המזונות הופחתו עקב חובות - המחוזי העלה אותם בחזרה
האם ביקשה להגדיל את המזונות, בטענה שהוצאות גידול הילדים – ואחד מהם על הרצף האוטיסטי – עלו משמעותית. במקביל, פנה האב לבית המשפט בבקשה להפחית את המזונות, בטענה כי מצבו הכלכלי הידרדר, הוא צבר חובות של 300 אלף שקל. בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת האם
וקיבל את זו של האב - אך המחוזי הפך את ההחלטה
בית המשפט המחוזי בלוד הפך באחרונה החלטה של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, שהפחית את דמי המזונות שאב לארבעה חויב לשלם בשל חובותיו הכבדים. בית המשפט המחוזי קבע כי אין הצדקה להפחתת דמי המזונות, בייחוד בהתחשב בכך שאחד מהילדים הוא על הרצף האוטיסטי וזקוק לטיפול מיוחד. השופטים ציינו כי "נטל גידול הילדים מוטל על שכמה של האם כמעט לבדה", ולכן אין להעמיס עליה נטל נוסף.
בני הזוג נישאו ב-2001, התגוררו בקיבוץ וניהלו חיי משפחה וכאמור הביאו לעולם ארבעה ילדים משותפים - עד שהתגרשו ב-2020. במסגרת הליך הגירושים נחתם ביניהם הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני, ובו הוגדרה האם כהורה המשמורן. כמו כן, נקבע כי האב ישלם מזונות בסכום כולל של 4,800 שקל בחודש (1,200 שקל לכל ילד). סכום זה כלל את כל צורכי הילדים, לרבות חינוך, בריאות ומדור.
ב-2022 פנתה האם לבית המשפט לענייני משפחה בדרישה להגדיל את המזונות, בטענה כי הוצאות גידול הילדים – ובייחוד של הילד שמאובחן על הרצף האוטיסטי – עלו משמעותית. במקביל, פנה האב לבית המשפט בבקשה להפחית את המזונות, בטענה כי מצבו הכלכלי הידרדר, הוא צבר חובות בסכום כולל של 300 אלף שקל ונקלע להליכי חדלות פירעון.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת האם להגדלת המזונות, אבל קיבל את בקשתו של האב והפחית את סכום המזונות ל-1,000 שקל לילד בחודש, תוך שהוא מתחשב במצבו הכלכלי. עוד נקבע כי ההפחתה תחול באופן רטרואקטיבי, והאם אף חויבה לשלם לאב הוצאות משפט.
- "היא עתידה להרוויח הון": דרש הפחתה במזונות
- זוג נשוי צירף צעירה לחיי המין שלו - ונולדה בת
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בעקבות פסק הדין הגישה האם ערעור לבית המשפט המחוזי. לטענתה, בית המשפט לענייני משפחה טעה כשלא הכיר בשינוי נסיבות שמצריך את העלאת דמי המזונות, ובמקביל שגה כשהפחית את המזונות בשל חובות האב. היא ציינה כי האב שיפר את תנאי מגוריו, אך לא הרחיב את זמני השהות עם הילדים - דבר שהגדיל את הנטל הכלכלי שמוטל עליה.
מנגד, טען האב כי חובותיו אינם מאפשרים לו לשלם את סכום המזונות שנקבע בהסכם הגירושין. לדבריו, הכנסותיו אינן מספיקות לכיסוי כל הוצאותיו, בייחוד לאחר שנולד לו ילד נוסף מבתה זוג החדשה שלו.
בית המשפט המחוזי, בראשות השופטת ורדה פלאוט, דחה את טענות האב וקיבל את הערעור של האם באופן חלקי. בפסק הדין שפורסם צוין כי, "הבעל לא הוכיח ירידה בהכנסתו מאז נחתם הסכם הגירושין, ואף עלה כי הכנסתו דווקא גדלה במעט". עוד הודגש כי חובותיו של האב לא מצדיקים את הפחתת המזונות, שכן מדובר בהתחייבויות שהוא לקח על עצמו לאחר הגירושין ולא בתקופה שבה בני הזוג היו יחד.
- איחרו בתשלומים על הדירה, אבל לא ישלמו פיצוי מוסכם
- האחות ביקשה מחצית מהירושה - השופט לא הבין למה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה...
