המזונות הופחתו עקב חובות - המחוזי העלה אותם בחזרה
האם ביקשה להגדיל את המזונות, בטענה שהוצאות גידול הילדים – ואחד מהם על הרצף האוטיסטי – עלו משמעותית. במקביל, פנה האב לבית המשפט בבקשה להפחית את המזונות, בטענה כי מצבו הכלכלי הידרדר, הוא צבר חובות של 300 אלף שקל. בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת האם
וקיבל את זו של האב - אך המחוזי הפך את ההחלטה
בית המשפט המחוזי בלוד הפך באחרונה החלטה של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, שהפחית את דמי המזונות שאב לארבעה חויב לשלם בשל חובותיו הכבדים. בית המשפט המחוזי קבע כי אין הצדקה להפחתת דמי המזונות, בייחוד בהתחשב בכך שאחד מהילדים הוא על הרצף האוטיסטי וזקוק לטיפול מיוחד. השופטים ציינו כי "נטל גידול הילדים מוטל על שכמה של האם כמעט לבדה", ולכן אין להעמיס עליה נטל נוסף.
בני הזוג נישאו ב-2001, התגוררו בקיבוץ וניהלו חיי משפחה וכאמור הביאו לעולם ארבעה ילדים משותפים - עד שהתגרשו ב-2020. במסגרת הליך הגירושים נחתם ביניהם הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני, ובו הוגדרה האם כהורה המשמורן. כמו כן, נקבע כי האב ישלם מזונות בסכום כולל של 4,800 שקל בחודש (1,200 שקל לכל ילד). סכום זה כלל את כל צורכי הילדים, לרבות חינוך, בריאות ומדור.
ב-2022 פנתה האם לבית המשפט לענייני משפחה בדרישה להגדיל את המזונות, בטענה כי הוצאות גידול הילדים – ובייחוד של הילד שמאובחן על הרצף האוטיסטי – עלו משמעותית. במקביל, פנה האב לבית המשפט בבקשה להפחית את המזונות, בטענה כי מצבו הכלכלי הידרדר, הוא צבר חובות בסכום כולל של 300 אלף שקל ונקלע להליכי חדלות פירעון.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת האם להגדלת המזונות, אבל קיבל את בקשתו של האב והפחית את סכום המזונות ל-1,000 שקל לילד בחודש, תוך שהוא מתחשב במצבו הכלכלי. עוד נקבע כי ההפחתה תחול באופן רטרואקטיבי, והאם אף חויבה לשלם לאב הוצאות משפט.
- "היא עתידה להרוויח הון": דרש הפחתה במזונות
- זוג נשוי צירף צעירה לחיי המין שלו - ונולדה בת
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בעקבות פסק הדין הגישה האם ערעור לבית המשפט המחוזי. לטענתה, בית המשפט לענייני משפחה טעה כשלא הכיר בשינוי נסיבות שמצריך את העלאת דמי המזונות, ובמקביל שגה כשהפחית את המזונות בשל חובות האב. היא ציינה כי האב שיפר את תנאי מגוריו, אך לא הרחיב את זמני השהות עם הילדים - דבר שהגדיל את הנטל הכלכלי שמוטל עליה.
מנגד, טען האב כי חובותיו אינם מאפשרים לו לשלם את סכום המזונות שנקבע בהסכם הגירושין. לדבריו, הכנסותיו אינן מספיקות לכיסוי כל הוצאותיו, בייחוד לאחר שנולד לו ילד נוסף מבתה זוג החדשה שלו.
בית המשפט המחוזי, בראשות השופטת ורדה פלאוט, דחה את טענות האב וקיבל את הערעור של האם באופן חלקי. בפסק הדין שפורסם צוין כי, "הבעל לא הוכיח ירידה בהכנסתו מאז נחתם הסכם הגירושין, ואף עלה כי הכנסתו דווקא גדלה במעט". עוד הודגש כי חובותיו של האב לא מצדיקים את הפחתת המזונות, שכן מדובר בהתחייבויות שהוא לקח על עצמו לאחר הגירושין ולא בתקופה שבה בני הזוג היו יחד.
