חיים קרן השתמש בשירותי טלפון נייד של חברת סלקום. במהלך שנת 1999, גילה טעות בחשבונות הטלפון הנייד שלו מחברת סלקום. מהות הטעות הייתה, כי חרף חיובו מראש בגין שירותים נלווים שמספקת חברת סלקום, סלקום נוהגת לשלשל לכיסה במסגרת החשבון גם את ההפרש הנובע מעליית מחיר השירותים לכל תקופת החשבון. המדובר בסכום שחזר על עצמו בחשבונות שהוציאה סלקום למנויים שלה, שאינו אלא גביית כספים רטרואקטיבית על ידי סלקום, בזיקה להעלאות מחירים אותן ביצעה החברה, כל זאת בניגוד לרישיונה של סלקום מכוח חוק הבזק.

הטעות בחשבון הייתה זניחה לכל חשבון וסך ההפרש השגוי עמד על עשרות אגורות בלבד. קרן ביקש לבוא חשבון עם חברת סלקום על ששלשלה לכיסה מיליוני שקלים מהפרשים זניחים אלה, אשר אין לכל פרט בציבור תועלת לעסוק בהם. קרן הגיש בקשה לאישור תביעה ייצוגית נגד סלקום באמצעות משרד עורכי הדין מקובסקי, טטנוביץ, הרפז ושות'. סך ערך הסכום לתשלום האמור אשר שולם על ידי קרן לסלקום, בצירוף ריבית והצמדה, עמד על 14.95 ש"ח , נכון למועד השגת התביעה.

תחילה התנגדה סלקום לתביעה, אך לאחר מו"מ, אושרה התביעה, במסגרת הסכם פשרה אשר קיבל את אישור בית המשפט, כתביעה ייצוגית. בהסכם הפשרה נקבע כי סלקום תשלם לכל התובעים המיוצגים, לרבות שכר טרחה לקרן ולבאי כוחו, פיצוי בסך כולל של 7,137,000 ש"ח.

הסכום שנפסק לקרן עמד על 8.32% מהסכום הכולל, דהיינו סך של 593,798 ש"ח בצרוף מע"מ.

בדו"ח מס הכנסה שהגיש קרן לשנת המס 2001, הציג את התשלום שקיבל בסך 593,798 ש"ח כתשלום אשר אינו מהווה הכנסה חייבת לפי פקודת מס הכנסה. פקיד השומה קבע כי הכנסתו מהפיצוי חייבת במס. על החלטה זו הגיש קרן ערעור לבית המשפט המחוזי.

כב' השופט אלטוביה מגן מבית המשפט המחוזי בתל אביב קיבל את עמדת פקיד השומה וקבע כי מדובר בעסקת אקראי בעלת אופי מסחרי החייבת במס. נקבע כי יש לבחון את הנסיבות של כל מקרה כדי לבדוק אם ל"עסקה" היה אופי מסחרי. בהיעדר בקיאות, מנגנון ארגוני וכיוצא באילו המבחנים הנהוגים, במשולב עם קבלת 'פיצוי מיוחד' סמלי בלבד ביחס לכלל הפיצוי לקבוצה או לשווי הסעד שהתבקש, יתכן שמדובר לכאורה על העדר ציפייה להשאת רווח. משכך, כל אלו יכולים לתמוך בעמדה כי נשלל האופי המסחרי של התקבול הסמלי. לפיכך, תובע המסתפק בתקבול סמלי יוותר בהכרח על הכרה בהוצאותיו לצרכי מס.

לא כך הוא המקרה שבפנינו, כאשר שיעור הפיצוי שקיבל קרן מתוך כלל סכום הפיצוי לקבוצה שבשמה פעל, עולה אף על שיעור שכר טרחת עורך הדין ומהווה אף כשלעצמו שעור ניכר.

נקבע, כי עצם נטילת הסיכון, מתן השירות והציפייה הסבירה להשאת תמורה, די באלו כדי להעיד על התקיימות עסקת אקראי בעלת אופי מסחרי. כך ברגיל, לא כל שכן במקרה זה בו מודה קרן כי הייתה לו מעורבות גבוהה בהגשת התביעה ובניהול המשא ומתן 'מאחורי הקלעים' עד כריתת הסכם הפשרה.

השקעת הון (אנושי או כספי) תוך נטילת סיכון מתוך ציפייה לרווח הם ממאפייני עיסקת האקראי.

לפיכך נדחה הערעור וקרן חויב במס על הפיצוי שקיבל.