בית המשפט המחוזי גם התייחס בהרחבה לצרכיו המיוחדים של הבן המאובחן על הרצף האוטיסטי. בפסק הדין נכתב כי, "הנטל העצום בגידולו של הילד מוטל כמעט באופן בלעדי על האם". נקבע כי האם אחראית על כל הטיפולים, ההשגחה והחוגים, וכי מזונותיו של הילד לא הוגדלו, למרות הצרכים הרפואיים והטיפוליים הייחודיים שלו.
עוד צוין כי האב לא הרחיב את זמני השהות עם ילדיו, אף שהיתה ציפייה כי הילדים ילונו אצלו. בפסק הדין נכתב כי "האב אכן שיפר את תנאי המגורים, אך העובדה שהתגורר עם בת זוגו החדשה וילד נוסף הביאה לכך שהילדים לא הרגישו בנוח ללון אצלו". לאור זאת, נקבע כי אין הצדקה להפחית את המזונות, שכן "נטל גידול הילדים נותר כשהיה ואף התעצם".
בית המשפט המחוזי הבהיר כי אין מקום להפחית את דמי המזונות באופן רטרואקטיבי, בייחוד כשמדובר בהוצאות שכבר שולמו על ידי האם. "אין הצדקה להחזיר כספים בגין מזונות שנאכלו", ציינו השופטים, תוך הדגשה כי ההחלטה המקורית פגעה שלא בצדק באם ובילדים.
בית המשפט קבע כי החיוב המקורי שנקבע בהסכם הגירושים יושב על כנו – כלומר, האב יחזור לשלם 1,200 שקל בחודש לכל ילד. כמו כן, כל סכום שהוחזר לו בעקבות ההפחתה הרטרואקטיבית – יוחזר לאם בתשלומים.
בית המשפט המחוזי קבע כי הפחתת המזונות היתה שגויה, וכי אין מקום להעמיס את נטל חובות האב על האם והילדים. השופטים הדגישו בפסק הדין שפרסמו כי, "בעוד האב טוען כי מצבו הכלכלי הורע, בפועל הוא שיפר את תנאי מגוריו ואף הביא ילד נוסף לעולם. לא ניתן לקבל מצב שבו האם היא זו שתישא לבדה בהוצאות גידול הילדים".
פסק הדין משקף את העיקרון שלפיו חובותיו האישיים של הורה אינם מצדיקים פגיעה בזכויות הילדים לקבלת מזונות. בכך הוא מציב גבול ברור לטענות של חייבים שמבקשים להקטין את חובותיהם על חשבון טובת הילדים.
אחד מפסקי הדין המשמעותיים שניתן להשוות אליו את פסק הדין הנ"ל הוא בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית, שבו בית המשפט העליון קבע כי חובת המזונות על הורים לילדים מעל גיל 6 תיקבע על בסיס עקרון השוויון, תוך בחינת יכולותיהם הכלכליות של שני ההורים. באותו פסק דין הודגש כי חובות אישיים של ההורה החייב אינם יכולים להצדיק הפחתת מזונות, בייחוד כשהם נובעים מהתחייבויות חדשות שנלקחו לאחר הגירושים.
כמו כן, בפסק דין בע"מ 3148/07 פלוני נ' פלונית, קבע העליון כי אין להפחית מזונות של ילדים עקב מצוקה כלכלית של האב, אם הוא עצמו יצר את אותה מצוקה – למשל, על ידי ניהול עסק כושל או נטילת הלוואות חדשות. הפסיקה חיזקה את העיקרון כי מזונות ילדים הם חובה ראשונית, שגוברת על חובות אחרים. במקרה דומה שנדון ב-2023 בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, אב ביקש להפחית את דמי המזונות שלו בטענה שהכנסתו צנחה באופן משמעותי. בית המשפט קבע בפסק דינו כי, "אין בהתרחבות התא המשפחתי של האב או בהידרדרות כלכלית אישית כדי להטיל את נטל המחיה של הילדים על האם לבדה".