- חברה תשלם לסמנכ"ל לשעבר פדיון חופשה של 234 אלף ש'
- מכירת מניות בבניין מושכר לא מזכה בהטבות מס לפי החוק
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
בית המשפט המחוזי גם התייחס בהרחבה לצרכיו המיוחדים של הבן המאובחן על הרצף האוטיסטי. בפסק הדין נכתב כי, "הנטל העצום בגידולו של הילד מוטל כמעט באופן בלעדי על האם". נקבע כי האם אחראית על כל הטיפולים, ההשגחה והחוגים, וכי מזונותיו של הילד לא הוגדלו, למרות הצרכים הרפואיים והטיפוליים הייחודיים שלו.
עוד צוין כי האב לא הרחיב את זמני השהות עם ילדיו, אף שהיתה ציפייה כי הילדים ילונו אצלו. בפסק הדין נכתב כי "האב אכן שיפר את תנאי המגורים, אך העובדה שהתגורר עם בת זוגו החדשה וילד נוסף הביאה לכך שהילדים לא הרגישו בנוח ללון אצלו". לאור זאת, נקבע כי אין הצדקה להפחית את המזונות, שכן "נטל גידול הילדים נותר כשהיה ואף התעצם".
בית המשפט המחוזי הבהיר כי אין מקום להפחית את דמי המזונות באופן רטרואקטיבי, בייחוד כשמדובר בהוצאות שכבר שולמו על ידי האם. "אין הצדקה להחזיר כספים בגין מזונות שנאכלו", ציינו השופטים, תוך הדגשה כי ההחלטה המקורית פגעה שלא בצדק באם ובילדים.
בית המשפט קבע כי החיוב המקורי שנקבע בהסכם הגירושים יושב על כנו – כלומר, האב יחזור לשלם 1,200 שקל בחודש לכל ילד. כמו כן, כל סכום שהוחזר לו בעקבות ההפחתה הרטרואקטיבית – יוחזר לאם בתשלומים.
בית המשפט המחוזי קבע כי הפחתת המזונות היתה שגויה, וכי אין מקום להעמיס את נטל חובות האב על האם והילדים. השופטים הדגישו בפסק הדין שפרסמו כי, "בעוד האב טוען כי מצבו הכלכלי הורע, בפועל הוא שיפר את תנאי מגוריו ואף הביא ילד נוסף לעולם. לא ניתן לקבל מצב שבו האם היא זו שתישא לבדה בהוצאות גידול הילדים".
פסק הדין משקף את העיקרון שלפיו חובותיו האישיים של הורה אינם מצדיקים פגיעה בזכויות הילדים לקבלת מזונות. בכך הוא מציב גבול ברור לטענות של חייבים שמבקשים להקטין את חובותיהם על חשבון טובת הילדים.
אחד מפסקי הדין המשמעותיים שניתן להשוות אליו את פסק הדין הנ"ל הוא בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית, שבו בית המשפט העליון קבע כי חובת המזונות על הורים לילדים מעל גיל 6 תיקבע על בסיס עקרון השוויון, תוך בחינת יכולותיהם הכלכליות של שני ההורים. באותו פסק דין הודגש כי חובות אישיים של ההורה החייב אינם יכולים להצדיק הפחתת מזונות, בייחוד כשהם נובעים מהתחייבויות חדשות שנלקחו לאחר הגירושים.
כמו כן, בפסק דין בע"מ 3148/07 פלוני נ' פלונית, קבע העליון כי אין להפחית מזונות של ילדים עקב מצוקה כלכלית של האב, אם הוא עצמו יצר את אותה מצוקה – למשל, על ידי ניהול עסק כושל או נטילת הלוואות חדשות. הפסיקה חיזקה את העיקרון כי מזונות ילדים הם חובה ראשונית, שגוברת על חובות אחרים. במקרה דומה שנדון ב-2023 בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, אב ביקש להפחית את דמי המזונות שלו בטענה שהכנסתו צנחה באופן משמעותי. בית המשפט קבע בפסק דינו כי, "אין בהתרחבות התא המשפחתי של האב או בהידרדרות כלכלית אישית כדי להטיל את נטל המחיה של הילדים על האם לבדה".
