התקשורת - "האח הגדול" והאחות הקטנה: איך יוצרים הפחדה ומשתמשים בפדופיליה כדי לסנן לנו את הגלישה

"פעם זה היה הפחד מאלוויס או הביטלס - היום זה יכול להיות מסע הפחדה של פוליטיקאים או חרדות של חרדים". עטרה פרנקל-פארן מבינה את הפחד מחידושים אבל מצטערת שמשתמשים בפדולפילים כתרוץ לסנן את האינטרנט
עטרה פרנקל-פארן |

השאלה "האם התקשורת קובעת עבורנו מה לחשוב?" מעסיקה מזה שנים חוקרי תקשורת בעולם. תיאורית "קביעת סדר היום" (agenda setting) גורסת כי אמצעי התקשורת אינם משפיעים במישרין על דעתם ועל בחירתם של האזרחים, אך התמקדותם בנושאים ובאנשים מסוימים, מעוררת את הדיון הציבורי בהם.

התקשורת אמנם לא קובעת עבורנו מה לחשוב, אבל היא מפליאה להכתיב לנו על מה לחשוב. יותר מכך, כמשקף את דעת הקהל ואת סדר היום הציבורי משפיע סדר היום התקשורתי גם על סדר היום הפוליטי. קרי, בהתייחסותם לנושאים מסוימים (ולא פחות מכך בהתעלמם מאחרים) בכוחם של אמצעי-התקשורת להשפיע על פעילותם של מוסדות וגופים פוליטיים.

פדופילים, טרוריסטים, סוחרי-סמים ופשע מאורגן

כעת הגיעה השעה לעבור מהקדמות תיאורטיות לפרקטיקה הישראלית.

סיקורה של רשת האינטרנט באמצעי התקשורת הישראליים מעלה לאחרונה תמונה קודרת במיוחד לפיה הרשת נשלטת על ידי "ארבעת פרשי האפוקליפסה של המידע": פדופילים, טרוריסטים, סוחרי-סמים ופשע מאורגן. גן-עדן לחובבי מין ופורנוגרפיה, מהמרים כפייתיים, אלימות ופיראטיות, בו הגולשים מסתכנים באבדן הפרטיות, בגניבת זהותם יחד עם פרטי כרטיס האשראי, ולעיתים אף בחייהם.

קודם כל תרגעו: האינטרנט לא המציא את הפדופילים

בין אם המדובר במסע הפחדה של פוליטיקאים, בחרדות של חרדים או בפאניקה מוסרית בחסות מערכת החינוך והורים מודאגים דבר אחד ברור. הם מפחדים. כמו שהם פחדו מהרדיו, מהקולנוע, ומהטלוויזיה (או מאלוויס ומהביטלס). ובצדק. חידושים זה דבר מפחיד. במיוחד חידושים טכנולוגיים, ובטח כאלה שהילד שלך מבין בהם יותר ממך.

בנוסף, זה בוודאי לא מרגיע שחדשות לבקרים נערכים תחקירים ומתפרסמות ידיעות על רשתות של פדופילים העושים שימוש באתרים פרוצים, בצ'אטים, בפורומים, בתוכנות שיתוף קבצים, ברשתות חברתיות – או במילה אחת באינטרנט – במטרה להפיץ ו/או לצפות בפורנוגרפית קטינים או ליצור קשר עם אלו.

וכשאלו הפרסומים באמצעי התקשורת, לא יעזור להזכיר שמקרים של פדופיליה ידועים משחר ההיסטוריה, שלפי מחקרים מדעיים שנערכו לאחרונה רוב הפדופילים לא מתחזים למתבגרים, לא חוטפים את מושאי הפנטזיה שלהם ואף לא נפגשים עימם, לא כל שכן אונסים אותם. מהעובדה שהאינטרנט לא המציא את התופעה נוטים להתעלם. כך גם מהניסיון לציין שהאינטרנט אמנם מקל על הפצת חומרים אלו, אבל גם על תפיסת החשודים. אנשים לא אוהבים שמבלבלים אותם עם העובדות. אז ננסה שימוש במטאפורה.

הצעת חוק שנולדה בחטא: 892 לסינון האתרים וצנזורה ברשת

מקרי פדופיליה באינטרנט נדירים בערך כמו תאונות מטוס. אבל אלו כמו אלו זוכים לכותרות ענק כשהן קורות. אישית, אני לא מכירה אף אחד שהפסיק לטוס בגלל זה. למעשה תאונות דרכים הן קטלניות בהרבה, ועם זאת כתבות זוועה הקוראות להפסיק לנסוע במכוניות לא נפוצות בימנו. אז למה כל כך אוהבים לשנוא את האינטרנט? ואיך נולדה הצעת החוק (892) הקוראת לצנזורה של הרשת?

אבקש לטעון, ששעה שתופעות שוליים אפלות זוכות לעמוד במרכז סיקורה התקשורתי של האינטרנט נוצרת אווירה ציבורית נוחה לקידום הצעות חוק דוגמת "חוק סינון האתרים"; וכי לציבור, לאקדמיה, לפוליטיקאים ולאמצעי התקשורת תפקיד בקידומו של דיון מושכל ואחראי יותר בסוגייה.