המסמכים הישנים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי
מחלוקת על מועד רכישת זכויות חכירה בנכס ותיק בתל אביב הובילה לעימות בין האלמנה והיורשת של המוכר לרשות המסים. ועדת הערר קבעה כי אין די בזיכרונות מאוחרים ובשחזורים בדיעבד, וכי מסמכים ודיווחים בזמן אמת הם אלה שמכריעים בשאלת הזכאות לשיעור מס מופחת
כמעט שישה עשורים לאחר שנחתמו ההסכמים הראשונים ביחס למגרש קטן ברחוב הפלך בתל אביב, מצאה את עצמה ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין נדרשת לשאלה שמעסיקה לא מעט בעלי נכסים ותיקים ויורשיהם: מתי בעצם נרכש הנכס. השאלה הזו, שנראית לעתים טכנית בלבד, עשויה להיות שוות ערך לעשרות ולעתים למאות אלפי שקלים במס שבח, בעקבות ההבחנה שעושה החוק בין נכסים שנרכשו לפני 31 במרץ 1961 לבין כאלה שנרכשו לאחר מכן. במקרה שנדון, הפער הכספי הגיע לכ-90 אלף שקל, אך ההשלכות העקרוניות רחבות הרבה יותר.
ההליך עסק בזכויות חכירה במקרקעין הידועים כגוש 7087 חלקה 86, נכס תעשייתי ותיק ביפו, שנמכר ב-2018 על ידי יצחק אברט ז"ל. לאחר המכירה, התגלעה מחלוקת בין המוכר - ולאחר פטירתו, אלמנתו והיורשת שלו יפה אברט - לבין מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב, סביב השאלה האם המכירה זכאית לשיעור מס שבח מופחת, המכונה "שיעור מס היסטורי". הזכאות לשיעור שכזה מותנית בכך שיום הרכישה של הזכות במקרקעין היה עד ה-31 למרץ 1961.
לטענת העוררת, שורשי הזכויות בנכס נעוצים עוד בראשית 1961. היא הסתמכה על כך שבבסיס חוזה החכירה שנחתם עם עיריית תל אביב ב-1964 עמד הסכם מוקדם יותר, מ-29 בינואר 1961, שאושר בידי משרד הפנים. לשיטתה, די בכך כדי לראות את יום הרכישה כיום המוקדם, ולהחיל את שיעור המס ההיסטורי. מנגד, רשות המסים טענה כי יצחק אברט נכנס לתמונה רק ב-1970, כשרכש זכויות מאחד השותפים האחרים, ולכן הוא לא עומד בתנאי החוק.
ועדת הערר, בראשות השופט הרי קירש ולצדו רו"ח מיכה לזר ועו"ד דן מרגליות, נדרשה לפרק לגורמים מסכת מסועפת של מסמכים, חלקם בני יותר מ-60 שנה. כבר בראשית פסק הדין הבהיר השופט קירש כי ההכרעה תישען על "הרשום במסמכים (הרבים) שהוגשו", וכי גם אם יינתן משקל כלשהו לעדות המאוחרת של העוררת, אין בה כדי לשנות את התמונה העולה מן הראיות הכתובות.
- הפקעה, מחלוקת ומס: המושב נגד המדינה - מי ניצח?
- כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בהסכם החכירה הראשון אין אזכור לאברט
המסמך הראשון שנבחן היה הסכם פיתוח מ-28 בינואר 1961, שנחתם בין עיריית תל אביב-יפו לבין אדם בשם נסים בכר. ההסכם התיר לבכר לתפוס חזקה זמנית במגרש לצורך הקמת מבנה תעשייתי, וקבע כי אם הוא יעמוד בתנאים, תיערך עמו בהמשך חכירה. אישור משרד הפנים להסכם ניתן במרץ 1961. אלא שכבר כאן קבעה הוועדה ממצא ברור: להסכם היו שני צדדים בלבד - העירייה ובכר, ואין בו שום אזכור ליצחק אברט או לשותפים האחרים שטענו לזכויות מוקדמות. "דבר אחד עולה בבירור מהמסמך הראשון: היו לו שני צדדים בלבד - העירייה ונסים בכר", נכתב בפסק הדין.
האחות ביקשה מחצית מהירושה - השופט לא הבין למה
אשה תבעה בדרישה להכיר בזכויותיה במחצית מדירה ומגרש בתל אביב שירש אחיה למחצה מהורי אמו. אלא שבית המשפט לענייני משפחה קבע כי עילת תביעה לא היתה ברורה, מחק אותה וחייב את התובעת ב-100 אלף שקל הוצאות משפט: "בסוף אני כותב פסק דין על מה שיש, לא על מה שאין"
זה התחיל בסיפור משפחתי ישן, כזה שנפרש על פני עשרות שנים, עם יחסי קרבה מורכבים, ירושה אחת גדולה והרבה תחושות לא פתורות. אשה, אחות למחצה מצד האב, פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב וביקשה שיכירו בכך שמחצית מנכסי מקרקעין יקרי ערך - דירה בתל אביב ומגרש בשדה דב - שייכים לה. הנכסים, כך לא היתה מחלוקת, רשומים כולם על שם אחיה למחצה, שירש אותם מהורי אמו. אלא שבית המשפט, בפסק דין חריף וחריג בנימוקיו, קבע כי התביעה כולה לוקה בכשל יסודי: העילה המשפטית שעליה היא נסמכת אינה ברורה כלל. התוצאה היתה מחיקת התביעה וחיוב התובעת בהוצאות משפט בסכום של 100 אלף שקל.
