המדריך הקצר לעורך הדין המתחיל – עצות לקרירה מוצלחת
המלווה דרש כמעט מיליון שקל - ביהמ"ש הכיר רק בכ-60 אלף
פסק דין בפרשה של הלוואות במינימרקט ממודיעין קובע כי מלווה חוץ־בנקאי, שדרש מהלווה כ-900 אלף שקל בטענה לחוב תופח וריביות, הצליח להוכיח רק שבריר מהסכום. לאחר שנים של התדיינות, בית משפט השלום בפתח תקווה ביטל את ההסכם החוץ־בנקאי וקבע כי יש להשיב למלווה רק
את סכום הקרן שנמצא כמשולם חלקית. השופטת הזהירה מהיעדר תיאום מסמכי הלוואה ומהסתמכות על צ'קים שנועדו לשמש בטוחה בלבד
הסיפור הבא, שהגיע אל שולחנה של השופטת לימור חלד-רון בבית משפט השלום בפתח תקווה, נוצר מתוך מצוקה כלכלית יומיומית, כזו שמוכרת היטב לעסקים קטנים בישראל. בין מדפי מינימרקט צנוע במודיעין התפתח קשר שהחל כעזרה לכאורה בין מכרים בבית הכנסת, והסתיים בשורה ארוכה של תיקי הוצאה לפועל, טענות על ריבית נשך, האשמות הדדיות וחוב נטען שהתנפח עד לכ-900 אלף שקל. אלא שבית המשפט קבע בסופו של דבר כי כל שניתן להוכיח הוא יתרה של כ-60 אלף שקל בלבד.
ההליך המשפטי, שכלל שתי תביעות שטריות (תביעות להוצאה לפועל על סמך שטר, למשל צ'ק) שאוחדו, עסק ביחסי מלווה־לווה שנמשכו שנים. התובע, חיים אוזן, טען כי העניק לנתבע, ישראל מיכאל אביב, הלוואות חוץ־בנקאיות בהיקפים גדולים, וכי כנגד אותן הלוואות הופקדו בידיו צ'קים שנועדו להבטיח את ההחזר שלהן. לטענתו, מרגע שהנתבע הפסיק לפרוע את החוב, פנה לביצוע הצ'קים בלשכת ההוצאה לפועל. אלא שהנתבע טען מנגד כי מדובר במערכת יחסים אחרת לגמרי, שבה המינימרקט שבו עבד הוא זה שנזקק לעזרה תזרימית, וכי התובע הוא שפעל לאורך השנים בניגוד לדין, ללא כל הסכם הלוואה מסודר ומתוך גביית ריביות מופרזות.
במרכז הסיפור עמדו שלושה תיקי הוצאה לפועל שנפתחו נגד הנתבע, בסכום מצטבר של 670,400 שקל. לאחר פתיחת התיקים ביקש הנתבע, ב-2018, להכריז עליו חייב מוגבל ולהיכנס להליך איחוד תיקים. רק כארבע שנים מאוחר יותר הגיש התנגדות לביצועי השטרות - ובית המשפט, בהחלטה מוקדמת של רשם בכיר, העניק לו רשות להתגונן. כשהתיק הגיע לשלב ההוכחות, הציג התובע גרסה שלפיה הכיר את הנתבע בבית הכנסת, שם סיפר לו האחרון כי הוא בעליו של מינימרקט עם מחזורי פעילות נרחבים. התובע סיפק לו שירותי פריטת המחאות, הפנה אותו לאדם נוסף שעסק בצ'יינג', ואף טען כי שימש ערב להלוואות שקיבל הנתבע מאותו גורם. לדבריו, החוב תפח והלך עם השנים, ובעת פתיחת ההליכים הגיע לסכומים גבוהים מאוד.
המשיך להחזיק צ'קים של בטוחות גם אחרי ביצוע התשלומים
מנגד, טען הנתבע כי תחילה פנה אליו התובע כדי לסייע למינימרקט בתקופת קושי, כשבעליו הקודמים של העסק הם אלה שעמדו במרכז העסקה. רק מאוחר יותר הוא רכש את המינימרקט לעצמו ונטל על עצמו גם חלק מחובותיו, אך לטענתו הוא החזיר לתובע סכומים משמעותיים, בעוד שהתובע המשיך להחזיק צ'קים שניתנו לו כביטחונות ולא השיב אותם גם לאחר שהתשלומים בוצעו. בנוסף, הוא טען כי התובע גבה ממנו ריביות העולות בהרבה על המותר בחוק.
- הלוואה חוץ בנקאית: מתי זו האופציה הנכונה עבורכם?
- הלוואה מחברת אשראי חוץ בנקאי? תקראו לפני שאתם לוקחים
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אחד הכלים המשפטיים הבולטים בתיק היה תחולתו של חוק הסדרת הלוואות חוץ־בנקאיות. התובע טען כי החוק אינו חל, משום שההלוואות ניתנו כביכול לתאגיד שהוא המינימרקט, אך השופטת קבעה כי קו טענתו מנוגד לגרסתו שלו לאורך ההליך, שבה הדגיש כי ההלוואות ניתנו לנתבע כאדם פרטי. מאחר שהלווה אינו תאגיד, החוק חל במלואו.
