רשות המסים
צילום: רשות המסים

האם תוכנית בנייה שמתעכבת עלולה להוביל למס רכישה גבוה?

ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין דנה בשאלה אם נכס שנרכש ייחשב דירת מגורים או קרקע, לאחר שהחברה נהנתה מהכנסות משמעותיות מהשכרת יחידות הדיור בבניין לתקופה ארוכה מאז רכישת הנכס - שאותו היא מתכננת להרוס ולבנות במקומו בניין חדש
עוזי גרסטמן |

בית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כוועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין, פסק באחרונה כי חברה שרכשה בניין לשימור ברחוב אלנבי בתל אביב תיאלץ לשלם מס רכישה גבוה יותר מזה שציפתה לו. פסק הדין ניתן במסגרת ערר שהגישה החברה על החלטת מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב, כשהשאלה המרכזית היתה אם הנכס שנרכש ייחשב דירת מגורים או שמא קרקע - מה שמשפיע באופן ישיר על שיעור המס שיחול על העסקה.

השופטת ירדנה סרוסי, שעמדה בראש הוועדה, קבעה בפסק הדין כי אף שהחברה טענה כי רכשה את הנכס במטרה להרוס אותו ולבנות בניין חדש שישמש להשכרת דירות נופש, בפועל היא נהנתה מהכנסות משמעותיות מהשכרת יחידות הדיור בבניין לתקופה ארוכה מאז הרכישה. לדברי הוועדה, הדבר מעיד על כך שהנכס שימש בפועל למגורים, ולכן יש למסות את הרכישה בהתאם למס על דירות מגורים.

לפי הוועדה, יש למסות את הרכישה בהתאם למס על דירת מגורים צילום: רשות המסים

החברה רכשה את הבניין, שממוקם ברחוב אלנבי 98 בתל אביב, תמורת סכום כולל של 46 מיליון שקל. הבניין, שמוגדר מבנה לשימור "ללא הגבלות מחמירות", כלל שתי קומות שהיו מיועדות למגורים ולמשרדים לפי היתר הבנייה. בפועל, כל הקומות שימשו למגורים בלבד, וכללו 21 יחידות דיור קטנות שהושכרו לשוכרים שונים. מטרת החברה, כפי שנטען, היתה להרוס את המבנה במסגרת תהליך שימור ולבנות בניין חדש, עם שלוש קומות נוספות להשכרת דירות נופש.

תשואה שנתית של כמיליון שקל מהשכרת הדירות

עם זאת, בזמן מאז הרכישה ועד מתן פסק הדין, החברה המשיכה להשכיר את יחידות הדיור והפיקה רווחים מכך. על פי הערכות שהוצגו בפני בית המשפט, מדובר בתשואה שנתית של כמיליון שקל מהשכרת יחידות המגורים - מה שמהווה תשואה של 2%-2.5%.

משרדי עורכי הדין שזוכים להרבה חשיפה ומי המאכזבים
אתר ביזפורטל וחברת הדאטה והמחקר Makam, משיקים מדד שמדרג את החשיפה של משרדי עורכי הדין בתקשורת המקומית - הנה עורכי הדין המדוברים ביותר; וגם מי המשרדים הגדולים ביותר?

הוויכוח העיקרי בערר היה סביב הסיווג של הנכס לצורכי מס רכישה. מצד אחד, החברה טענה כי הרכישה נועדה לשימוש עתידי ולא למגורים, ולכן יש לראות את הנכס כרכישת קרקע או בניין ולהחיל עליו מס רכישה בשיעור של 6% מנגד, עמדת מנהל מיסוי מקרקעין היתה שהנכס שימש בפועל למגורים, ולכן יש להטיל עליו מס רכישה בשיעור מדורג של 8%-10%, כפי שמתחייב ברכישת דירות מגורים.

בית המשפט קיבל את עמדת מנהל מיסוי מקרקעין, וקבע כי על החברה לשלם את מס הרכישה לפי שיעורי המס החלים על רכישת דירות מגורים. השופטת סרוסי הסבירה כי אף שהחברה טענה לרכישה למטרת פיתוח ושיפוץ עתידי, בפועל הנכס שימש לדירות מגורים, והחברה הפיקה ממנו הכנסות לא קטנות כתוצאה מכך.