“שש שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
ויקטוריה בלייבה עבדה לילות ארוכים במאפייה בדרום, בלי תלושי שכר אמיתיים, בלי פנסיה ובלי תוספת שכר עבור עבודתה בלילה. אחרי שש שנים של עבודה מפרכת, היא הגישה מכתב התראה והתפטרה. בית הדין קבע: מדובר בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה יותר מ-390 אלף שקל. “התובעת
הועסקה שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות”, כתבה השופטת רינת סיני־אלוש בהכרעתה
היא עלתה לישראל מאוקראינה בסוף 2016, מצאה עבודה במהרה במאפייה קטנה בדרום, והחלה לעבוד לילות שלמים כדי לפרנס את עצמה. במשך שש שנים עבדה ויקטוריה בלייבה במאפייה שבבעלות עשהאל ידאעי - 12 שעות במשמרת, לעתים יותר, כמעט בלי ימי חופשה, בלי הפקדות לפנסיה ובלי תשלום על שעות נוספות. רק כשהיא הבינה שדבר לא עומד להשתנות, היא שלחה מכתב התראה, ובחלוף שבוע גם מכתב התפטרות. אלא שבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע קבע כי מדובר למעשה בהתפטרות בדין מפוטרת, ופסק לה פיצויים נרחבים על עוולות שנמשכו שנים. פסק הדין, שניתן בידי השופטת רינת סיני־אלוש ביחד עם נציגי הציבור עינב מורדוך ויפה פחימה, מתפרש על פני עשרות עמודים ומתאר סיפור של עובדת שנוצלה בעבודה ממושכת בתנאים קשים, תוך הפרה בוטה של חוקי העבודה הבסיסיים ביותר.
בית הדין קבע כבר בתחילת פסק הדין כי תלושי השכר שהונפקו לבלייבה “חסרי כל ערך”. השופטת סיני־אלוש ציינה כי הם לא שיקפו את תנאי עבודתה או את השכר ששולם בפועל, וכי הנתבע עצמו הודה שהתלושים נערכו “מטעמים שאינם קשורים לתכלית שלשמה הם נועדו - שעניינם התחמקות משתלום מס”. בעדותו בבית הדין, אמר ידאעי במפורש כי, “חטאתי כלפי רשויות המס, נכון, מוכן לתת על זה את הדין”. בפועל בלייבה קיבלה את שכרה השבועי במזומן - 2,000 שקל בתחילת תקופת עבודתה, ו-900 שקל בשבוע בתקופה המאוחרת יותר. “אופן תשלום השכר אינו שנוי במחלוקת”, כתבה השופטת, “והנתבע הודה כי תשלום השכר חושב לפי דו"חות נוכחות שנערכו בזמן אמת, בהתאם לתעריף שנקבע בכל תקופה”.
אחת הסוגיות המרכזיות שעלו במהלך המשפט נגעה לשאלה אם העסק של ידאעי נחשב מאפייה או רק מקום לשיווק מאפים, שכן על פי ההגדרה המשפטית לכך תלוי גם תחולתו של צו ההרחבה בענף האפייה. בלייבה טענה שעבדה במאפייה עצמה, ליד התנור, כשהיא לשה בצקים ואופה פיתות. מנגד, הנתבע טען שעיקר עבודתה היה באריזה ובניקיון. בית הדין בחן את העדויות וקבע כי, “המסקנה היא שעבודתה של התובעת היתה בייצור פיתות, לרבות אפייתן בתנור ואריזתן”. בהתאם לכך, נקבע כי צו ההרחבה בענף האפייה חל על יחסי העבודה, וכפועל יוצא - בלייבה זכאית לתוספת לילה ולגמול שעות נוספות לפי ההסדרים הקבועים בצו.
“עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות"
בלייבה העידה כי עבדה שישה ימים בשבוע, במשמרות שנמשכו בין 12 ל-13 שעות ביום, כמעט תמיד בלילות. היא סיפרה שהיתה מגיעה לעבודה בין 22:00 ל-2:00 בלילה, ועובדת עד שעות הבוקר. בית הדין קבע כי אכן כך היה: “אין חולק שהתובעת הועסקה בשעות נוספות ובשעות לילה, מבלי שקיבלה תגמול על כך". הנתבע לא חלק על כך, ואף הודה כי שולם לה שכר אחיד לכל שעות העבודה, בלי גמול על עבודה מעבר לשמונה שעות ביום. השופטת הדגישה כי הנתבע אף לא הציג את כל דו"חות הנוכחות, אף שהודה כי הם קיימים. “עדותו של הנתבע לקתה בחוסר עקביות... והדו"חות המצויים ברשותו לא הוגשו לתיק", נכתב בהכרעת הדין. בהתאם לכך, חישב בית הדין את גמול השעות הנוספות ותוספת הלילה לפי דו"חות שנמצאו, ופסק לבלייבה סכום של 82,809 שקל עבור שעות נוספות ו-163,461 שקלים כתוספת לילה.
- בנקאי נורה מחוץ לביתו - והוכר כנפגע בתאונת עבודה
- העובד טען שהוא חולה, נתפס בתערוכת נחשים - ובכל זאת יפוצה
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בלב פסק הדין עומדת ההכרעה הדרמטית: האם מדובר בהתפטרות רגילה, או בהתפטרות בדין מפוטרת, המזכה בפיצויי פיטורים. בלייבה טענה כי אחרי שנים שבהן הופרו זכויותיה, היא שלחה לנתבע מכתב התראה וביקשה להסדיר את התשלומים בתוך שבעה ימים, אך הוא התעלם ממנה והשיב לה בזלזול. רק אז היא שלחה מכתב נוסף, ובו הודיעה על התפטרותה. ידאעי טען מצדו כי בלייבה תכננה לעזוב ממילא, משום שהתכוונה לעבור דירה ולעזוב את בן זוגה. אבל בית הדין לא קיבל את גרסתו. השופטת סיני־אלוש קבעה כי, “אין חולק כי נסיבות העניין עונות על התנאי הראשון, בדבר נסיבות אחרות שביחסי עבודה שבהן אין לדרוש מהעובד כי ימשיך בעבודתו. התובעת הועסקה משך שש שנים מבלי ששולמו זכויותיה הבסיסיות". עוד היא הוסיפה כי, “התובעת הוכיחה כי בזמן אמת לא היה בכוונת הנתבע לפעול לתיקון ההפרות. אי מתן התראה סבירה אינו שולל את זכאותה לפיצויי פיטורים". בהתאם לכך, נקבע כי יש לראות בהתפטרותה של בלייבה כפיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, והיא זכאית לפיצויים בסכום כולל של 44,254 שקל.
הבן מול ארבע אחיותיו: הקרב על דירת הירושה
בית הדין הרבני האזורי בנתניה הכריע בסכסוך משפחתי שנמשך שנים: האם צוואה שהורישה אם לחמישה את דירתה לבנה הבכור גוברת על מול צו ירושה כללי שחילק את העיזבון שווה בשווה בין כל ילדיה. בדעת רוב, קבעו הדיינים כי אין סתירה בין שני הצווים, וכי הדירה תועבר לידי
הבן בלבד - בהתאם לצוואה
במבט ראשון היה נדמה כי מדובר במקרה פשוט: אם לחמישה כתבה בצוואה ברורה כי דירתה תעבור לאחר מותה לבנה היחיד. ואולם עם מותה, נוצר מצב יוצא דופן: באותו יום ממש הוציא בית הדין הרבני שני צווים שונים - צו לקיום הצוואה שבו נכתב כי הדירה תועבר לבן, וצו ירושה שבו נכללו חמישה יורשים, שהם הבן וארבע אחיותיו. במשך שנים נותרה הדירה רשומה על שם האם המנוחה, עד שבני המשפחה העבירו אותה על שם כל האחים ביחד, מבלי להזכיר בפני הרשויות את דבר קיומה של הצוואה. המחלוקת שהלכה והחריפה בין הבן, אחיותיו ואשתו הגיעה עד לפסק דין עקרוני של בית הדין הרבני בנתניה, שהכריע בדעת רוב כי הצוואה תקפה והדירה שייכת לבן.
