המזונות הופחתו עקב חובות - המחוזי העלה אותם בחזרה
האם ביקשה להגדיל את המזונות, בטענה שהוצאות גידול הילדים – ואחד מהם על הרצף האוטיסטי – עלו משמעותית. במקביל, פנה האב לבית המשפט בבקשה להפחית את המזונות, בטענה כי מצבו הכלכלי הידרדר, הוא צבר חובות של 300 אלף שקל. בית המשפט לענייני משפחה דחה את בקשת האם
וקיבל את זו של האב - אך המחוזי הפך את ההחלטה
בית המשפט המחוזי בלוד הפך באחרונה החלטה של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה, שהפחית את דמי המזונות שאב לארבעה חויב לשלם בשל חובותיו הכבדים. בית המשפט המחוזי קבע כי אין הצדקה להפחתת דמי המזונות, בייחוד בהתחשב בכך שאחד מהילדים הוא על הרצף האוטיסטי וזקוק לטיפול מיוחד. השופטים ציינו כי "נטל גידול הילדים מוטל על שכמה של האם כמעט לבדה", ולכן אין להעמיס עליה נטל נוסף.
בני הזוג נישאו ב-2001, התגוררו בקיבוץ וניהלו חיי משפחה וכאמור הביאו לעולם ארבעה ילדים משותפים - עד שהתגרשו ב-2020. במסגרת הליך הגירושים נחתם ביניהם הסכם שקיבל תוקף של פסק דין בבית הדין הרבני, ובו הוגדרה האם כהורה המשמורן. כמו כן, נקבע כי האב ישלם מזונות בסכום כולל של 4,800 שקל בחודש (1,200 שקל לכל ילד). סכום זה כלל את כל צורכי הילדים, לרבות חינוך, בריאות ומדור.
ב-2022 פנתה האם לבית המשפט לענייני משפחה בדרישה להגדיל את המזונות, בטענה כי הוצאות גידול הילדים – ובייחוד של הילד שמאובחן על הרצף האוטיסטי – עלו משמעותית. במקביל, פנה האב לבית המשפט בבקשה להפחית את המזונות, בטענה כי מצבו הכלכלי הידרדר, הוא צבר חובות בסכום כולל של 300 אלף שקל ונקלע להליכי חדלות פירעון.
בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת האם להגדלת המזונות, אבל קיבל את בקשתו של האב והפחית את סכום המזונות ל-1,000 שקל לילד בחודש, תוך שהוא מתחשב במצבו הכלכלי. עוד נקבע כי ההפחתה תחול באופן רטרואקטיבי, והאם אף חויבה לשלם לאב הוצאות משפט.
- "היא עתידה להרוויח הון": דרש הפחתה במזונות
- זוג נשוי צירף צעירה לחיי המין שלו - ונולדה בת
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בעקבות פסק הדין הגישה האם ערעור לבית המשפט המחוזי. לטענתה, בית המשפט לענייני משפחה טעה כשלא הכיר בשינוי נסיבות שמצריך את העלאת דמי המזונות, ובמקביל שגה כשהפחית את המזונות בשל חובות האב. היא ציינה כי האב שיפר את תנאי מגוריו, אך לא הרחיב את זמני השהות עם הילדים - דבר שהגדיל את הנטל הכלכלי שמוטל עליה.
מנגד, טען האב כי חובותיו אינם מאפשרים לו לשלם את סכום המזונות שנקבע בהסכם הגירושין. לדבריו, הכנסותיו אינן מספיקות לכיסוי כל הוצאותיו, בייחוד לאחר שנולד לו ילד נוסף מבתה זוג החדשה שלו.
בית המשפט המחוזי, בראשות השופטת ורדה פלאוט, דחה את טענות האב וקיבל את הערעור של האם באופן חלקי. בפסק הדין שפורסם צוין כי, "הבעל לא הוכיח ירידה בהכנסתו מאז נחתם הסכם הגירושין, ואף עלה כי הכנסתו דווקא גדלה במעט". עוד הודגש כי חובותיו של האב לא מצדיקים את הפחתת המזונות, שכן מדובר בהתחייבויות שהוא לקח על עצמו לאחר הגירושין ולא בתקופה שבה בני הזוג היו יחד.
- הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
- העבודה בחו"ל לא ביטלה את החוב שהצטבר בארץ
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- צוואה ביקשה לנשל אם לשמונה - בית המשפט התנגד
בית המשפט המחוזי גם התייחס בהרחבה לצרכיו המיוחדים של הבן המאובחן על הרצף האוטיסטי. בפסק הדין נכתב כי, "הנטל העצום בגידולו של הילד מוטל כמעט באופן בלעדי על האם". נקבע כי האם אחראית על כל הטיפולים, ההשגחה והחוגים, וכי מזונותיו של הילד לא הוגדלו, למרות הצרכים הרפואיים והטיפוליים הייחודיים שלו.
עוד צוין כי האב לא הרחיב את זמני השהות עם ילדיו, אף שהיתה ציפייה כי הילדים ילונו אצלו. בפסק הדין נכתב כי "האב אכן שיפר את תנאי המגורים, אך העובדה שהתגורר עם בת זוגו החדשה וילד נוסף הביאה לכך שהילדים לא הרגישו בנוח ללון אצלו". לאור זאת, נקבע כי אין הצדקה להפחית את המזונות, שכן "נטל גידול הילדים נותר כשהיה ואף התעצם".
בית המשפט המחוזי הבהיר כי אין מקום להפחית את דמי המזונות באופן רטרואקטיבי, בייחוד כשמדובר בהוצאות שכבר שולמו על ידי האם. "אין הצדקה להחזיר כספים בגין מזונות שנאכלו", ציינו השופטים, תוך הדגשה כי ההחלטה המקורית פגעה שלא בצדק באם ובילדים.
בית המשפט קבע כי החיוב המקורי שנקבע בהסכם הגירושים יושב על כנו – כלומר, האב יחזור לשלם 1,200 שקל בחודש לכל ילד. כמו כן, כל סכום שהוחזר לו בעקבות ההפחתה הרטרואקטיבית – יוחזר לאם בתשלומים.
בית המשפט המחוזי קבע כי הפחתת המזונות היתה שגויה, וכי אין מקום להעמיס את נטל חובות האב על האם והילדים. השופטים הדגישו בפסק הדין שפרסמו כי, "בעוד האב טוען כי מצבו הכלכלי הורע, בפועל הוא שיפר את תנאי מגוריו ואף הביא ילד נוסף לעולם. לא ניתן לקבל מצב שבו האם היא זו שתישא לבדה בהוצאות גידול הילדים".
פסק הדין משקף את העיקרון שלפיו חובותיו האישיים של הורה אינם מצדיקים פגיעה בזכויות הילדים לקבלת מזונות. בכך הוא מציב גבול ברור לטענות של חייבים שמבקשים להקטין את חובותיהם על חשבון טובת הילדים.
אחד מפסקי הדין המשמעותיים שניתן להשוות אליו את פסק הדין הנ"ל הוא בע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית, שבו בית המשפט העליון קבע כי חובת המזונות על הורים לילדים מעל גיל 6 תיקבע על בסיס עקרון השוויון, תוך בחינת יכולותיהם הכלכליות של שני ההורים. באותו פסק דין הודגש כי חובות אישיים של ההורה החייב אינם יכולים להצדיק הפחתת מזונות, בייחוד כשהם נובעים מהתחייבויות חדשות שנלקחו לאחר הגירושים.
כמו כן, בפסק דין בע"מ 3148/07 פלוני נ' פלונית, קבע העליון כי אין להפחית מזונות של ילדים עקב מצוקה כלכלית של האב, אם הוא עצמו יצר את אותה מצוקה – למשל, על ידי ניהול עסק כושל או נטילת הלוואות חדשות. הפסיקה חיזקה את העיקרון כי מזונות ילדים הם חובה ראשונית, שגוברת על חובות אחרים. במקרה דומה שנדון ב-2023 בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, אב ביקש להפחית את דמי המזונות שלו בטענה שהכנסתו צנחה באופן משמעותי. בית המשפט קבע בפסק דינו כי, "אין בהתרחבות התא המשפחתי של האב או בהידרדרות כלכלית אישית כדי להטיל את נטל המחיה של הילדים על האם לבדה".
בית משפט (גרוק)המתנה של ארבע שעות הובילה לפיצוי של מיליונים
בית משפט השלום בתל אביב אישר הסדר פשרה בתובענה ייצוגית נגד רשפים דלתות: הלקוחות שהמתינו לביקורי התקנה ותיקון של טכנאי החברה יקבלו הארכת אחריות בשווי מצטבר של כ-3 מיליון שקל, לאחר שנקבע כי תיאום חלונות זמן ארוכים פגע בזכויות הצרכנים ובזמנם
הדלת כבר היתה מותקנת, הבית סגור, סדר היום השתנה, וההמתנה הלכה והתארכה. עבור לקוחות רבים של רשפים דלתות, זה היה תסריט מוכר: ביקור של מתקין או טכנאי שתואם לטווח של ארבע שעות, שבמהלכן נדרש הלקוח להישאר בבית, להמתין, לדחות פגישות ולעתים גם להפסיד יום עבודה. מה שנתפש במשך שנים כגזירת גורל צרכנית, נהפך לבסיס של תובענה ייצוגית, שהסתיימה כעת בפסק דין מפורט ובאישור הסדר פשרה רחב היקף, שבמרכזו פיצוי לציבור הלקוחות והתחייבות לשינוי התנהלות עתידי.
