המציאות הכלכלית של השנה האחרונה מספרת שני סיפורים שונים לחלוטין. בעוד שחברות מצליחות להימנע מהליכי פשיטת רגל ומפחיתות את פנייתן לבתי המשפט ב-6%, האזרח הפרטי מוצא את עצמו במשבר - עלייה של 8% בבקשות לפתיחת הליכי חדלות פירעון של יחידים.

דוח הממונה על חדלות פירעון ושיקום כלכלי במשרד המשפטים מציג תמונה עגומה: כמעט 15 אלף בקשות חדלות פירעון הוגשו על ידי יחידים בשנה האחרונה לעומת כ-13.8 אלף בשנה הקודמת. במספרים אולי זה נראה כעלייה קלה, אבל מאחורי כל בקשה מסתתר סיפור אישי של משבר: משפחות שלא מצליחות לסגור את החודש, אנשים שהצטברו עליהם חובות עד אובדן שליטה, ומי שמוצאים את עצמם בפינה ללא מוצא.

במקביל, נרשם זינוק דרמטי של כמעט 28% בהגשת בקשות להסדר חוב גמיש מצד חייבים. זהו ניסיון של אנשים להגיע להסכמות עם הנושים שלהם ללא צורך בהליך משפטי מלא, כשהם מנסים לשמור על שארית כבוד ולהימנע מהסטיגמה הכבדה של פשיטת רגל רשמית.

הפער המתעמק: למה חברות מצליחות ואנשים נכשלים?

השאלה המרכזית שעולה מהנתונים היא מדוע בזמן שחברות מצליחות לצמצם את מספר הפניות לפשיטת רגל, האדם הפרטי מוצא את עצמו יותר ויותר במצוקה? לכאורה, כולם חיים באותו משק, מתמודדים עם אותה אינפלציה ואותה ריבית גבוהה. אז מה קורה כאן?

• מי ישלם? החתימה שעלתה לאח הקטן ביוקר
• עסק של נכה קרס - האם הנושים יקבלו את הכסף שהוא חייב להם?
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

ראשית, לחברות יש כלים שאין לאדם הפרטי. הן יכולות למכור נכסים, לארגן מימון מחדש, לקבל הלוואות גישור, ולעיתים אפילו לקבל סיוע ממשלתי או מענקים. חברה יכולה לשכור יועצים כלכליים ועורכי דין מומחים שיארגנו לה הסדרי חוב מחוץ לבית המשפט, תוך שימוש במנגנונים פיננסיים מורכבים שהאדם הפרטי אפילו לא יודע שהם קיימים.

שנית, לחברות יש זרוע ארוכה יותר מול נושים. בנקים ומוסדות פיננסיים מעדיפים לשמור על קשר עם תאגיד שעשוי לשקם את עצמו ולהחזיר את החוב בעתיד, במקום לדחוף אותו לפשיטת רגל ולאבד הכול. לעומת זאת, אדם פרטי שחסר את המשאבים האלה, ושלעיתים גם חסרה לו המודעות לזכויותיו, מוצא את עצמו במהירות בהליך משפטי כבד ומשפיל.

שלישית, פסיקת בית המשפט העליון בתיק אלקיים, שקבעה חיוב בתשלום שכר טרחה מינימלי לפתיחת הליכים של תאגידים, הוסיפה מחסום נוסף לחברות. ההחלטה הזו הפכה את הליך הפשיטה ליקר יותר, מה שדחף חברות רבות לנסות לפתור את בעיותיהן בדרכים חלופיות. אבל עבור האדם הפרטי, שממילא לא היו לו משאבים רבים, המחסום הזה לא רלוונטי – הוא כבר במצוקה קיצונית בשלב שבו הוא מגיע לבית המשפט.

• הסבתא הורישה הכל לנכדים - בית המשפט ביטל זאת
• המס שלא נעלם: מי שלא דיווח בזמן, ישלם שנים אחר כך
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• המס שלא נעלם: מי שלא דיווח בזמן, ישלם שנים אחר כך

מה באמת קורה לאנשים הפרטיים?

אחרי שנתיים של מלחמה, גיוסים, פינויים, עליות מחירים וריביות שמטפסות כל הזמן, משקי הבית הישראליים נמצאים תחת לחץ שלא היה כמותו. הוצאות הדיור זינקו, המזון יקר פי כמה, וההוצאות הקבועות ממשיכות לגדול בעוד שהמשכורות בקושי עולות. יש כאלה שמשלמים שכר דירה שלוקח להם מחצית מהשכר, ויש כאלה שמנסים לשרוד עם הלוואות שהריבית עליהן עולה מחודש לחודש.

הליך חדלות פירעון, כפי שהוא מוגדר היום בחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, נועד לאפשר לאדם שלא מצליח להחזיר את חובותיו להגיע להסדר, או במקרה הקיצוני – לקבל הפטר מהחובות ולהתחיל מחדש. העיקרון כאן הוא שיקום כלכלי: לאפשר לאדם לחזור לחיים תקינים, תוך כדי חלוקה הוגנת של הנכסים שיש לו בין הנושים. בסוף התהליך, אם החייב עמד בתנאים שנקבעו, הוא יכול לקבל הפטר שמנקה את יתרת החובות ומאפשר לו לנשום.

אבל בפועל, התהליך הזה הוא לא קל. הוא כרוך בחשיפה מלאה של המצב הכלכלי, במינוי נאמן שבודק כל נכס, ולעיתים גם בהרגשה של כישלון אישי עמוק. יש אנשים שנמנעים מלפנות לבית המשפט רק בגלל הסטיגמה החברתית - הפחד מההכרזה הציבורית שהם "נכשלו", שהם לא הצליחו לנהל את הכסף שלהם, שהם לא ראויים לאשראי בעתיד.

זו הסיבה שיותר ויותר אנשים פונים להסדר חוב גמיש. ההסדר הזה מאפשר לחייב להציע לנושים שלו תשלומים חודשיים נמוכים יותר, לבקש ארכה, לשמור על קשר אישי ומכבד יותר, ולהימנע מהליך משפטי ממושך ויקר. הזינוק של 28% בבקשות להסדרים כאלה מעיד על כך שאנשים מעדיפים לנסות לשמור על שליטה, גם אם היא חלקית, על המצב שלהם.