ביהמ"ש המחוזי פסק כנגד "מכבי" בתביעת רשלנות רפואית

בית המשפט המחוזי בירושלים פוסק היום (ג') כנגד מכבי שירותי בריאות בעניין תביעת רשלנות רפואית במהלך המעקב והטיפול אחר אשה בהריון - התובעת.

מהות התביעה: לא קיבלה את החיסון המונע

התובעת צריכה הייתה לקבל חיסון D -Anti במהלך הריונה הראשון, בשל הבדל בסוג הדם בינה לבין בעלה, כדי למנוע סיבוכים וסיכונים רפואיים בהריון זה ובהריונות עתידיים; לה ולעוברים.

החיסון לא ניתן, והיא תובעת פיצויים כספיים על נזקיה-שלה, על נזקים צפויים לילדים שייוולדו לה, וכן סעד הצהרתי בדבר אחריותה של הנתבעת - מכבי. החשש המרכזי בעקבות אי-מתן אותו החיסון הוא בהתפתחות "מחלה המוליטית, "תמט הדם" הגורמת לאנמיה, חוסר דם אצל יִילוֹדים".

השתלשלות האירועים

לראשונה פנתה התובעת אל הרופאה המטפלת - ד"ר גייפמן ביום 14.3.2001 וזו הפנתה את התובעת לבדיקות שגרה לצורך המעקב ההריוני. ביום 19.3.2001 ביצעה התובעת בדיקה הנקראת Coombs, ותוצאתהּ שללה קיום נוגדנים בדמהּ.

בשבוע השמיני להריונה, ביום 2.4.2001, שבה התובעת לבדיקה אצל ד"ר גייפמן, ובשבוע ה-11, ביום 23.4.2001, שבה לביקור שלישי. בשבוע ה-18, ביום 11.6.2001, הפנתה ד"ר גייפמן את התובעת לביצוע סקירת מערכות, אך התובעת נמנעה מלעשות זאת, מטעמים דתיים, אם כי בהמשך, התייעצה, קיבלה הסברים ונבדקה גם באולטרסאונד.

ביום 6.8.2001, בשבוע ה-25 להריונה, שבה התובעת לבקורת אצל ד"ר גייפמן, וקיבלה הפניה לביצוע בדיקות דם שגרתיות. את הבדיקות ביצעה התובעת בשבוע ה-32 להריונה, ביום 23.9.2001. בדיקת Coombs לא בוצעה.

לאחר ביצוע הבדיקות, ביום 3.10.2001, שבה התובעת לבקורת אצל ד"ר גייפמן. בין השתיים לא נדונה אז כלל סוגיית בדיקת Coombs או חיסוןD -Anti. ביום 20.11.01, ילדה התובעת תינוק בריא. לאחר לידתו ניתן לתובעת חיסון D -Anti.

עניין החיסון שלאחר הלידה הינו מורכב משום הקביעה הרפואית, כי חיסון לא יינתן לאחר השבוע ה-32, מחשש להיפּרדות שִליה ולסיבוכים גניקולוגיים אחרים. אם לא ניתן החיסון במועד, ונוצרו נוגדנים אצל האֵם, הרי שאֵלו יישארו בגופה גם בהריונות הבאים, ובמובן זה הנזק לאֵם הוא חסר תקנה. מעתה, בכל הריון, יהיו העוּבּרים נתונים בסכנה למחלה ההמוליטית.

השאלה העובדתית שבמחלוקת אותה בודק השופט האם הפנתה ד"ר גייפמן את התובעת לבדיקת Coombs השנייה, כנדרש?

לטענת התובעת התשובה היא בשלילה. בשל מחדלהּ זה של ד"ר גייפמן, לא נעשתה הבדיקה, לא ניתן לתובעת חיסון Anti-D במועדוֹ, בדמהּ התפתחו הנוגדנים, ומעתה, בכל עת שתהרה, תרבוץ לפתחה סכנת המחלה ההמוליטית של העוּבּר.

לטענת מכבי, ביום 6.8.01, בשבוע ה-25, ביחד עם הפניה ממוחשבת לבדיקות שגרתיות, נתנה ד"ר גייפמן לתובעת שתי הפניות ידניות, לא ממוחשבות: לבדיקת Coombs ולחיסוןD -Anti. ההפניות לא אותרו, לדברי מכבי, כי ד"ר גייפמן לא שמרה את העתקיהן בתיקהּ הרפואי של התובעת.

התובעת: "אין תיעוד, אין רישום

טענתה העיקרית של התובעת: "התובעת תולה את עיקר יהבה על כך שאין כל תיעוד או רישום על הפנייתה לביצוע בדיקת Coombs. לא רישום בכרטיס המרפאה, לא העתק הפניה, לא תיעוד במחשב, ולא כל מאומה זולת הנחה של ד"ר גייפמן כי שלחה את התובעת בביקורהּ בשבוע ה-25 לביצוע הבדיקה: "אין לי זכרון אקטיבי... אבל אין לי שום סיבה לחשוב שטיפלתי בה יוצא דופן מאשר בכל הנשים שטיפלתי בהן"; זכרון כללי של ד"ר גייפמן, אל מול הכחשה קונקרטית של התובעת".

