בימ"ש/סמכות בימ"ש שלום להטיל מאסר מעל 7 שנים/עליון

עובדות וטענות: בכתב-אישום שהוגש כנגד המשיב לבית-משפט השלום, פורטו שלושה אישומים: זיוף מסמכים במטרה ליצור לעצמו זהות בדויה, הצגת המסמכים המזויפים בפני רשויות ומוסדות שונים, בעזרתם אף התקבל לעבודה כמאבטח ונהג בחברת "ברינקס", העוסקת בהובלה משוריינת של כספים. עוד נטען, כי ימים ספורים לאחר שהחל בעבודתו, גנב המשיב רכב "ברינקס" שעל הובלתו היה מופקד, ובו למעלה מ-4.7 מיליון ש"ח. במסגרת האישום השני, יוחסו למשיב שורה של מעשי גניבה וזיוף, באמצעותם הונה את המוסד לביטוח-לאומי להעביר לו תגמולי-מילואים להם לא היה זכאי, בסכום של 281,719 ש"ח, אשר הועברו, עפ"י הוראת המשיב, לשישה חשבונות בנק שונים, אותם פתח בזהות בדויה. ולבסוף, האישום השלישי גולל סדרה של מעשי הטרדה אותם ביצע המשיב בין השנים 2001 ל-2003, כלפי מספר אנשים וחברות באמצעות מכשיר הטלפון והפקס.

המשיב הודה בכל עובדותיו של כתב-האישום והורשע, ודינו נגזר באופן הבא: בגין האישום הראשון ("פרשת הברינקס") הוא נדון לשבע שנות מאסר, שנתיים מאסר על תנאי, וקנס בסך שלושה מיליון ש"ח. בגין האישום השני ("פרשת ההונאה של ביטוח לאומי") הושתו עליו שנתיים מאסר, ושנה מאסר על תנאי. כן נקבע, כי 18 חודשים מתוך מאסר זה ירוצו במצטבר למאסר אשר הוטל בגין האישום הראשון. בגין האישום השלישי (מעשי ההטרדה) נגזרו למשיב ארבעה חודשי מאסר בהם ישא במצטבר למאסרים האחרים, ושישה חודשים מאסר על תנאי. תקופת המאסר הכוללת בגין שלושת האישומים הועמדה אפוא על שמונה שנים ועשרה חודשים.

המשיב ערער לבית-המשפט המחוזי. בין היתר נטען, כי בית-משפט השלום חרג מסמכותו, כאשר גזר עונש נפרד בגין כל אישום ואישום והורה על הצטברות העונשים באופן שתקופת המאסר הכוללת עולה על זו שהוא מוסמך להטיל מכוח סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, היינו – 7 שנים.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי בית-משפט השלום חרג מסמכותו העניינית כאשר הטיל על המשיב, בגין האישום הראשון, מאסר כולל לתקופה של תשע שנים (מאסר בפועל ומאסר על תנאי) בניגוד להוראת סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט. משכך, הועמדה תקופת מאסרו של המשיב על שבע שנים, מתוכן חמש שנים מאחורי סורג ובריח. אותו יום, הגישה המבקשת לבית-משפט המחוזי בקשה דחופה "לתיקון טעות משפטית" שנפלה בו, להשקפתה. היא טענה כי האישום הראשון ("פרשת הברינקס") כלל אישומים בעבירות שונות שאינן בגדר "מעשה אחד", ועל כן ניתן היה לגזור על המשיב עונש כולל, גם אם הוא עולה על הצטברותם של העונשים המרביים שנקבעו לצידה של כל אחת מהעבירות בהן הורשע. בקשה זו נדחתה בנימוק שעל אף שמעשיו של המשיב במסגרת אישום זה מהווים יותר מ"מעשה אחד", לא היה מוסמך בית-משפט השלום לגזור עונש העולה על שבע שנות מאסר, הואיל ולא הפריד בגזר-הדין בין העונשים המוטלים בגין כל מעשה עבירה.

מכאן בקשת רשות הערעור בסוגיית סמכותו העניינית של בית-משפט השלום.

דיון משפטי: כב' הש' א' א' לוי: הוראת סעיף סעיף 51(א) לחוק בתי המשפט כוללת שני חלקים. בחלקה הראשון (סעיף 51(א)(1)(א) רישא) – נקבע עקרון כללי, המקנה לבית-משפט השלום סמכות לדון באותן עבירות אשר העונש שנקבע לצידן בחוק אינו עולה על שבע שנות מאסר. אולם, עקרון זה אינו כולל הגבלה כלשהי ביחס לעונש המקסימאלי אותו רשאי בית-משפט השלום להטיל. ההתמקדות היא בסוג העבירות בהן הוא רשאי לדון, ולא בגדר סמכות הענישה שניתנה לו. הנה כי כן, העונש המוטל על נאשם נקבע לפי מהות העבירות בהן חטא ולא לפי מיהות הערכאה שבפניה נדון. מסקנה זו מתחייבת גם נוכח הכלל שנקבע בסעיף 35(א) לחוק העונשין, המתמקד אף הוא בטיבן של העבירות, והקובע כי "בית המשפט שהרשיע אדם בשל עבירה, רשאי להטיל עליו כל עונש אשר אינו עולה על העונש שנקבע בדין לאותה עבירה". מכאן המסקנה הנוספת, כי בהרשיעו נאשם בשורה של עבירות רשאי בית-משפט השלום להטיל עליו את העונש המרבי הקבוע בגין כל אחת מן העבירות בהן הורשע, אף אם צירופן של תקופות המאסר עולה על שבע שנים. התנאי היחיד לכך הוא כי בית-משפט השלום היה רשאי מלכתחילה לדון באותן עבירות.

