הנכס רשום רק על צד אחד? זה לא אומר שהוא לא משותף
גם כשנכס רשום רק על שם אחד מבני הזוג - קיימת סבירות די גבוהה שמדובר ברכוש משותף. הסתרת נדל"ן או הכנסות משכירות יכולות להוביל להשלכות משפטיות ולשנות את אופן חלוקת הרכוש בגירושים; מה אומר החוק?
נכס משותף שנים של חיים משותפים ביחד. גידול ילדים, ניהול שגרה, וחלוקה בהוצאות – ועוד יותר חשוב: מערכת יחסים שמבוססת על אמון. או לפחות שכך צד אחד חשב. ורק כאשר החלה תקופת הגירושים, היא צד אחד מגלה שיש דירה נוספת שמעולם
לא שמע עליה. הדירה רשומה רק על שם אחד, שטוען שרכש אותה לבד. בלי כסף מהחשבון המשותף, בלי קשר אליה.
אבל, לאחר מכן מתברר אחרת - והסיפור הזה הפך לעוד מקרה קלאסי של מה שמכונה היום “בגידה כלכלית”. זה אולי נשמע כמו מונח דרמטי, אבל מדובר במציאות יומיומית:
בני זוג שמנהלים חיים משותפים, אך אחד מהם מסתיר מהשני נכסים, הכנסות או פעולות כלכליות מהותיות. לפעמים לאורך שנים, לפעמים ברגעי הסיום של הקשר. הנדל"ן, מטבע הדברים, נמצא לא פעם בלב הסיפור – הדירה שקנו, המגרש שנרשם רק על צד אחד, השכירות שהוזרמה לחשבון נפרד.
השאלה שמתעוררת כמעט תמיד: האם זה חוקי?
החוק דווקא די ברור - לא תמיד מה שרשום הוא מה שקובע
בישראל, ברירת המחדל בין בני זוג נשואים (ללא הסכם ממון) היא מה שמכונה "איזון משאבים": כל רכוש שהצטבר
במהלך החיים המשותפים - יתחלק ביניהם שווה בשווה. גם אם הנכס רשום רק על שם אחד מהם, כל עוד נרכש במהלך הנישואין ,הוא ככל הנראה ייחשב רכוש משותף. יוצאי דופן? כן, יש כאלה: ירושות, מתנות, או רכוש שהיה בבעלות מלפני הנישואין. אבל גם שם - על הצד המחזיק מוטלת ההוכחה
של מקור הכסף ואת ההפרדה.
בפועל, לא מעט אנשים מנסים לעקוף את הכללים. לפעמים זה קורה מתוך תחושת "הנכס הזה שלי", לפעמים מתוך תכנון מחושב, ולפעמים פשוט כי מדובר על ניסיון להשיג כמה שיותר כסף. יש מי שרושמים דירה על שם אחד מבני הזוג, אחרים ממשיכים לגבות שכר דירה ולהסתיר את ההכנסות, ויש כאלה שנוקטים טריקים יצירתיים יותר - כמו מכירה פיקטיבית לקרוב משפחה במחיר נמוך, או לקיחת הלוואה על נכס כדי להפחית את שוויו.
מה קורה ברגע האמת?
כשהקשר
מתערער והגירושים מתקרבים, הסודות מתחילים לצוף והאמת יוצאת לאור בדרך כלל. החוק מחייב את שני בני הזוג בגילוי מלא של כלל הנכסים והחובות, כולל דירות, חשבונות בנק, השקעות, חברות, הלוואות - הכול. אם צד אחד מערים קשיים או מסתיר מידע, ניתן לפנות לבית המשפט שיחייב
אותו לחשוף מסמכים, ואפילו יורה על מינוי רואה חשבון או נאמן שיבדוק את התנהלותו הכלכלית לעומק.
בתי המשפט לא נשארים אדישים. פסיקה עקבית קובעת שמי שמנסה להסתיר נכסים - עלול לשלם על כך ביוקר. לא פעם פסקו שסטייה מהאיזון השוויוני מוצדקת כשצד אחד פעל בחוסר
תום לב או בהסתרה מכוונת.
למעשה, בניגוד לבגידה רגשית - שבדרך כלל לא משפיעה על חלוקת הרכוש, דווקא בגידה כלכלית יכולה להביא לתוצאה כלכלית שונה לחלוטין.
