רבים מהקוראים עשויים לזכור את סוף שנות ה-80. היו שם מאות סרטים, שירים וספרים על הפלישה הכלכלית היפנית הבלתי נמנעת, וכיצד הכלכלה היפנית משתלטת על העולם. אלה מכם שלא חיו באותה תקופה יכולים לראות שזה לא קרה. למה? בגלל שנס הצמיחה היפני היה בנוי על בועה חוב מסיבית, ולאחר התפוצצות, המדינה נפלה לתוך קיפאון ארוך במיוחד שעדיין מנסים להתאושש ממנו. סין מציגה היום קווי דמיון רבים במודל הכלכלי שלה: החוב המסיבי, ייצור הייתר, ומטרות הצמיחה של הממשל. כלכלנים ומשקיעים רבים מרגישים הקלה, כי סין עדיין צומחת ב-6.8%. אולי הם צריכים לחשוב פעמיים? מצד אחד, רמה זו של צמיחה היא בהערכת יתר. על פי כל מדד ריאלי התוצר המקומי הגולמי של סין נמוך משמעותית מהנתונים הרשמיים. פטריק ארטוס, הכלכלן הראשי העולמי ב-Natixis Global Asset Management, כמו גם כלכלנים אחרים, ציינו כי חלה ירידה משמעותית מאז אמצע 2014 בין נתוני הצמיחה הרשמיים של הממשלה מול אינדיקטורים אמינים יותר. מצד שני, גם אם אנו מסכימים עם הקריאות של הממשל הסיני, צמיחה זו הושגה באמצעות רמה גבוהה באופן מדאיג של החוב. הצמיחה הסינית ברמה של 6.5% השנה הגיעה עם גידול שנתי  של 14% באספקת הכסף. סך החוב במדינה כעת הוא פי 4 מאז המשבר הפיננסי של 2008, והודעות רשמיות של הממשל בדבר "צעדים לריסון  הגידול בחובות" לא באות לידי ביטוי עדיין. סין הגדילה את החוב בשנת 2017 יותר מאשר האיחוד האירופי, ארה"ב, בריטניה ויפן ביחד. קרן המטבע מעריכה כעת כי יחס החוב מהתוצר המקומי הגולמי עשוי לעלות מ-235% לכמעט 300% ב-2022. החוב התופח לא צריך לבדו לגרום לחששות אם הדבר מגובה בהתפתחות כלכלית, אבל זה לא המצב. הנתונים האחרונים מראים כי יותר מ-40% מהחברות במדד האנג סנג הגדילו את חוב כדי להחזיר חוב קודם. סין צריכה לקחת כעת חוב הגדול פי 4 על מנת ליצור את צמיחה דומה לזו שנרשמה ב-2007. הזינוק בחודש האחרון בתשואות האג"ח הצליח להרגיע מעט את קצב לקיחת החוב מצד החברות: החברות דחו או ביטלו 71 הנפקות אג"ח בשווי של 13.42 מיליארד דולר בחודש נובמבר, כך ע"פ רויטרס. למרות שתשואות איגרות החוב אינן ברמות גבוהות מידי כעת , כאשר התשואה ל -10 שנים עדיין נמוכות מ -4%, רוב החברות ומשקי הבית אינם יכולים לספוג עלייה מתונה נוספת בתשואות. ייצור היתר במדינה הרקיע שחקים בעשור האחרון, וכעת החברות צריכות להתמודד עם משימה בלתי אפשרית של הורדת מינופים והורדת הייצור במקביל. דבר נוסף שהגביר את עודף ההיצע במדינה הוא התפתחות הגלובליזציה בעשורים האחרונים. בשנת 1992, רק שתי מדינות מתוך ה-G20 סימנו את  סין כאחד היעדים הראשונים שלהם לייצאו, ועתה כ-15 מדינות הגדירו את סין כיעד ייצוא מוביל. ב -1992 היה לסין גירעון בכושר ייצור, כעת יש לו עודף של 60%, וכיוון שמקבלי ההחלטות במשק הסיני לא יכולים להרוס העודף במשק הסיני- הם שואפים לייצא אותו, דבר שכמעט בלתי אפשרי כאשר ייצור היתר הוא בעיה עולמית. זה נכון כי חוסר האיזון הוא בעיקר במטבע מקומי, ושיעור החיסכון הביתי הוא עדיין בגדר הסביר, אך זה היה המקרה עם יפן בסוף שנות ה -80 גם כן, ואף אחד מהגורמים הללו לא קיזז את הסיכונים הגדולים שנוצרו על ידי בועת הדיור וחובות עודפים שנלקחו על ידי קונגלומרטים בבעלות המדינה ועסקים פרטיים. סיכונים אלה הם דיפלציונים, והם צפויים להשפיע על הצמיחה לטווח הארוך ועל הציפיות לאינפלציה בעולם. כאשר סין מנסה כעת לצאת מהבועה שנוצרה, אל לנו לזלזל בהשפעה על המחירים והמסחר מסביב לעולם. למרות שהחששות הפיננסיים של סין מרוכזים בעיקר במערכת המטבע שלה, זה לא אומר כי לא יהיו השפעות מרחיקות לכת על שאר העולם. סין היא סיכון גדול, והדבר הכי טוב שהממשל בסין יכול לעשות כרגע הוא לשכוח מקצב צמיחה  בלתי אפשרי, ולהתמקד כעת בהפחתת חוסר האיזון הפיננסי שלה. המסלול שלה סין כרגע הוא למשבר בלתי נמנע. קצת על הכותב דניאל לאקאל( Daniel Lacalle) בעל תואר דוקטור לכלכלה. הוא מחזיק בתואר אנליסט פיננסי של CIIA, עם תואר ראשון ב IESE ותואר שני בחקירה כלכלית (UCV). כלכלן ראשי ב- Tressis SV. הכותב מדורג נכון להיום במקום ה-2 ברשימת הכלכלנים המשפיעים בעולם של מגזין RICHTOPIA.