שנים של חיים משותפים ביחד. גידול ילדים, ניהול שגרה, וחלוקה בהוצאות – ועוד יותר חשוב: מערכת יחסים שמבוססת על אמון. או לפחות שכך צד אחד חשב. ורק כאשר החלה תקופת הגירושים, היא צד אחד מגלה שיש דירה נוספת שמעולם לא שמע עליה. הדירה רשומה רק על שם אחד, שטוען שרכש אותה לבד. בלי כסף מהחשבון המשותף, בלי קשר אליה.

אבל, לאחר מכן מתברר אחרת - והסיפור הזה הפך לעוד מקרה קלאסי של מה שמכונה היום “בגידה כלכלית”. זה אולי נשמע כמו מונח דרמטי, אבל מדובר במציאות יומיומית: בני זוג שמנהלים חיים משותפים, אך אחד מהם מסתיר מהשני נכסים, הכנסות או פעולות כלכליות מהותיות. לפעמים לאורך שנים, לפעמים ברגעי הסיום של הקשר. הנדל"ן, מטבע הדברים, נמצא לא פעם בלב הסיפור – הדירה שקנו, המגרש שנרשם רק על צד אחד, השכירות שהוזרמה לחשבון נפרד.

השאלה שמתעוררת כמעט תמיד: האם זה חוקי?

החוק דווקא די ברור - לא תמיד מה שרשום הוא מה שקובע

בישראל, ברירת המחדל בין בני זוג נשואים (ללא הסכם ממון) היא מה שמכונה "איזון משאבים": כל רכוש שהצטבר במהלך החיים המשותפים - יתחלק ביניהם שווה בשווה. גם אם הנכס רשום רק על שם אחד מהם, כל עוד נרכש במהלך הנישואין ,הוא ככל הנראה ייחשב רכוש משותף. יוצאי דופן? כן, יש כאלה: ירושות, מתנות, או רכוש שהיה בבעלות מלפני הנישואין. אבל גם שם - על הצד המחזיק מוטלת ההוכחה של מקור הכסף ואת ההפרדה.

בפועל, לא מעט אנשים מנסים לעקוף את הכללים. לפעמים זה קורה מתוך תחושת "הנכס הזה שלי", לפעמים מתוך תכנון מחושב, ולפעמים פשוט כי מדובר על ניסיון להשיג כמה שיותר כסף. יש מי שרושמים דירה על שם אחד מבני הזוג, אחרים ממשיכים לגבות שכר דירה ולהסתיר את ההכנסות, ויש כאלה שנוקטים טריקים יצירתיים יותר - כמו מכירה פיקטיבית לקרוב משפחה במחיר נמוך, או לקיחת הלוואה על נכס כדי להפחית את שוויו.

מה קורה ברגע האמת?

כשהקשר מתערער והגירושים מתקרבים, הסודות מתחילים לצוף והאמת יוצאת לאור בדרך כלל. החוק מחייב את שני בני הזוג בגילוי מלא של כלל הנכסים והחובות, כולל דירות, חשבונות בנק, השקעות, חברות, הלוואות - הכול. אם צד אחד מערים קשיים או מסתיר מידע, ניתן לפנות לבית המשפט שיחייב אותו לחשוף מסמכים, ואפילו יורה על מינוי רואה חשבון או נאמן שיבדוק את התנהלותו הכלכלית לעומק.

בתי המשפט לא נשארים אדישים. פסיקה עקבית קובעת שמי שמנסה להסתיר נכסים - עלול לשלם על כך ביוקר. לא פעם פסקו שסטייה מהאיזון השוויוני מוצדקת כשצד אחד פעל בחוסר תום לב או בהסתרה מכוונת.

למעשה, בניגוד לבגידה רגשית - שבדרך כלל לא משפיעה על חלוקת הרכוש, דווקא בגידה כלכלית יכולה להביא לתוצאה כלכלית שונה לחלוטין.

הסכם ממון - לא רק לעשירים, לא רק בתחילת דרך

במשך שנים נלוותה להסכמי ממון תדמית בעייתית. משהו שנשמע כמו חוסר אמון, כמו "תעודת ביטוח לגירושים", או כמו דבר ששמור לעשירים שמגיעים לקשר עם נדל"ן, מניות או ירושות. בפועל, המציאות השתנתה - וככל הנראה אי עריכת הסכם ממון דווקא היום, עלולה להוות בעיה חריפה בעתיד. אם המציאות המשפטית בישראל קובעת שברירת המחדל היא חלוקה שוויונית של כל הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין - בלי קשר לשם שעל הנכס, ההסכם מאפשר לקבוע מראש מה נחשב משותף ומה לא.

הוא יכול להסדיר, למשל, שדירה שהגיעה מירושה תישאר מחוץ לחלוקה, או שהשקעה בנדל"ן שביצע אחד הצדדים – תיחשב אישית. מעבר לכך, ההסכם גם מייצר שקיפות, מסייע לניהול נכון של רכוש משותף ונפרד, ומפחית מתחים עתידיים.ומה שחשוב לדעת: אפשר לערוך הסכם ממון גם אחרי הנישואין, ולא רק לפני. ההסכם יידרש לאישור של בית המשפט לענייני משפחה (או בית דין דתי), אך תוקפו זהה - ויכול למנוע מחלוקות רבות ברגעי פרידה.

זוגות רבים מבינים זאת דווקא לאחר שכבר קנו דירה יחד, קיבלו עזרה מהמשפחה, או פתחו עסק - ורוצים להבטיח הגינות כלפי שני הצדדים, או כלפי הילדים מנישואים קודמים.

דרך נוספת לבגידה כלכלית - נכס מניב

ניהול עצמאי של נכס כזה, בלי ידיעת בן או בת הזוג. יכול להיות מחסן תעשייתי, חנות ישנה, דירה שהושכרה בעבר לסטודנטים, או אפילו יחידת דיור בתוך הבית. לרוב, אלה לא "נכסים גדולים" - אלא בדיוק הרכוש שמאפשר לנהל הכנסות באופן שקט, עם מינימום שאלות. בפועל, רבים מהנכסים האלו רשומים על שם צד אחד בלבד - אך נרכשו או טופלו לאורך השנים מתוך המשאבים המשותפים של בני הזוג.

כלומר: גם אם הדירה עצמה לא נרשמה על שם שני הצדדים, עצם ההכנסה ממנה נחשבת משותפת - ואם לא חולקה, מדובר בהפרה מהותית של חובת הגילוי. בתי המשפט כבר נתקלו לא פעם במקרים בהם צד אחד גבה שכר דירה לאורך שנים אבל מעולם לא הציג את ההכנסות במסגרת ניהול החיים המשותפים. במקרים כאלה, אם נפתח הליך גירושין, נבחן לא רק עצם הנכס אלא גם רווחיו לאורך זמן - כולל היכולת להוכיח הסתרה מכוונת. הכספים שהוזרמו לחשבון נפרד, תנועות בבנק, דוחות מס - כל אלה הופכים לחלק ממארג הראיות.

המקרה של "שכר דירה סמוי" מדגיש נקודה חשובה: לא רק הנכסים עצמם נחשבים ברי איזון אלא גם ההכנסות מהם. לכן, בן או בת זוג שנשארו מחוץ לתמונה עלולים לגלות בדיעבד שהכסף לא שימש את המשק הבית, לא דווח, ולעיתים אף נצבר בצד לטובת חיים חדשים לאחר הגירושין. עבור בתי המשפט, זו בדיוק ההגדרה של חוסר תום לב כלכלי.