פסק הדין, שניתן על ידי סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, השופט יהורם שקד, אינו עוסק רק במחלוקת רכושית בין אחים למחצה. הוא מתעכב באריכות על האופן שבו נוסחה התביעה, על הבלבול בין טענות עובדתיות ומשפטיות, ועל הקושי - כמעט חוסר האפשרות - של בית המשפט להכריע בסכסוך כשגם לאחר שמיעת כל העדים והסיכומים, לא ניתן להבין מהי בדיוק עילת התביעה.
הרקע העובדתי אינו שנוי במחלוקת. התובעת היא אחותו למחצה של הנתבע מצד האב. בילדותה היא אומצה על ידי אמו של הנתבע, לאחר שזו נישאה לאביהם המשותף. הנתבע, מצדו, ירש מסבו וסבתו מצד אמו דירת מגורים בתל אביב וכן זכויות במגרש בשדה דב. הסב נפטר ב-1988 והסבתא ב-1994. אביהם של שני האחים התגורר בדירה עד פטירתו ב-2017. הזכויות בנכסים נרשמו לאורך כל השנים על שם הנתבע בלבד. אלא שהתובעת טענה כי חרף הרישום, בינה לבין אחיה התקיימה הבנה אחרת. בכתב התביעה המקורי נטען כי בין השניים נכרת "הסכם שותפות ונאמנות", שלפיו מחצית מהזכויות בנכסים שייכות לה, והנתבע מחזיק בהן בנאמנות עבורה. על בסיס זה היא עתרה לסעד הצהרתי שיקבע כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה ובמגרש.
"מעשה שהושלם"
כבר בשלב מוקדם של ההליך התברר לבית המשפט כי כתב התביעה מעורר קשיים. בדיון קדם משפט ביקש השופט להבין מהי עילת התביעה, ובא כוח התובעת השיב כי מדובר בנאמנות, שותפות ויחסים מסחריים משותפים. בהמשך אותו דיון אף הודה עורך דינה של התובעת כי "הראיות שקיבלתי לפני יומיים שינו לי את התמונה העובדתית", וביקש זמן לשקול מחדש את עמדתו. לבסוף הוגש כתב תביעה מתוקן, שבו שונתה התשתית המשפטית של התביעה באופן מהותי. בכתב התביעה המתוקן כבר לא דובר על שותפות ונאמנות בלבד. הפעם נטען כי הנתבע העניק לתובעת את מחצית הזכויות בנכסים כמתנה שהושלמה. "עסקינן בהענקה שבוצעה באופן מוצהר, מחייב סופי ומוחלט", נכתב, תוך הדגשה כי הצדדים שינו את התנהלותם לאורך עשרות שנים בהסתמך על אותה הענקה. בהמשך אף נטען במפורש כי מדובר ב"מעשה שהושלם".
- הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
- הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן בדיוק החל להיווצר הסדק המרכזי בתביעה. הנתבע, בכתב ההגנה, הכחיש מכל וכל את קיומו של כל הסכם, הבטחה או הענקה. לדבריו, לא היתה שום מתנה, לא בכתב ולא בעל פה, וממילא לא בוצע שום רישום כנדרש בדין. לטענתו, מדובר בתביעת סרק נטולת עילה, שהוגשה לאחר שנים רבות של לחצים משפחתיים. במהלך ההוכחות והסיכומים העמיק הקושי. השופט שקד תיאר בפסק הדין חילופי דברים ארוכים שניהל עם בא כוחה של התובעת, בניסיון להבין האם הטענה היא לגבי מתנה שהושלמה, או שלהתחייבות לתת מתנה. "זה לא ניואנסים, זה העיקר", אמר השופט באחד הרגעים, ואף הוסיף כי, "בסוף אני כותב פסק דין על מה שיש, לא על מה שאין".
.jpg "ביטוח לאומי - צילום: Shutterstock")