בית הדין עמד בפני מצב משפטי נדיר של "שני צווים חיים זה לצד זה". אחד מהם, צו ירושה רגיל, כלל את כל חמשת הילדים כיורשים שווים; השני, צו לקיום צוואה, התייחס לנכס המסוים - הבית ברחוב מגורי המשפחה - והעביר את כולו לבן. השאלה המרכזית שנדונה היתה האם שני הצווים עומדים בסתירה האחד לשני, או שניתן לפרש אותם כמשלימים זה את זה. הדיינים דנו בהרחבה במקורות ההלכה ובחוק הירושה. בסעיף 66(ב) לחוק נקבע במפורש כי, "ציווה המוריש חלק מנכסיו, יינתן על אותו חלק צו קיום ועל הנותר צו ירושה". ובמלים אחרות, החוק עצמו מכיר במציאות של שני צווים מקבילים - האחד לצוואה על נכס מסוים, והשני ליתר העיזבון. "זו הדרך הנכונה", נכתב בפסק הדין שפורסם, "להוציא במצב כזה שני צווים, צו קיום צוואה וצו ירושה, ואין כל סתירה ביניהם".
תחילת הסכסוך - שלום בית מול נאמנות לצוואה
הבן טען בפני בית הדין כי בתחילה ביקש את קיום צוואת אמו בלבד, אך בהמשך, מתוך רצון לשמור על שלום עם אחיותיו, הסכים כי גם הדירה תיכלל בצו הירושה הכללי. לדבריו, "ויתרתי על הצוואה של אמא כדי לשמור על שלום בית עם אחיותיי". אלא שההסכמה זו מעולם לא קיבלה ביטוי רשמי בביטול הצו הראשון. בית הדין ציין כי בפרוטוקול הדיון מ-2008 אין זכר לביטול הצוואה, וממילא שני הצווים נותרו בתוקפם.
מנגד, אשתו של הבן טענה לאורך ההליך כי הדירה שייכת לבעלה בלבד, ועל כן גם לה יש זכויות במחצית ממנה במסגרת הליכי הגירושים ממנו. "אין כל סתירה בין הצווים", אמרה האשה. "הצוואה עוסקת בדירה, ואילו הירושה מתייחסת לשאר הנכסים".
- הצוואה החדשה נפסלה - זו מ-2003 היא הקובעת
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
שנים לאחר מכן, כשביקשו האחים להסדיר את רישום הנכסים, הם הגישו לרשם הירושות רק את צו הירושה ולא את צו קיום הצוואה, ובעקבות זאת הועברה הבעלות בדירה על שם כל החמישה. המהלך הזה, שהוסבר בבית הדין כ"טעות טכנית", נהפך לגורם מרכזי בסכסוך, שכן ממנו עלה רושם כי נעשתה פעולה מכוונת להסתיר את דבר הצוואה. בית הדין קבע כי ההתנהלות הזו לא משנה את המסקנה המשפטית: העובדה ששני צווים ניתנו באותו יום מלמדת שאין לראות בהם סותרים זה את זה. יתרה מזאת, לאורך כל השנים גר הבן בדירה עם אשתו, מבלי ששילם לאחיותיו שכר דירה או שהן דרשו ממנו תשלום כלשהו - נסיבה שתרמה לחיזוק מעמדו כבעל הזכויות.