קיראו עוד ב"משפט"

בפסק הדין שפורסם נכתב כי, "לא יכולה להיות מחלוקת כי לדירות המגורים היה ערך אובייקטיבי משמעותי בעת רכישת הבניין... והעוררת המשיכה להשכיר את הדירות ברווח שנתי של כמיליון ש"ח ויותר המהווה תשואה של 2%-2.5%". בהקשר זה, הדגישה השופטת כי החברה לא הוכיחה כוונה קונקרטית לפעול להריסת הבניין באופן מיידי לאחר הרכישה - דבר שהיה יכול לשנות את סיווג הנכס.

חיזוק לדברי השופטת מפרויקט אחר של היזמית

פסק הדין מדגיש את החשיבות של השימוש בפועל בנכס לצורכי מס רכישה. גם אם קיימת כוונה עתידית לשינוי ייעוד הנכס, במקרים שבהם הנכס ממשיך לשמש למגורים בזמן שבין הרכישה לתחילת השיפוץ או הבנייה מחדש, ייחשב הנכס דירת מגורים לצורכי מס. השופטת ציינה גם כי: "העוררת רכשה דירות מגורים עם כוונה סובייקטיבית להמשיך להשתמש בהן כדירות מגורים לזמן משמעותי גם אם לא בלתי מוגבל".

חיזוק נוסף למסקנותיה של השופטת הגיע מפרויקט דומה שביצעה החברה ברחוב אלנבי 103 בתל אביב. בפרויקט זה, היתר הבנייה התקבל לאחר כשש שנים, כך שהחברה היתה מודעת לתקופות הזמן הארוכות הנדרשות להשלמת פרויקטים מסוג זה, והיא לא יכלה לטעון לתום לב בכך שהשכירה את הדירות לתקופת הביניים.

אחת הטענות המרכזיות של החברה היתה שהשימוש בדירות המגורים הוא זמני בלבד, עד שיתקבלו ההיתרים הדרושים לביצוע השיפוץ והבנייה מחדש. ואולם השופטת דחתה את הטענה הזו, וקבעה כי השכרה של דירות לתקופה כה ארוכה (יותר מארבע שנים) אינה יכולה להיחשב זמנית. בפסק הדין נכתב: "חלוף הזמן מביא למסקנה כי אין מדובר בשימוש זמני למגורים... מי שרכש דירת מגורים בכוונה להרסה אולם לא מימש כוונתו זו ובמשך מספר שנים משמשת הדירה למגורים יהיה עליו לשלם מס לפי המצב העובדתי בפועל".

השופטת גם התייחסה ליתרון הכלכלי שבשמירה על מבנה לשימור, וציינה כי: "למבנה שכזה שווה יותר דווקא בגלל אותה המשכיות והעובדה שלא ניתן להרסו". כלומר, אף שהחברה מתמודדת עם קושי מסוים בכך שלא ניתן להרוס את המבנה כליל, יש לכך גם יתרון כלכלי לטווח הארוך, שכן ערכו של הנכס עשוי לעלות בשל מגבלות השימור.

פסק הדין מהווה תזכורת חשובה לרוכשי נכסים לשימור וליזמים לגבי ההשלכות המשפטיות והכלכליות של שימוש בפועל בנכס עד להשלמת תוכניות השיפוץ או הפיתוח. כשהנכס משמש למגורים בזמן שבין הרכישה לתחילת הפרויקט, ייתכן שהוא ייחשב דירת מגורים לצורכי מס - גם אם הכוונה הסופית היא לשנות את ייעודו.

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
פסיקת בית משפט גזר דין פטיש שופט פרקליטות
צילום: Istock

איציק תשובה ישלם 225 אלף שקל לשותפו לשעבר

בית המשפט המחוזי בתל אביב הכריע בעימות הממושך בין יזמי הנדל"ן איציק תשובה וחיים (ז’אן־מרק) ולנסי. לאחר שנים של שותפות, שתי עסקות היפרדות ושורה ארוכה של הליכים, קבע השופט גלעד הס כי תשובה לא חייב לשלם ריבית של מיליונים, אך מחויב להשלים לולנסי פער של שטחים בנכס שנמסר לו. הפער הקטן נהפך למכריע: כ-40 מ״ר שהובילו לפיצוי של 375,725 שקל