ובמילותיו של קלינטון: "סינון אתרים הוא כמו למסמר ג'לי לקיר במסמר"

ובכן, נפתח בנתונים. בתחילת חודש פברואר 2008 עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק של ח"כ אמנון כהן מש"ס, המחייבת את ספקיות הגישה לאינטרנט להתקין אמצעי סינון מפני תכנים פוגעניים (סקס, הימורים ואלימות). הגדרתם של אלו נתונה בידיו של שר התקשורת (כיום אריאל אטיאס, ש"ס). עוד נקבע כי ניתן יהיה לבטל את סינון האתרים, אלא שהמעונין ברשת חופשית מהגבלות יתבקש להירשם ב"רשימה שחורה". וכל זאת, להגנת ילדינו.

אלא שלפי שעה עצם אפשרות הסינון אינה ישימה, שכן בהתאם לאגף ההנדסה של משרד התקשורת זו תפגע בחוויית הגלישה ועלותה תהיה גבוהה למדי. למעשה אם להאמין לקלינטון הרי שהניסיון לצנזר את הרשת כמוהו כ"ניסיון לחבר ג'לי לקיר במסמר". אז מה עושים? כמי ששלומם של ילדים חשוב לה, אבל כך גם חופש הביטוי, הזכות לפרטיות ועוד מיני חירויות לגיטימיות למבוגרים שרשת האינטרנט כפי שהכרנו אותה סיפקה, אבקש להצטרף לרשימת המבקרים ולהציע חלופות שבכוחן להשיג את המטרה באופן סביר, מידתי ואפקטיבי יותר.

יש גם אלטרנטיבות אחרות: מה לגבי סבסוד לסירוס כימי מרצון

הפתרונות רבים ומגוונים. אפשר כבר עכשיו לעשות שימוש בתוכנות סינון המוצעות על ידי ספקיות האינטרנט בעלות נמוכה, זאת מבלי להשאיר את העבודה ל"אח הגדול"; ולהעמיד אותו בפיתוי הכרוך באפשרות לעשות שימוש גורף בחוק שייצור מדרון חלקלק במיוחד.

המדינה יכולה להרחיב את המלחמה בפדופיליה: להשקיע יותר באיתור העבריינים ע"י המשטרה, להחמיר את הדין עם העבריינים, ולסבסד סירוס כימי מרצון.

ואפשר כמובן, להשיב את הסמכות והאחריות ההורית. מסע הסברה יעיל בשילוב החינוך הישן והטוב הם פתרון טוב גם בהווה. זה היה נכון שעה שלימדו אותנו שאסור לקחת סוכרייה מזרים, וזה נכון היום כשמחנכים ילדים לכללי הגלישה הבטוחה ולמודעות לאוטונומיה על גופם.

לסיכום: שנאת חינם לאינטרנט במקום אהבה לחופש

ומילה אחרונה לסיום. חלקן של התגובות להצעת החוק משקפות שנאת חינם יותר משהן משקפות אהבה לחופש ולאינטרנט.

"ליברלים" רבים מסתייגים מההצעה על רקע יוזמיה, ורואים בעיסוק החרדי במותר ובאסור ברשת בחזקת התערבות גסה בחיי החילוניים. אז הרשו לי לומר לש"ס – גם אם "כוונתך רצויה, מעשיך אינם רצויים", ולכם תומכי ההצעה, המחזרים אחריה ומאשרים את הצעותיה – אל תשתמשו בתירוץ של דאגה לשלום ילדינו, אם יציבות הקואליציה וכיסאותיכם המתנדנדים הם שבראש מעייניכם.

ולכל השאר – במקום לפחד, תפעלו להבטיח שכאשר "המידע רוצה להיות חופשי", הכנסת לא תצליח לעצור אותו.

• תודה לתורמים בכתיבה ובמעשה במסגרת קבוצת Coalition against Internet Censorship בפייסבוק המרכזת מידע רב בנושא ולפעילים רבים וטובים אחרים.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
ירושה (דאלי)ירושה (דאלי)
מדריך

העברת ירושה ישירות לנכדים - המגמה החדשה בישראל

היתרונות והחסרונות בהעברת כספים ונכסים ישירות לנכדים

עמית בר |
נושאים בכתבה ירושה צוואה


בעשור האחרון חל שינוי משמעותי, אפילו מהפך באופן שבו משפחות ישראליות מתכננות את העברת הרכוש לדורות הבאים. אם בעבר הנורמה הייתה העברה אוטומטית מהורים לילדים, כיום עולה מגמה של "דילוג דורי" - העברת נכסים ישירות מסבים וסבתות לנכדים. התופעה, שגדלה בקצב מואץ, משקפת שינויים כלכליים וחברתיים עמוקים בחברה הישראלית ומעוררת שאלות משפטיות, כלכליות ומשפחתיות מורכבות.

