האם תוכנית בנייה שמתעכבת עלולה להוביל למס רכישה גבוה?
בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כוועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין, פסק באחרונה כי חברה שרכשה בניין לשימור ברחוב אלנבי בתל אביב תיאלץ לשלם מס רכישה גבוה יותר מזה שציפתה לו. פסק הדין ניתן במסגרת ערר שהגישה החברה על החלטת מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב, כשהשאלה המרכזית היתה אם הנכס שנרכש ייחשב דירת מגורים או שמא קרקע - מה שמשפיע באופן ישיר על שיעור המס שיחול על העסקה.
השופטת ירדנה סרוסי, שעמדה בראש הוועדה, קבעה בפסק הדין כי אף שהחברה טענה כי רכשה את הנכס במטרה להרוס אותו ולבנות בניין חדש שישמש להשכרת דירות נופש, בפועל היא נהנתה מהכנסות משמעותיות מהשכרת יחידות הדיור בבניין לתקופה ארוכה מאז הרכישה. לדברי הוועדה, הדבר מעיד על כך שהנכס שימש בפועל למגורים, ולכן יש למסות את הרכישה בהתאם למס על דירות מגורים.
לפי הוועדה, יש למסות את הרכישה בהתאם למס על דירת מגורים צילום: רשות המסים
החברה רכשה את הבניין, שממוקם ברחוב אלנבי 98 בתל אביב, תמורת סכום כולל של 46 מיליון שקל. הבניין, שמוגדר מבנה לשימור "ללא הגבלות מחמירות", כלל שתי קומות שהיו מיועדות למגורים ולמשרדים לפי היתר הבנייה. בפועל, כל הקומות שימשו למגורים בלבד, וכללו 21 יחידות דיור קטנות שהושכרו לשוכרים שונים. מטרת החברה, כפי שנטען, היתה להרוס את המבנה במסגרת תהליך שימור ולבנות בניין חדש, עם שלוש קומות נוספות להשכרת דירות נופש.
תשואה שנתית של כמיליון שקל מהשכרת הדירות
- הבית נפגע במלחמה? תוכלו למכור אותו בלי מס או לבחור בהתחדשות עירונית
- האם פטור ממס יכול לעבור בירושה לילדים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
עם זאת, בזמן מאז הרכישה ועד מתן פסק הדין, החברה המשיכה להשכיר את יחידות הדיור והפיקה רווחים מכך. על פי הערכות שהוצגו בפני בית המשפט, מדובר בתשואה שנתית של כמיליון שקל מהשכרת יחידות המגורים - מה שמהווה תשואה של 2%-2.5%.
הוויכוח העיקרי בערר היה סביב הסיווג של הנכס לצורכי מס רכישה. מצד אחד, החברה טענה כי הרכישה נועדה לשימוש עתידי ולא למגורים, ולכן יש לראות את הנכס כרכישת קרקע או בניין ולהחיל עליו מס רכישה בשיעור של 6% מנגד, עמדת מנהל מיסוי מקרקעין היתה שהנכס שימש בפועל למגורים, ולכן יש להטיל עליו מס רכישה בשיעור מדורג של 8%-10%, כפי שמתחייב ברכישת דירות מגורים.
בית המשפט קיבל את עמדת מנהל מיסוי מקרקעין, וקבע כי על החברה לשלם את מס הרכישה לפי שיעורי המס החלים על רכישת דירות מגורים. השופטת סרוסי הסבירה כי אף שהחברה טענה לרכישה למטרת פיתוח ושיפוץ עתידי, בפועל הנכס שימש לדירות מגורים, והחברה הפיקה ממנו הכנסות לא קטנות כתוצאה מכך.
- אושר: רוקחים בחוזה אישי יוכלו להגיש ייצוגית נגד לאומית
- מבקש מקלט סודני זכה לאזרחות ישראלית אחרי עשור של מאבק משפטי מול רשות האוכלוסין
- תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
- ויתר על הירושה כדי לא לשלם לנושים - מה קבע בית המשפט?