מכבי טוענת מנגד שלמרות שאין אזכור לבדיקה השנייה, הרי שהתובעת הכחישה גם את הראשונה ולאחר מכן הוכח שהתקיימה ומתוך כך גם השנייה כנראה התקיימה חרף ההכחשה.

השופט לא משתכנע

עוד כותב השופט: "נסיונה של מכבי להיתלות בשנים שחלפו ובנוהג שהיה רוֹוח בעבר, כהסבר להעדר התיעוד, איננו משכנע. מדובר בהריון משנת 2001, חובת הרישום והתיעוד ידועה הייתה היטב באותה תקופה, מבחינה משפטית, והייתה מיוּשׂמת בפועל מבחינה טכנית-מיחשובית".

גם לתובעת חלק לא קטן באשמה

עוד מהשופט על חלקה של התובעת במקרה : "כשלעצמי גם לא ראיתי משום פגיעה במהימנותה של התובעת בכך שהסתבר בדיעבד, בניגוד לטענתה שמלכתחילה, שכן ביצעה בדיקת Coombs בתחילת ההריון. כמה בדיקות שגרתיות ביצעה אז, ומשלא ניתן לה הסבר מפי ד"ר גייפמן, לא שתה ליבּה לבדיקה זו, ולא הבינה את משמעותה. לא חוסר מהימנות יש כאן, אלא חוסר תשומת לב; לא התובעת 'אשמה' בכך, אלא ד"ר גייפמן".

קביעת השופט בעניין הרשלנות

"ד"ר גייפמן התרשלה אפוא במחדל, בהימנעות מהפניית התובעת לבדיקת Coombs. לא זו אף זו: גם אִילוּ טעיתי בקביעתי הנ"ל, ואם נניח שד"ר גייפמן כן הפנתה את התובעת לבדיקת Coombs, נמצא עדיין כֶּשֶל באופן הילוכה. על ד"ר גייפמן מוטלת הייתה חובה להסביר לתובעת 'ברחל בתך הקטנה' את טיבה של בדיקת Coombs ואת תכליתו של חיסון D-Anti, את הצורך בהם, ואת המשמעויות של הימנעות מקבלת החיסון במועד". "על הרופא המטפל מוטלת חובה למסור לחולה את המידע הנוגע למצבו ולמשמעותו של הטיפול שהוא עתיד לעבור. מסירת המידע הינה תנאי לקבלת הסכמתו של החולה לביצוע הטיפול הרפואי, כהוראת סעיף 13 לחוק זכויות החולה, תשנ"ו - 1996; וטיפול רפואי, על-פי סעיף 2 לחוק, כולל גם פעולות של אבחון רפואי".

השופט מודע כאמור לאשמת הרופאה ומציין זאת בדבריו. עם זאת, אין הוא מנקה לגמרי את התובעת מאשמה וכותב, כי "באופן התנהלותהּ 'תרמה' התובעת לתוצאה, לכך שלא קיבלה חיסון D-Anti במועדו ולהשלכות הנובעות מכך; אילוּ גילתה התובעת ערנות כמצופּה והייתה חוזרת לבקורת במועדהּ, לכל המאוחר בשבוע ה-31, לאחר ביצוע הבדיקות שאליהן הופנתה בשבוע ה-25, כי אז ניתן היה עדיין לתקן את הטעוּן תיקון וד"ר גייפמן הייתה ודאי מתעשתת ועולה על טעותה".

לסיכום: מכבי לוקחת 70% מהאשמה והתובעת אשמה ב 30%

השופט קבע, כי בהתחשב במחדליה של ד"ר גייפמן מזה, ובהתנהלותהּ הבלתי-זהירה של התובעת מזה, בשים לב לעמדת המוצא של השתיים הוא החליט להעמיד את שיעור אחריותהּ של מכבי על 70% ואת זה של התובעת על 30%.

התובעת ביקשה לפסוק לטובתה סעד הצהרתי, בגדרו תיקבע אחריותה של מכבי על נזקי התובעת וילדיה העתידיים, נזקים ישירים ועקיפים, בגין אי-מתן החיסון. עוד ביקשה התובעת לפסוק לטובתה פיצויים בגין נזקיה הממוניים והבלתי-ממוניים, כאב וסבל בעבר ובעתיד (750 א' שקל), הוצאות הכנת התביעה (25 א' שקל), טיפולים במחלת הצהבת שבה חלתה (10 א' שקל), ועלויות שנובעות מן הצורך במעקב הריון תדיר ודחוף (15 א' שקל).

מכבי מצידה, ולאור חוות הדעת המקלה מטעם המומחה אותו גייסה הסכימה לשלם סכום העומד על 60 אלף שקל.

לבסוף החליט השופט כי הסכום שישולם על-ידי מכבי לתובעת "במאזן הכולל, בגין הכאב והסבל לעבר, בהתחשב עם ההחלטה לגבי פיצול הסעדים לעתיד ובניכוי אשמה התורם של התובעת (30%)" יעמוד על 120 אלף שקל בתוספת של 30 אלף שקל להוצאות אחרות אותן תבעה האשה.