פסק דין תקדימי קובע שאשה שנישאה לאיש עסקים שהעביר את מניותיו לילדיו, אך המשיך לנהל את עסקיו, זכאית למחצית מהפירות שהניבו במהלך חייהם המשותפים. הפרשה נראית כמעט כמו עלילה מסדרת טלוויזיה על מאבקי ירושה, אך היא התרחשה במציאות, ובית המשפט המחוזי שם לה באחרונה סוף, או לפחות נקודה-פסיק, שכן הילדים מהנישואים הראשונים כבר פנו בבקשת רשות ערעור לעליון.

איש העסקים, אחד מבעלי ההון הבולטים בזמנו, החזיק בחברות קבלנות ובתעשיית מוצרי מלט, לצד נדל"ן יקר ערך, כולל מגרש בהרצליה פיתוח שעליו נבנה מאוחר יותר מגדל משרדים מרשים הפונה אל כביש החוף. בשלב מסוים, מתוך רצון להעביר את עושרו הלאה, העביר האיש את מניותיו לילדיו מנישואיו הראשונים. אלא שמה שנראה כהעברה טכנית בלבד, התברר בדיעבד כפעולה שהשאירה אצלו את השליטה בפועל.

אף שהמניות לא נותרו רשומות על שמו, הוא המשיך לנהל את החברות כרגיל: לקבל החלטות, להרוויח, ולמעשה להמשיך להחזיק בכוח הכלכלי. לאחר זמן קצר, הכיר איש העסקים את מי שתהיה אשתו השנייה, והשניים נישאו ב-1975. לשניהם היו ילדים מנישואים קודמים, אך לא נולדו להם ילדים משותפים. בית המשפט מתאר כיצד האשה נכנסה לנישואים "ללא כל רכוש", ואילו הבעל כבר היה "בעל הון, שליטה והשפעה כלכלית ניכרת". השניים חתמו על שני הסכמי ממון, אך אלה, ציין בית המשפט בהכרעתו, "לא קיבלו תוקף משפטי, ולפיכך אין להם נפקות מחייבת".

העברת המניות לילדים נעשתה למראית עין

שנים אחדות לאחר הנישואים, התגלעו בין בני הזוג מתחים שנהפכו למאבק משפטי מר. האשה, שראתה כיצד בעלה ממשיך לצבור רווחים ולהרחיב את עסקיו, טענה כי מגיעים לה חלק מהפירות שהניבו יחד במהלך חייהם המשותפים. לדבריה, עצם העובדה שהמניות הועברו לילדים לפני הנישואים אינה שוללת את זכותה, משום שהבעל המשיך לנהל את החברות ולקבל את הכספים לידיו. היא הגישה תביעה רכושית ובה ביקשה לקבוע כי העברת המניות לילדים נעשתה למראית עין בלבד. "הוא המשיך לנהל את כל עסקיו כבעבר, כאילו לא נעשתה כל העברה", טענה.

בית המשפט לענייני משפחה, בפסק הדין הראשון, דחה את תביעתה. נקבע אז כי לא ניתן לשלול את ההעברה שנעשתה עוד לפני נישואיהם, ולכן היא לא זכאית לחלק מהמניות שהועברו לילדים. ואולם האשה לא ויתרה. זמן קצר לאחר מכן, הגישה ערעור - הפעם בגישה מתונה יותר. היא ויתרה על הדרישה למחצית מהרכוש שהועבר לפני הנישואים, וביקשה להכיר בזכאותה רק "למה שהניבו יחד במהלך חייהם המשותפים" - כולל הרווחים ממגדל המשרדים היוקרתי שנבנה בהרצליה פיתוח בזמן נישואיהם.