בפסק הדין שפורסם נכתב כי, "לא יכולה להיות מחלוקת כי לדירות המגורים היה ערך אובייקטיבי משמעותי בעת רכישת הבניין... והעוררת המשיכה להשכיר את הדירות ברווח שנתי של כמיליון ש"ח ויותר המהווה תשואה של 2%-2.5%". בהקשר זה, הדגישה השופטת כי החברה לא הוכיחה כוונה קונקרטית לפעול להריסת הבניין באופן מיידי לאחר הרכישה - דבר שהיה יכול לשנות את סיווג הנכס.
חיזוק לדברי השופטת מפרויקט אחר של היזמית
פסק הדין מדגיש את החשיבות של השימוש בפועל בנכס לצורכי מס רכישה. גם אם קיימת כוונה עתידית לשינוי ייעוד הנכס, במקרים שבהם הנכס ממשיך לשמש למגורים בזמן שבין הרכישה לתחילת השיפוץ או הבנייה מחדש, ייחשב הנכס דירת מגורים לצורכי מס. השופטת ציינה גם כי: "העוררת רכשה דירות מגורים עם כוונה סובייקטיבית להמשיך להשתמש בהן כדירות מגורים לזמן משמעותי גם אם לא בלתי מוגבל".
חיזוק נוסף למסקנותיה של השופטת הגיע מפרויקט דומה שביצעה החברה ברחוב אלנבי 103 בתל אביב. בפרויקט זה, היתר הבנייה התקבל לאחר כשש שנים, כך שהחברה היתה מודעת לתקופות הזמן הארוכות הנדרשות להשלמת פרויקטים מסוג זה, והיא לא יכלה לטעון לתום לב בכך שהשכירה את הדירות לתקופת הביניים.
אחת הטענות המרכזיות של החברה היתה שהשימוש בדירות המגורים הוא זמני בלבד, עד שיתקבלו ההיתרים הדרושים לביצוע השיפוץ והבנייה מחדש. ואולם השופטת דחתה את הטענה הזו, וקבעה כי השכרה של דירות לתקופה כה ארוכה (יותר מארבע שנים) אינה יכולה להיחשב זמנית. בפסק הדין נכתב: "חלוף הזמן מביא למסקנה כי אין מדובר בשימוש זמני למגורים... מי שרכש דירת מגורים בכוונה להרסה אולם לא מימש כוונתו זו ובמשך מספר שנים משמשת הדירה למגורים יהיה עליו לשלם מס לפי המצב העובדתי בפועל".
השופטת גם התייחסה ליתרון הכלכלי שבשמירה על מבנה לשימור, וציינה כי: "למבנה שכזה שווה יותר דווקא בגלל אותה המשכיות והעובדה שלא ניתן להרסו". כלומר, אף שהחברה מתמודדת עם קושי מסוים בכך שלא ניתן להרוס את המבנה כליל, יש לכך גם יתרון כלכלי לטווח הארוך, שכן ערכו של הנכס עשוי לעלות בשל מגבלות השימור.
פסק הדין מהווה תזכורת חשובה לרוכשי נכסים לשימור וליזמים לגבי ההשלכות המשפטיות והכלכליות של שימוש בפועל בנכס עד להשלמת תוכניות השיפוץ או הפיתוח. כשהנכס משמש למגורים בזמן שבין הרכישה לתחילת הפרויקט, ייתכן שהוא ייחשב דירת מגורים לצורכי מס - גם אם הכוונה הסופית היא לשנות את ייעודו.

בוטל חלקו של הבן בצוואת אמו - אף שאיש לא התנגד
פסק דין דרמטי של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים קובע כי מעורבות הבן בעריכת צוואת אמו שוללת ממנו את הזכייה בעיזבון לפי הצוואה. השופטת ריבי לב אוחיון הדגישה כי הוראת סעיף 35 לחוק הירושה היא "חזקה חלוטה" שלא ניתנת לערעור - גם כשכל היורשים מסכימים לקיום הצוואה. עם זאת, היא הציעה פתרון שיאפשר ליורשים להסדיר את החלוקה ביניהם ולהותיר לבן חלק כלשהו בעיזבון אם יחפצו בכך.
