כלל פיננסים על נייס: צריכה להתחיל לחלק דיבידנד, לא ימנע המשך רכישות בהיקף בינוני
"אנחנו חושבים שנייס לא עושה שימוש יעיל בהון העצמי שלה. עם קופת מזומנים של חצי מיליארד דולר, שנושאת ריבית שנתית של 1% בשנה לערך, נייס יכולה להתחיל ולחלק לבעלי המניות שלה תשואת דיבידנד, מבלי לפגוע ביכולת שלה לרכישות עתידיות". כך אומר האנליסט צחי אברהם מבית ההשקעות כלל פיננסים בסקירה שפרסם על החברה והמניה.
"הר" מזומנים של חצי מיליארד דולר, משקף 8.16 דולר למניה וצפוי לערום על גבו סכום נוסף של כ-87 מיליון דולר בשנת 2009. על רקע שפל בריבית הדולרית ה-ROE של נייס ייפגע, לאור העובדה שסכום המזומן האדיר נושא תשואה שנתית של כ-1% בלבד, אומר אברהם.
בפני נייס עומדות שתי אופציות מרכזיות, בהנחה שהחברה לא מעוניינת להפוך לבנק השישי בגודלו בישראל: חלוקת דיבידנד או רכישה גדולה .
"חלוקת דיבידנד יכולה להתבצע הן דרך תשלום חד פעמי או בהצהרה של מדיניות דיבידנד מתמשכת, שלהערכתנו היא הנכונה ביותר. חלוקה שנתית של 70-80 מיליון דולר בשנה משקפת תשואה של 5.3%-4.7% על השווי הנוכחי והיא לא צפויה למנוע את המשך מדיניות הרכישות של נייס".
נייס הוכיחה בעבר יישום מצוין של מדיניות M&A לצד צמיחה אורגנית, אברהם מתייחס ל"רכישה גדולה", משום שרכישות בינונית או מספר רכישות קטנות יותר אינן סותרות מדיניות דיבידנד שכזו לאור המאזן הנוכחי. מה גם, שברכישות קודמות נייס עשתה שימוש גם במניות שלה בנוסף למזומן.
אקטימייז, הרכישה האחרונה, התבצעה באמצע שנת 2007 בתמחור חברות גבוה הרבה יותר מזה הנוכחי. סכום כולל של 280 מיליון דולר המשלב מזומן (80%) ומניות. ייתכן שרכישות גדולות באזור של מיליארד דולר, שאולי אליהן מכוונת החברה, דווקא ייפגעו ברקורד הרכישות החיובי של החברה, אומר אברהם.
"דווקא ורינט, שהיא, להערכתנו, הבחירה המועדפת בעיני נייס לרכישה, מדגימה את הבעייתיות של חברה שביצעה רכישות קטנות בהצלחה ואז נתקלה בקשיים לאחר רכישת וויטנס בסכום של 950 מיליון דולר ואיבדה נתחי שוק לנייס עצמה".
לסיכום, אומר אברהם, "נייס יכולה להמשיך ברכישות בהיקף בינוני לצד מדיניות דיבידנד סולידית. אנחנו לא מקבלים את הטיעון שמגדיר כל חברת טכנולוגיה כחברת צמיחה ופוסל מראש כל חלוקה של דיבידנד למשקיעים. המזומן של נייס מהווה שיעור של 39% מהמאזן ו- 52% מההון העצמי ועם ריבית של 1% המשקיעים של נייס יכולים לעשות שימוש טוב יותר במזומן. בשורה התחתונה אין שינוי מבחינת ההמלצה - תשואת יתר במחיר יעד של 28 דולר למניה.
מאגר לוויתן (צילום: אלבטרוס)ישראל ומצרים מתקרבות להסכם: מתווה יצוא הגז מלוויתן לקראת אישור סופי
ההבנות בין משרד האנרגיה לשותפות לוויתן סוללות את הדרך ליצוא 130 BCM גז למצרים בהיקף של כ-35 מיליארד דולר - לצד התחייבות להבטחת אספקה רציפה למשק הישראלי
בתום רצף דיונים שנמשך לתוך הלילה, משרד האנרגיה והשותפות במאגר לוויתן הגיעו לסיכום שמאפשר להניע את אחת העסקאות המשמעותיות שנרשמו בענף האנרגיה הישראלי. ההסכם, שאמור להיחתם רשמית על ידי ראש הממשלה ביממה הקרובה, יאפשר יצוא גז טבעי למצרים בהיקפים שמעולם לא נחתמו קודם, ויהווה בסיס להרחבת פעילות המאגר בשנים הקרובות. מאחורי ההסכמות עומדת מערכת של שיקולים כלכליים, רגולטוריים ומדיניים, שמתחברת לצורך של שני הצדדים לייצב את משק האנרגיה שלהם ולבסס תשתיות ארוכות טווח.
על פי המתווה, לוויתן ייצא למצרים 130 BCM גז טבעי בהיקף של כ-35 מיליארד דולר, באמצעות חברת Blue Ocean Energy המצרית. מבחינת השותפות - ניו-מד ניו-מד אנרג יהש 4.25% , שברון ורציו רציו פטרול יהש -2.23% זה בעסקה שמאפשרת את ההשקעה בהרחבת יכולות ההפקה וההולכה של המאגר, כולל צינור חדש ומערכות שמיועדות להגדיל את קצב ההפקה. מנגד, משרד האנרגיה קיבל כמה התחייבויות שנועדו לשמר את ביטחון האנרגיה של ישראל: מחיר מוגדר לאספקה לשוק המקומי, וכן מנגנון שלפיו במקרה של תקלה במאגרים אחרים, לוויתן יפנה גז ישירות למשק הישראלי. זה גם מהלך שמחזיר חלק מהעקרונות שהיו במתווה הגז המקורי, ומייצר למדינה יכולת תכנון רחבה מול הביקוש הגובר.
לכתבות נוספות בנושא:
לוויתן
בעסקת יצוא למצרים של 35 מיליארד דולר עד 2040; שותפויות הגז מזנקות
גז ישראלי - רווח מצרי; כך א-סיסי מרוויח מיליארדי דולרים בשנה על חשבון ישראל
- גז ישראלי - רווח מצרי; כך א-סיסי מרוויח מיליארדי דולרים בשנה על חשבון ישראל
- שברון נערכת להגדלת ייצוא הגז מישראל למצרים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
למתווה החדש יש גם מימד פוליטי. נתניהו רוצה להשלים את ההסכם לפני פגישתו עם נשיא ארה"ב אליו הוזמן לסוף החודש, בין היתר לנוכח מעורבותה של שברון בעסקה והאינטרס האמריקאי בשימור היציבות האזורית. למרות שהעסקה נחתמה כבר באוגוסט, ההיתר הרשמי התעכב בשל דרישה לפרוס את היצוא מעבר לשנת 2040 - החוזה המקורי - כדי לשמור אופציה להגדלת אספקה לשוק המקומי במחירים נמוכים יותר. הדרישה הזו יצרה סחבת ארוכה, שבמהלכה גם גורמים אזוריים ניסו לנצל את ההזדמנות.