עוזי גרסטמן |

בסופו של יום, בין השותפות ארוכת השנים לבין התהומות של הסכסוך שהעמיקו יותר ויותר, ניצבו שני אנשי נדל"ן מנוסים - חיים (ז’אן־מרק) ולנסי ואיציק תשובה - כשהם מציגים באופן עקבי גרסאות הפוכות כמעט בכל נקודת מחלוקת. הם החלו כשותפים, הניעו יחד פרויקטים, קידמו עסקות, ובמשך תקופה ארוכה ניהלו שורה של חברות משותפות. אלא שהדרך העסקית המשותפת התפצלה, ובית המשפט נדרש שוב ושוב להכריע במחלוקות שהתעוררו לאחר ההיפרדות. פסק הדין שניתן על ידי השופט גלעד הס חושף מערכת יחסים שהידרדרה באטיות אך בעקביות, עד שנהפכה למערכת משפטית ענפה, כזו שנפרשת על פני שלושה תיקים שאוחדו לתיק אחד. השופט עצמו כתב כי מדובר ב"מחלוקות נקודתיות יחסית שהתגלעו בין הצדדים", אך כל אחת מהן צמחה מתוך אותו סדק שנפער בעסקים המשותפים.

ולנסי ותשובה הגיעו בעבר לשני הסכמי היפרדות - האחד ב-2018 והשני, המקיף יותר, באפריל 2019. הרעיון היה לסיים את כל העסקים ביניהם ולהפריד את החברות. תשובה התחייב לשלם לולנסי סכומים גבוהים או לחלופין להעביר נכסים בערך של התשלום. ואולם גם הסכמים אלה לא סתמו את הגולל, אלא נהפכו לנקודת מוצא למחלוקות חדשות.

אחת הטענות המרכזיות שהעלה ולנסי היתה כי תשובה ביצע "איחור עצום" במתן ערבות חוק מכר לנכסים שנמסרו כחליף לכסף, ולכן הוא זכאי לריבית של 9% לשנה, ריבית שלטענתו הגיעה לסכומים מצטברים של יותר מ-10 מיליון שקל. תשובה מצדו טען שאין בסיס לדרישה, וכי כל התשלומים, בין אם בכסף ובין אם בנכס, בוצעו במועדים המדויקים שנקבעו בהסכמי המכר.

השופט: ההסכם ברור - אין ריבית בלי איחור

הכרעתו של השופט הס בנושא הזה היתה חדה. הוא קבע שלפי ההסכם, ריבית בשיעור של 9% תחול רק על תשלום שלא בוצע במועד שנקבע בהסכמי המכר, ולא בכל מקרה שבו עדיין לא הוענקה ערבות חוק מכר. השופט כתב בהחלטתו כי, "לשונו של סעיף 34 ברורה… סעיף זה עוסק במקרה של תשלום שלא שולם במועדו… וקובע סנקציה בדמות ריבית של 9% על אי תשלום במועדים אלו". השופט גם הדגיש כי אין כל חובה חוזית או חוקית להמציא ערבות חוק מכר לפני שהגיע מועד התשלום בהסכם המכר, וכי הפירוש של ולנסי "אינו מתיישב עם לשון ההסכם ואף לא עם תכליתו".

ולנסי ניסה לטעון כי חתם על הסכמי המכר "תחת מחאה", אך השופט הסביר כי לא ניתן לטעון לכפייה בדיעבד, ובכל מקרה, אם ולנסי היה סבור שההסכמים נכפו עליו, היה עליו לבטל אותם ולא להמשיך לפעול על פיהם. בית המשפט כתב בהכרעת הדין כי, "ולנסי חתם על ההסכם לאחר משא ומתן… ומכאן חתימתו מחייבת אותו". בסופו של דבר, דרישתו של ולנסי לריבית נדחתה במלואה.

שימוש בהליכון פרקינסון מבוגר קשיש מחלה נכות נכה
צילום: Istock

צוואת של קשיש בבית החולים הועדפה על זו מלפני 20 שנה

כחודש לפני שמת, כשגופו חלש אך דעתו צלולה, חתם אלמן ללא ילדים על צוואה חדשה ממיטת בית החולים. הוא הוריש את כל רכושו לאחותו היחידה, בניגוד לצוואה קודמת שהותירה כמעט הכל למשפחת מעסיקו לשעבר. מאבק משפטי טעון התנהל סביב שאלת כשירותו, מעורבות אחותו בתהליך והאם הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת. פסק הדין חושף סיפור חיים, סכסוך משפחתי, והכרעה ברורה של בית המשפט לגבי רצונו החופשי של המנוח