באולם הקטן של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים התכנסו רק המסמכים והטיעונים, לא אנשים. אף אחד מהצדדים לא טרח להגיע לדיון, אולי מתוך ביטחון שהכל כבר סגור. אחרי הכל, איש לא התנגד לצוואה. אבל השופטת ריבי לב אוחיון לא קיבלה את הבקשה כפשוטה. היא פתחה את ההחלטה במשפט חד־משמעי: "סעיף 35 לחוק הירושה קובע חזקה חלוטה להשפעה בלתי הוגנת", והמשמעות - אין מנוס מלבטל את חלקו של הבן בצוואת אמו, משום שהוא עצמו הודה שהיה מעורב בעריכתה.
המקרה נסב סביב צוואת אם שנכתבה ב-2005, עם עדכונים ב-2008 וב-2010. לאחר פטירתה, פנה בנה לבית המשפט בבקשה למתן צו קיום צוואה. בית המשפט בחן את הבקשה והעלה קושי מהותי: הבן, שהוא גם המבקש, היה מעורב בעריכת הצוואה - עובדה שעולה כדי פסלות לפי סעיף 35 לחוק הירושה. בהחלטה קודמת מ-26 במאי השנה, נקבע כי "עולה ממנה באופן מובהק כי היה מעורב בעריכת הצוואה".
למרות הקביעה הקשה, בית המשפט אפשר ליורשים להגיב. ואכן, כל היורשים - הן אלה שמופיעים בצוואה והן יורשים על פי דין - הגישו תצהירים שבהם הבהירו שאין להם התנגדות לקיום הצוואה כפי שהיא. אפילו בא כוחה של היועצת המשפטית לממשלה הודיע כי אין לו התנגדות, לאחר שקיבל את הסכמת אמו של אחד היורשים הקטינים.
אחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה
הנקודה המשפטית שעמדה במרכז ההכרעה היתה סעיף 35 לחוק הירושה, שקובע כי הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה, היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה - בטלה. מדובר באחת ההוראות המחמירות בחוק הירושה, שכן היא יוצרת "חזקה חלוטה" להשפעה בלתי הוגנת, גם אם בפועל לא היתה כל השפעה כזו. השופטת ציטטה פסקי דין רבים, בהם הררי, זיידה ובוסקילה, והדגישה כי מדובר בהנחה שאי אפשר לסתור. גם אם יוכח שהמצווה פעלה מרצונה החופשי, עצם מעורבות הנהנה בצוואה מבטלת את חלקו. "אפילו נניח שלא היתה כל השפעה בלתי הוגנת על המנוחה... הוראות צוואה המזכות את המבקש ובת זוגו בטלות", כתבה השופטת.
במקרה הזה לא היתה מחלוקת עובדתית: המבקש עצמו הודה בתצהיר שהגיש כי הוא זה ש"העלה את רצונותיה של המנוחה על הכתב" - הן בעת עריכת הצוואה לראשונה והן בעדכונים שנעשו בה. ההודאה הזו הפכה את ההכרעה לפשוטה במידה רבה, משום שלפי הפסיקה "עורך הצוואה הוא מי שנוטל חלק בניסוחו או בכתיבתו של המסמך", ומכאן שקיימת במקרה הזה אחת מעילות הבטלות שבחוק.

האם ניתן לקבל מזונות רטרואקטיבית אחרי 14 שנה?