בעל שליטה בחברה שקרסה לפני יותר מעשור ישלם את חובותיה לרשם החברות
השופט חגי ברנר קבע כי משה פסח, בעל השליטה והדירקטור היחיד בתריסי פסח, יישא באופן אישי בחובות האגרות לרשם החברות עבור 2022-2020. בפסק דין רחב יריעה קבע בית המשפט כי כשחברה נמצאת בחדלות פירעון, הנושים אמורים להיות בראש סדר העדיפויות שלה, וכי על ההנהלה
לשנות את מדיניות הניהול ממוכוונת רווחים למדיניות שמרנית שמטרתה שימור המצב והקטנת החובות
השופט חגי ברנר מבית המשפט המחוזי בתל אביב קבע באחרונה כי בעל שליטה ודירקטור יחיד בחברה שחדלה מלפעול לפני יותר מ-12 שנה יישא באופן אישי בחובות החברה לרשם החברות. מדובר בתריסי פסח, שעסקה בעבר בייצור והתקנת תריסים והפסיקה את פעילותה עוד ב-2014. השופט ברנר קבע כי בעל השליטה, משה פסח, לא נקט אמצעים סבירים לצמצום היקף חדלות הפירעון של החברה, ולכן עליו לשלם מכיסו את חובות החברה עבור אגרות רשם החברות ל-2023-2020, בסכום כולל של 3,857 שקל, וכן לשאת בהוצאות ההליך.
ההליך נפתח ביוזמת הנאמן לנכסי החברה, עו"ד שלי נחום, שביקש לחייב את פסח באופן אישי מכוח סעיף 288 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח–2018. לטענת הנאמן, פסח נמנע במשך שנים ארוכות מלנקוט צעדים להסדרת חובות החברה, השתהה במשך עשור עד שפנה להליכי פירוק, וגרם בכך לעלייה בחובות החברה כלפי רשם החברות. הנאמן טען כי על פסח היה לפעול מבעוד מועד כדי למנוע את התרחבות חדלות הפירעון של החברה, ולפתוח בהליך פירוק מיד כשחדלה לפעול.
מנגד, טען פסח כי החברה הפסיקה את פעילותה עקב קריסת לקוח מרכזי, כי היא נעדרת כל נכסים וכי אין תועלת בהקדמת הליך פירוק לחברה ריקה. לדבריו, הוא פעל באופן אחראי כשהפסיק את פעילות החברה כדי למנוע יצירת חובות חדשים, ואף שילם לאורך השנים חובות לבנקים ולספקים מכיסו האישי. עוד הוא טען כי סעיף 288 לחוק אינו מחייב בהכרח פתיחה בהליכי חדלות פירעון, וכי לא ניתן להטיל עליו אחריות אישית על חברה שהפסיקה לפעול לפני כניסת החוק לתוקף.
פסח זנח את החברה ופתח אחת חדשה
הנאמן מצדו טען כי הפסקת הפעילות לבדה אינה נחשבת "אמצעי סביר לצמצום חדלות הפירעון", וכי בפועל פסח "זנח את החברה" והותיר אחריו חובות מצטברים, בעוד שהוא עצמו פתח חברה חדשה באותו תחום. לטענתו, רק פתיחה בהליכי חדלות פירעון או פירוק יכלו לעצור את המשך צבירת החוב לרשם החברות, שנצבר מדי שנה בגין אי תשלום אגרה שנתית.
- הופחתו ריביות ונסגרו תיקים ב-1.45 מיליון ש' לחייב
- חייב יישאר בביתו עד מותו, והנכס ימומש לאחר מכן
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
השופט ברנר קיבל את עמדת הנאמן. בהחלטתו הוא הדגיש כי מטרתו של סעיף 288 לחוק חדלות פירעון היא "להטיל אחריות על דירקטורים ומנהלים שלא נקטו באמצעים סבירים לצמצום חדלות הפירעון של התאגיד". לדבריו, "כאשר החברה הופכת חדלת פירעון, תכלית העל של החברה משתנה, וכעת הנושים הם אלו שאמורים להימצא בראש סדר העדיפויות שלה. בהתאם, על ההנהלה לשנות את מדיניות הניהול מוכוונת הרווחים לניהול שמרני הרבה יותר שתכליתו שימור המצב הקיים והקטנת חובות החברה". עוד הבהיר השופט בהכרעת הדין כי מדובר בעיקרון יסודי של דיני חדלות הפירעון: "החוק נועד להתמודד עם ניגוד העניינים המובנה שבו מצויה הנהלת חברה חדלת פירעון, כאשר היא ממשיכה לפעול מתוך אינטרס של בעלי המניות, בעוד שבשלב זה הנושים הם בעלי הזכויות המרכזיים שיש להגן עליהם".