הסכם ממון - לא רק לעשירים, לא רק בתחילת דרך
במשך שנים נלוותה להסכמי ממון תדמית בעייתית. משהו שנשמע כמו חוסר אמון, כמו "תעודת ביטוח לגירושים", או כמו דבר ששמור לעשירים שמגיעים לקשר עם נדל"ן, מניות או ירושות. בפועל, המציאות השתנתה - וככל הנראה אי עריכת הסכם ממון דווקא היום, עלולה להוות
בעיה חריפה בעתיד. אם המציאות המשפטית בישראל קובעת שברירת המחדל היא חלוקה שוויונית של כל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין - בלי קשר לשם שעל הנכס, ההסכם מאפשר לקבוע מראש מה נחשב משותף ומה לא.
הוא יכול להסדיר, למשל, שדירה שהגיעה מירושה תישאר מחוץ לחלוקה,
או שהשקעה בנדל"ן שביצע אחד הצדדים – תיחשב אישית. מעבר לכך, ההסכם גם מייצר שקיפות, מסייע לניהול נכון של רכוש משותף ונפרד, ומפחית מתחים עתידיים.ומה שחשוב לדעת: אפשר לערוך הסכם ממון גם אחרי הנישואין, ולא רק לפני. ההסכם יידרש לאישור של בית המשפט לענייני משפחה
(או בית דין דתי), אך תוקפו זהה - ויכול למנוע מחלוקות רבות ברגעי פרידה.
זוגות רבים מבינים זאת דווקא לאחר שכבר קנו דירה יחד, קיבלו עזרה מהמשפחה, או פתחו עסק - ורוצים להבטיח הגינות כלפי שני הצדדים, או כלפי הילדים מנישואים קודמים.
דרך נוספת לבגידה כלכלית - נכס מניב
ניהול עצמאי של נכס כזה, בלי ידיעת בן או בת הזוג. יכול להיות מחסן תעשייתי, חנות ישנה, דירה שהושכרה בעבר לסטודנטים, או אפילו יחידת דיור בתוך הבית. לרוב, אלה לא "נכסים גדולים" - אלא בדיוק הרכוש שמאפשר לנהל הכנסות
באופן שקט, עם מינימום שאלות. בפועל, רבים מהנכסים האלו רשומים על שם צד אחד בלבד - אך נרכשו או טופלו לאורך השנים מתוך המשאבים המשותפים של בני הזוג.
כלומר: גם אם הדירה עצמה לא נרשמה על שם שני הצדדים, עצם ההכנסה ממנה נחשבת משותפת - ואם לא חולקה, מדובר
בהפרה מהותית של חובת הגילוי. בתי המשפט כבר נתקלו לא פעם במקרים בהם צד אחד גבה שכר דירה לאורך שנים אבל מעולם לא הציג את ההכנסות במסגרת ניהול החיים המשותפים. במקרים כאלה, אם נפתח הליך גירושין, נבחן לא רק עצם הנכס אלא גם רווחיו לאורך זמן - כולל היכולת להוכיח
הסתרה מכוונת. הכספים שהוזרמו לחשבון נפרד, תנועות בבנק, דוחות מס - כל אלה הופכים לחלק ממארג הראיות.
המקרה של "שכר דירה סמוי" מדגיש נקודה חשובה: לא רק הנכסים עצמם נחשבים ברי איזון אלא גם ההכנסות מהם. לכן, בן או בת זוג שנשארו מחוץ לתמונה עלולים לגלות
בדיעבד שהכסף לא שימש את המשק הבית, לא דווח, ולעיתים אף נצבר בצד לטובת חיים חדשים לאחר הגירושין. עבור בתי המשפט, זו בדיוק ההגדרה של חוסר תום לב כלכלי.
- 1.לא משנה מה כתוב בהסכם השופטים קובעים מה שבא להם!!! (ל"ת)אין וודאות משפטית!! חייבים רפורמה!! 01/05/2025 09:58הגב לתגובה זו
אחרי 23 שנה: הוכרע קרב ירושה על עשרות מיליוני שקלים ומגדל בהרצליה
איש עסקים עתיר נכסים שהעביר את מניותיו לילדיו מנישואיו הראשונים, המשיך לנהל את החברות גם לאחר שנישא בשנית. כשפרץ הסכסוך, תבעה אותו אשתו השנייה בדרישה למחצית מהפירות שנצברו במהלך נישואיהם, כולל רווחים ממגדל משרדים יוקרתי בהרצליה פיתוח. המאבק המשפטי לא
הסתיים גם לאחר מותם של השניים, עד שבית המשפט המחוזי קבע: אף שהמניות הועברו לילדים - האשה זכאית למחציתן
כמעט רבע מאה חלפה מאז נפתח התיק הזה, שמאחוריו עומדת דרמה משפחתית נדירה בעוצמתה. מדובר בסיפור על עושר עצום, נישואים שניים, הבטחות שנשכחו ומאבק משפטי ששרד את החיים עצמם. בסופה של הדרך, פסק דין תקדימי קובע שאשה שנישאה לאיש עסקים שהעביר את מניותיו לילדיו, אך המשיך לנהל את עסקיו, זכאית למחצית מהפירות שהניבו במהלך חייהם המשותפים. הפרשה נראית כמעט כמו עלילה מסדרת טלוויזיה על מאבקי ירושה, אך היא התרחשה במציאות, ובית המשפט המחוזי שם לה באחרונה סוף, או לפחות נקודה-פסיק, שכן הילדים מהנישואים הראשונים כבר פנו בבקשת רשות ערעור לעליון.