חריג לאותו כלל מצוי בהוראת סעיף 51(א)(1)(ב), המרחיב את סמכותו העניינית של בית-משפט השלום לדון גם בעבירות המצויות בחלק ב' לתוספת השנייה של החוק, ושהעונש המרבי בגינן עולה על שבע שנות מאסר, בנסיבות בהן פרקליט המדינה או פרקליט המחוז החליטו לקיים את המשפט בערכאה זו ולא בבית-המשפט המחוזי. ברם, ובכך העיקר, המחוקק התנה את סמכותו של בית-משפט השלום לדון בעבירות אלו בכך "שלא יוטל עונש מאסר לתקופה העולה על שבע שנים", לשון הסעיף. אמת, המחוקק לא קבע במפורש כי בנסיבות אלה מגבלת שבע השנים היא "לגבי כל עבירה בנפרד", אולם, נראה כי לא ניתן לפרש את הסעיף בדרך אחרת, הואיל ואת הוראת סעיף 51(א)(1)(ב) יש לקרוא כהמשכה הישיר של ההוראה הקבועה בחלק (א) של אותו סעיף, המתמקדת, כאמור, בטיבן של העבירות בהן דן בית-משפט השלום, ולא קובעת רף עליון לעונש שבית-משפט השלום כבול בו.

עונש כולל או עונש נפרד בגין כל עבירה: כאשר בית-משפט מרשיע נאשם בשורה של עבירות, ומחליט להטיל בגינן מספר עונשים, הוא יכול לפרט את העונשים בגין כל עבירה ולהורות על הצטברותם, אולם, לא מוטלת עליו חובה לעשות כן, והוא רשאי לגזור עונש מאסר כולל אשר אינו מגדיר "תיבה עונשית" לכל אחת מן העבירות, ותקרתו נקבעת על-ידי צירופן של תקופות המאסר המרביות הקבועות לצדה של כל אחת מן העבירות. יתרונותיה של הענישה הכוללת היא בכך שהיא מאפשרת לבית-המשפט להביע עמדה עונשית ראויה ביחס למכלול התנהגותו הפלילית של הנאשם. במקרים רבים, כאשר ההרשעה מתייחסת לשורת עבירות המהווה מסכת אחת של התנהגות עבריינית, הגם שניתן לחלקה באופן טכני למספר עבירות, ראוי להטיל בגינה עונש כולל אחד. עם זאת, ראוי לציין כי לשיטת הענישה הכוללת יש גם חסרונות מאחר והיא אינה מאפשרת לקבוע באופן פרטני איזה חלק מתקופת המאסר הכולל נזקף לכל עבירה. עניין זה עלול להקשות גם על ערכאת הערעור, כאשר מונח בפניה ערעור המכוון כנגד העונש, ועל כן הנחתה הפסיקה כי כאשר לא קיים קשר עובדתי בין העבירות השונות, ובמיוחד כאשר העבירות הן חמורות ותקופות המאסר הנגזרות בגינן ארוכות, מן הראוי לפרט את מידת העונש המוטלת על כל אחת שבהן באה ההרשעה באותו משפט. פירוט כזה, בנוסף ליתרונות אחרות שבו, אף ימריץ את בית המשפט לנמק ולהסביר את הסיבות שהניעוהו להשית עונש מאסר כולל העולה על תקופת המאסר הארוכה ביותר שהוטלה על ידו על אחת מן העבירות (ע"פ 212/79 פלוני נ' מ"י).

יודגש, כי העבירות שיוחסו למשיב באישום הראשון ("פרשת הברינקס") קשורות זו לזו בקשר הדוק, ויש לראותן כמסכת עבריינית מלוכדת, שנועדה להגשים את המטרה הסופית – גניבת הכסף – אף שמקורן אינו במעשה אחד. בנסיבות אלו לא הייתה מניעה להשית על המשיב עונש כולל בגבולות העונש המצטבר הקבוע לצידן של העבירות. משכך, פעל בית-משפט השלום בגדר סמכותו כאשר הטיל על המשיב עונש כולל, העולה על שבע שנות מאסר, ויש לקבל את ערעור המדינה, ולקבוע כי על המערער לשאת בעונש אותו גזרה הערכאה הדיונית.

השופט ד' חשין: תנא דמסייע למסקנה דלעיל נמצא בהוראותיהם של סעיף 40 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, וסעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982. סעיף 40 לחוק בתי המשפט, שעניינו בסמכותו העניינית של בית המשפט המחוזי, מגדיר את סמכותו על דרך השיור, בקובעו כי הוא מוסמך לדון ב"כל עניין אזרחי או פלילי שאינו בסמכותו של בית משפט שלום ...". סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו צירוף אישומים, מורה כי: "מותר לצרף בכתב אישום אחד כמה אישומים אם הם...מהווים פרשה אחת; בצירוף אישומים כאמור מותר, על אף כל דין אחר, לצרף לאישום בבית משפט מחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע".

העולה משילובן של שתי הוראות חוק אלו הוא, כי לא ניתן להגיש לבית משפט מחוזי כתב אישום כשכל אחד מהאישומים הכלולים בו הוא בסמכותו של בית משפט השלום, אף אם העונש המקסימלי המצטבר בגינם עולה על תקרת סמכותו העונשית של בית משפט השלום. מכאן, שהסמכות הבלעדית לדון בכתב אישום כאמור, נתונה לבית משפט השלום.