פסק דין מעניין מבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל קבע כי שתיקה ממושכת של אם במשך 14 שנה מהווה ויתור על זכותה לגבות את המזונות שנפסקו לטובת ילדיה. השופט מחמוד שדאפנה הדגיש כי המחוקק קבע מגבלות זמן ברורות לגביית מזונות מהעבר, וכי היעדר פעולה מצד האם
מלמד על הסכמה לכך שהמזונות לא ישולמו. הוא אף דחה טענה לגבי פחד שהיה לאשה מפני בעלה לשעבר
במרכז פסק הדין שפורסם השבוע בבית המשפט לענייני משפחה בנוף הגליל ניצב סכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שהתגרשו ב-2008, ושילדיהם כבר בגירים. האם פנתה לבית המשפט וביקשה היתר לגבות מזונות עבור ילדיה למפרע (רטרואקטיבית), בטענה כי במשך השנים לא נגבו הסכומים האלה משום שהיא הסתמכה על קיזוז שביצע האב לכאורה - קיזוז של המזונות כנגד חלקו בדירת המגורים המשותפת. האב מצדו, טען כי מעולם לא ויתר על זכויותיו הקנייניות בדירה, וכי הקיזוזים שביצע היו בגין שווי השימוש של האם בדירה, לרבות תשלומי המשכנתא ששילם במלואם.
השופט מחמוד שדאפנה נדרש להכריע בשאלה מורכבת: האם לאחר חלוף שנים כה רבות ניתן לאפשר לאם לגבות את חוב המזונות, או שמא שתיקתה הארוכה מלמדת על ויתור מצדה. בפסק הדין שפורסם בחן בית המשפט את ההליכים הרבים שניהלו הצדדים לאורך השנים, לרבות תביעות רכושיות ותיקי משמורת, וקבע כי אין מחלוקת שהתובעת לא פעלה לגביית המזונות מאז שניתן פסק הדין המקורי ב-2010.
השופט קבע כי בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), ניתן לגבות מזונות שלא נגבו רק ברשות בית המשפט אם חלפו יותר משנתיים מהמועד שבו נפסקו. לדבריו, "כוונת המחוקק בסעיף זה היתה ברורה ואינה משתמעת לשני פנים לפיה כל מי שיבקש לגבות מזונות לאחר חלוף השנתיים מיום הפס"ד עליו להוכיח לביהמ"ש את סיבת העיכוב ו/או השיהוי בגבייתן".
האם סברה שהקיזוזים שביצע האב הם כנגד חלקו בדירה
במהלך הדיון הציגה האם גרסה שלפיה סברה במשך שנים שהקיזוזים שביצע האב נעשו כנגד חלקו בדירה, ולכן היא לא ראתה צורך לדרוש את המזונות. עם זאת, בחקירתה הנגדית הודתה האשה כי ידעה שעם הגיעם של הילדים לגיל 18 פוקע חיוב המזונות, ואף ציינה כי, "קיבלתי את המזונות עם הקיזוז, וידעתי שבגיל 18 זה נגמר לי". השופט סבר כי התשובות האלה מחזקות את המסקנה שהתובעת קיבלה את המצב במשך השנים ולא ראתה עצמה זכאית לדרוש את הכספים.
- הערעור התקבל: בוטלה החלטה להפחתת המזונות
- ביקש לבטל מזונות בשל ניכור הורי - מה קבע ביהמ"ש?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בית המשפט בחן גם את טענת הפחד שהעלתה האם, שלפיה חששה מהאב ולכן לא פעלה משפטית. ואולם השופט שדאפנה קבע כי אין בטענה זו, שהועלתה בשיהוי כה רב וללא ראיות תומכות, כדי להצדיק אי נקיטת הליכים במשך 14 שנה. הוא הזכיר כי לאורך השנים ניהלו הצדדים הליכים רבים זה נגד זו, כך שהטענה לפחד כגורם מעכב אינה מתיישבת עם המציאות. השופט גם עמד על כך שבמסגרת תביעה רכושית קודמת דחה בית המשפט טענות קיזוז שהעלו שני הצדדים, וקבע כי הנתבע מעולם לא ויתר על זכויותיו בדירה. גם הטענה לגבי הסכם בעל פה שנחתם לאחר הסכם הגירושים נדחתה, בין היתר בשל קיומו של "השתק פלוגתא", מפני שהסוגיה הזו כבר נדונה והוכרעה בהליך הקודם.