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא החל הרבה לפני הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, הרבה לפני שחוות דעת רפואיות הוגשו וחקירות נגדיות נפרשו לאורך עשרות עמודים של פרוטוקולים. הוא החל בחדר אשפוז בבית החולים בילינסון, שבו שכב ש.ש., גבר ערירי בן 80, לאחר נפילה בביתו. מצבו הגופני היה קשה, כך טענו הנתבעים, אך מי שבאמת הכיר אותו באותם ימים העיד כי למרות חולשתו, הוא היה צלול, מתקשר, ומודע למצבו ולרצונותיו. בתוך המציאות הזאת, בפברואר 2022, כשהוא מבין שהזמן ואוזל והולך, הוא ביקש לערוך מחדש את צוואתו.

המנוח, אלמן ללא ילדים, השאיר אחריו שתי צוואות שונות מאוד זו מזו. הראשונה, מ-2004, היתה מנוסחת בחריפות רגשית יוצאת דופן. הוא כתב בה כי את רכושו הוא מותיר ל”אנשים הקרובים והיקרים לי מכל ואשר שימשו לי תחליף למשפחה שהפנתה לי עורף ומשענת בשעות הקשות”, ובחר להעניק לאחותו, התובעת, אך ורק מקרר. מנגד, צוואה חדשה, שנחתמה ב-25 בפברואר 2022 בבית החולים, העניקה את כל רכושו דווקא לאותה אחות. השינוי הדרמטי הזה עמד בלב המחלוקת המשפטית.

הנתבעים, מעסיקו לשעבר של המנוח וארבעת ילדיו, שאליהם ייעד את מרבית רכושו בצוואה הישנה, טענו שהצוואה המאוחרת פסולה מיסודה. הם טענו שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, שהוא לא ידע להבחין בטיבה, שהתובעת השפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת, ואף היתה מעורבת בצורה פסולה בעריכתה. ואולם ככל שהעמיק בית המשפט בחומר הראיות, כך הלכו טענותיהם ונחלשו. השופט תומר שלם פתח את פסק דינו בקביעה ברורה כי ראשית יש לבחון את הצוואה האחרונה, שכן “רואים צוואה חדשה כמבטלת את קודמתה, ככל שהוראותיה סותרות את הוראות קודמתה”. מכאן נפתח מסע בירור ארוך, שכלל שלושה הליכים משפטיים במקביל, חוות דעת רפואיות, עדויות ממקור ראשון, וניתוח מדוקדק של התנהלות הצדדים.

לא סבל מדמנציה או מליקוי שפגע בכושרו המשפטי

במוקד ההכרעה עמדה שאלת כשירותו של המנוח בעת שחתם על צוואתו האחרונה. התמונה שעלתה מהמסמכים הרפואיים ומעדויות המומחים היתה אחידה וברורה. ד"ר אליעזר פלדינגר, פסיכוגריאטר שבדק את המנוח ביום עריכת הצוואה לבקשת הנוטריון, כתב במפורש כי המנוח “בדעה צלולה, מצבו הקוגניטיבי שמור, וללא הפרעה נפשית... הוא מבחין היטב בטיבה של צוואה אותה מבקש לעשותה על פי רצונו החופשי”. הוא אף הדגיש שמבחן המיני־מנטל שבוצע לו הניב תוצאה גבוהה של 27 מתוך 30, וכי על אף ירידה קוגניטיבית קלה, לא מדובר בדמנציה או בליקוי שפגע בכושרו המשפטי.

גם מומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי, בחן את מלוא הרשומות וקבע בחוות דעתו כי, “לא ניתן לשלול את כשירותו המשפטית במועד הנדון... בסבירות גבוהה יותר, היה כשיר לבצע פעולות משפטיות במועד הנדון”. הנתבעים, אף שהנטל הוטל עליהם, ויתרו על חקירת המומחה - ויתור שבית המשפט ראה בו חיזוק למסקנתו. לצד חוות הדעת, הציג בית המשפט גם ראיות שהעידו על תפקודו השכלי של המנוח בימים שקדמו לחתימה. עדותה של העובדת הסוציאלית שביקרה את המנוח בבית החולים תיארה אדם “ערני... אולי עייף, אבל רגיל. לא מבולבל”. המטפל הסיעודי שלו העיד כי, “תמיד הייתי יכול לדבר איתו”. גם הרישומים הרפואיים הצביעו שוב ושוב על התמצאות מלאה בזמן, במקום ובאנשים.