המסגרת החוקית: מה מותר ואיך עושים זאת נכון

חוק הירושה הישראלי מעניק חופש רחב בעריכת צוואות. בהיעדר צוואה, החוק קובע חלוקה אוטומטית בין היורשים החוקיים - בן הזוג והילדים. אולם כל אדם רשאי לערוך צוואה ולקבוע חלוקה שונה לחלוטין, כולל העברת כל הרכוש לנכדים תוך דילוג על הילדים.

ישנן ארבע דרכים חוקיות לעריכת צוואה בישראל: צוואה בפני עדים (הנפוצה ביותר), צוואה בכתב יד, צוואה בעל פה במצבי סכנה, וצוואה בפני רשות. כל אחת מהדרכים דורשת עמידה בתנאים פורמליים מחמירים. צוואה שלא נערכה כדין עלולה להיפסל, מה שיוביל לחלוקה לפי החוק ולא לפי רצון המוריש.

כאשר מעבירים נכסים לנכדים קטינים, נוצרות סוגיות מיוחדות. ההורים משמשים אפוטרופוסים טבעיים ומנהלים את הנכסים עד הגיע הקטין לבגרות. ניתן לקבוע בצוואה הוראות מיוחדות כמו מינוי נאמן חיצוני, הגבלות על שימוש בכספים, או תנאים לקבלת הירושה (כגון סיום לימודים או הגעה לגיל מסוים).

חשוב להבין שצוואה אינה מסמך סופי. ניתן לשנותה או לבטלה בכל עת כל עוד המצווה בחיים וכשיר. עם זאת, שינויים תכופים או צוואות סותרות עלולים להוביל לסכסוכים משפטיים לאחר הפטירה. לכן מומלץ לתעד כל שינוי בצורה ברורה ולהפקיד עותק מעודכן אצל עורך דין או ברשם הירושות.

רמי לוי
צילום: תמר מצפי
בעשר אצבעות

רמי לוי - מהמכולת בשוק מחנה יהודה לטייקון; כל התחנות בדרך ל-7 מיליארד שקל

הנפקת חברת הנדל"ן של רמי לוי, מספרת על יזם בלתי נלאה שהצליח להפוך מכולת לרשת השנייה בגודלה בישראל ועל הדרך לקנות ולהשביח נדל"ן בשווי של מיליארדים. כך הגיעה משפחת לוי להון של 7 מיליארד שקל

מנדי הניג |
נושאים בכתבה רמי לוי

רמי לוי מנפיק את חברת הנדל"ן שלו בבורסה. השווי המבוקש - 4.5 מיליארד שקל. ייתכן שלוי יסגור על פחות. אבל, השווי של הנדל"ן מבחינתו גדול משמעותית מהשווי של הקמעונאות (בנדל"ן הוא מחזיק ב-100%, בקמעונאות כ-40%). חשבתם שרמי לוי זה בעיקר רשת מובילה? טעיתם, גם אנחנו טעינו. רמי לוי זה טייקון של נדל"ן, קמעונאות, עם החזקות ברשת פארם, תעופה, סלולר ועוד. ההחזקה של רמי לוי ברשת הקמעונאות שווה כ-1.7 מיליארד שקל, לצד השקעות פרטיות ונכסים נוספים ועם ההחזקה בחברת הנדל"ן שעומדת להנפיק, ההון של המשפחה באזור 7 מיליארד שקל.

לוי הוא מעשירי הארץ והכל ב-10 אצבעות. לא ירושה, לא מתנה. עבודה קשה. זו הזדמנות לספר את הסיפור של רמי לוי, סיפור חובה ליזמים - כל הדרך מחנות קטנה לאחד מאנשי העסקים המובילים בארץ.  

רמי לוי נולד ב-1955 בשכונת נחלאות בירושלים, אחת השכונות הוותיקות והצפופות של העיר. המשפחה התגוררה בדירה קטנה, וההורים התקשו לפרנס את הילדים הרבים. "גדלתי עם הפחד שיום אחד לא יהיה לחם בבית", סיפר לוי בראיון לפני יותר מעשור. "זה פחד שמלווה אותי עד היום. גם כשיש לי מיליארדים, אני עדיין זוכר את התחושה הזאת של חוסר ביטחון".

בגיל 14, במקום להמשיך ללימודים תיכוניים מלאים, החל לוי לעבוד בשוק מחנה יהודה. תחילה כסבל, סוחב ארגזים כבדים תמורת גרושים, ואחר כך כעוזר לסוחרים ותיקים. "השוק היה האוניברסיטה שלי", אמר בראיון בעבר. "שם למדתי שהכי חשוב זה להיות הוגן עם הלקוח. אם אתה גונב אותו פעם אחת, הוא לא יחזור".

השנים בשוק עיצבו את תפיסת העולם העסקית שלו. הוא ראה איך סוחרים מרוויחים אחוזים בודדים על כל עסקה אבל מצליחים להתפרנס בכבוד מהמחזור הגדול. הוא הבין שהמפתח הוא נפח - למכור הרבה במרווח קטן ולא מעט במרווח גדול.