איש העסקים, אחד מבעלי ההון הבולטים בזמנו, החזיק בחברות קבלנות ובתעשיית מוצרי מלט, לצד נדל"ן יקר ערך, כולל מגרש בהרצליה פיתוח שעליו נבנה מאוחר יותר מגדל משרדים מרשים הפונה אל כביש החוף. בשלב מסוים, מתוך רצון להעביר את עושרו הלאה, העביר האיש את מניותיו לילדיו מנישואיו הראשונים. אלא שמה שנראה כהעברה טכנית בלבד, התברר בדיעבד כפעולה שהשאירה אצלו את השליטה בפועל.
אף שהמניות לא נותרו רשומות על שמו, הוא המשיך לנהל את החברות כרגיל: לקבל החלטות, להרוויח, ולמעשה להמשיך להחזיק בכוח הכלכלי. לאחר זמן קצר, הכיר איש העסקים את מי שתהיה אשתו השנייה, והשניים נישאו ב-1975. לשניהם היו ילדים מנישואים קודמים, אך לא נולדו להם ילדים משותפים. בית המשפט מתאר כיצד האשה נכנסה לנישואים "ללא כל רכוש", ואילו הבעל כבר היה "בעל הון, שליטה והשפעה כלכלית ניכרת". השניים חתמו על שני הסכמי ממון, אך אלה, ציין בית המשפט בהכרעתו, "לא קיבלו תוקף משפטי, ולפיכך אין להם נפקות מחייבת".
העברת המניות לילדים נעשתה למראית עין
שנים אחדות לאחר הנישואים, התגלעו בין בני הזוג מתחים שנהפכו למאבק משפטי מר. האשה, שראתה כיצד בעלה ממשיך לצבור רווחים ולהרחיב את עסקיו, טענה כי מגיעים לה חלק מהפירות שהניבו יחד במהלך חייהם המשותפים. לדבריה, עצם העובדה שהמניות הועברו לילדים לפני הנישואים אינה שוללת את זכותה, משום שהבעל המשיך לנהל את החברות ולקבל את הכספים לידיו. היא הגישה תביעה רכושית ובה ביקשה לקבוע כי העברת המניות לילדים נעשתה למראית עין בלבד. "הוא המשיך לנהל את כל עסקיו כבעבר, כאילו לא נעשתה כל העברה", טענה.
- דרש להפסיק לשלם מזונות עקב ניכור הורי - ונדחה
- ביהמ"ש: הדירה שרשומה על שם האשה - שייכת לבעלה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בית המשפט לענייני משפחה, בפסק הדין הראשון, דחה את תביעתה. נקבע אז כי לא ניתן לשלול את ההעברה שנעשתה עוד לפני נישואיהם, ולכן היא לא זכאית לחלק מהמניות שהועברו לילדים. ואולם האשה לא ויתרה. זמן קצר לאחר מכן, הגישה ערעור - הפעם בגישה מתונה יותר. היא ויתרה על הדרישה למחצית מהרכוש שהועבר לפני הנישואים, וביקשה להכיר בזכאותה רק "למה שהניבו יחד במהלך חייהם המשותפים" - כולל הרווחים ממגדל המשרדים היוקרתי שנבנה בהרצליה פיתוח בזמן נישואיהם.
השותפים הסתכסכו - ואז נחשפה התמונה האמיתית
בית המשפט המחוזי בחיפה קבע כי שותפים בחברת קידוחים, שעירבו בין נכסי החברה לנכסיהם הפרטיים, השתמשו בכספיה למטרות אישיות, ניפחו הוצאות ולא שילמו מס כחוק - לא יוכלו לדרוש התחשבנות מאוחרת עקב סכסוך ביניהם. השופטת הדגישה כי, "מי שבוחר לנהל חברה כעסק משפחתי
בלתי ממוסד, לא יוכל להיתלות בעקרונות משפטיים כדי להפיק רווח לאחר מעשה"
הפרשה שהתבררה באחרונה בבית המשפט המחוזי בחיפה נשמעת במבט ראשון כמו עוד סכסוך עסקי רגיל בין שותפים ותיקים. אלא שבמהלך הדיון התברר כי מאחורי הקלעים התנהלה חברת הקידוחים שבמרכז הפרשה באופן רחוק מאוד מהסטנדרטים המצופים מגוף עסקי, ובסופו של דבר דווקא מי שניסה לדרוש חשבון מדויק על פעילות העבר, הוא זה שנותר ללא סעד.
מדובר בשותפות בין שני גברים שניהלו יחד חברה לביצוע קידוחים ותשתיות במשך שנים. מערכת היחסים ביניהם, שתוארה בפסק הדין כ"שותפות עסקית ואישית שהתנהלה באווירה בלתי פורמלית ובלתי מוסדרת", הסתיימה במשבר חריף. אחד השותפים, שביקש לערוך התחשבנות מלאה על הרווחים וההוצאות של החברה, טען כי שותפו נהג שלא כדין בכספי החברה, משך כספים לצרכיו האישיים וגרם לו נזקים כספיים כבדים. מנגד טען השותף השני כי מדובר בהתחשבנות מלאכותית, שכן שניהם נהגו לאורך השנים לערב בין כספי החברה להוצאות פרטיות, וכל אחד מהם נהנה מן המצב כל עוד היחסים ביניהם התנהלו על מי מנוחות.
במהלך הדיון נחשפו שורה של ממצאים מטרידים. לפי הראיות, החברה לא ניהלה ספרים תקינים, לא הקפידה על הפרדה בין כספי השותפות לחשבונות האישיים של השותפים, חלק מהחשבוניות לא שיקפו הוצאות אמתיות, והכנסות רבות כלל לא דווחו לרשויות המס. על רקע זה קבעה השופטת כי הניסיון של אחד השותפים "להעמיד את הדברים על מכונם בדיעבד ולדרוש דין וחשבון מדויק" אינו מתיישב עם ההתנהלות ארוכת השנים של הצדדים עצמם.
"השותפות התנהלה למעשה כעסק משפחתי"
בית המשפט קבע כי מדובר במקרה שבו, "השותפות התנהלה למעשה כעסק משפחתי, שבו כל צד ראה בכספי החברה חלק ממאגר משותף לשימוש לפי הצורך, מבלי להבחין בין הוצאות עסקיות להוצאות פרטיות". בפסק הדין נכתב כי, "הנתונים שהוצגו בפניי מלמדים כי לא ניתן לבודד בדיעבד את חלקו של כל שותף, שעה שהשניים פעלו במשך שנים ללא הבחנה וללא פיקוח חשבונאי או מיסוי תקין". השופטת ציינה בהכרעתה כי כל עוד שני השותפים הסכימו על אופן ההתנהלות - גם אם היה זה מנוגד לדין - אין מקום להעניק לאחד מהם יתרון רטרואקטיבי כשהיחסים עלו על שרטון.
- שלף אקדח בעימות בכביש - אך הרשעתו בוטלה
- האב רצה למכור את הבית, הבן סירב להתפנות - ויפוצה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
עוד נכתב כי במהלך השנים נרשמו הוצאות מנופחות, ולעתים "הוצגו תשלומים פיקטיביים שנועדו להפחית את חבות המס". בנוסף, חלק מהנכסים שנרכשו על שם החברה שימשו בפועל לצרכים פרטיים של מי מהשותפים. השופטת קבעה כי מדובר ב"התנהלות פסולה, החותרת תחת יסודות דיני החברות והשותפויות, ומנוגדת לעקרונות של תום לב ונאמנות עסקית". ואולם היא הוסיפה כי "אין בידי בית המשפט לתקן בדיעבד מערכת יחסים שהצדדים עצמם עיוותו במשך שנים". בפסק הדין הובהר כי מי שבוחר לנהל עסק מבלי לשמור על גבולות ברורים בין כספי החברה לכספיו האישיים, נוטל על עצמו את הסיכון שלא יוכל בעתיד להוכיח את חלקו האמיתי. כדברי השופטת בהכרעת הדין, "לא ניתן להפריד עתה בין עיסה אחת שנילושה בידי שניהם, תוך עירוב מוחלט של הכנסות, הוצאות ונכסים. הצדדים לא הקפידו על כללי מנהל תקין, ומשכך אין הם רשאים עתה להיבנות מאותו בלבול שיצרו במו ידיהם".