פסק הדין ניתן בבית משפט השלום בתל אביב על ידי השופט ליאור גלברד, במסגרת תובענה ייצוגית שהגישה זוהר יעקבסון נגד רשפים דלתות. ההליך עסק בפרקטיקה של תיאום ביקורי הובלה, התקנה ותיקון של דלתות ומוצרי החברה, בטווחי זמן של ארבע שעות, שלטענת המבקשת חרגו מהוראות חוק הגנת הצרכן ופגעו בזכויות הלקוחות. על פי המתואר בפסק הדין, המקרה הפרטי שממנו צמחה התובענה אינו חריג. יעקבסון רכשה דלת כניסה מתוצרת רשפים, ולאחר שהתגלתה תקלה ביקשה לתאם ביקור טכנאי. הביקור נקבע ליום מסוים, בטווח שבין 10:00 ל-14:00. ארבע שעות של המתנה, ללא אפשרות לדעת מתי בדיוק יגיע הנציג. לטענתה, לא מדובר במקרה נקודתי אלא במדיניות שיטתית, שננקטה כלפי לקוחות רבים. במסגרת הבקשה לאישור התובענה הייצוגית צורפו גם ראיות נוספות, לרבות הליך משפטי אחר שבו הודתה החברה כי זהו חלון הזמן המקובל אצלה.
בבסיס התביעה עמדה פרשנות של סעיף 18א לחוק הגנת הצרכן, העוסק בזמני המתנה לביקור נותן שירות בבית הצרכן. הסעיף קובע כי כשנדרש ביקור של שליח, מתקין או מתקן, על העוסק לתאם מועד כך שזמן ההמתנה לא יעלה על שעתיים מעבר לשעה שנקבעה. לטענת המבקשת, תיקון לחוק שנכנס לתוקף ב-2018 הרחיב את תחולת ההסדר, כך שהוא חל על כלל נותני השירות ולא רק על טכנאים של מוצרי חשמל, כפי שהיה בעבר. תכלית התיקון, כך נטען, היא פשוטה וברורה: לכבד את זמנו של הצרכן ולמנוע פגיעה בשגרת יומו.
רשפים דלתות מצדה, דחתה את הטענות. בתשובתה לבקשה לאישור היא טענה כי החוק אינו חל עליה במלואו, וכי פרשנות המבקשת מרחיבה יתר על המידה את הוראות הדין. החברה הסתמכה בין היתר על חוות דעת של ארגון אמון הציבור, שלפיה החובה הנוגעת לזמני המתנה קשורה למוצרים מסוימים בלבד, ובראשם מוצרי חשמל, ואינה חלה בהכרח על דלתות. עוד נטען כי גם כשתואם חלון זמן של ארבע שעות, בפועל ברוב המקרים הגיעו נציגי החברה מוקדם יותר, כך שהלקוחות לא נדרשו להמתין את מלוא הזמן.
- נדחתה בקשת אמזון: ייצוגית של צרכנים תתברר בישראל
- האם פייסבוק פוגעת בפרטיות של מי שאינם משתמשים?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל
המבקשת לא קיבלה את הדברים. בתגובתה היא טענה כי עצם קביעת חלון זמן של ארבע שעות מהווה הפרה של החוק, ללא קשר למועד ההגעה בפועל. לדבריה, מדובר בפרקטיקה שמנצלת את העובדה שהחוק קובע פיצוי סטטוטורי רק לאחר חלוף פרק זמן מסוים, ומאפשרת לעוסקים להתיישר פורמלית עם הדין, אך לפגוע בפועל בצרכנים. עוד הודגש כי המונח "טובין" בחוק הגנת הצרכן אינו מוגבל למוצרי חשמל, אלא כולל כל נכס מוחשי שאינו מקרקעין, ובהגדרה זו נכללות גם דלתות.
אחים קוראים צוואה צילום: ביזפורטלהבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
אב ממושב בצפון ביקש בצוואתו לחלק את נחלתו בין ילדיו, אך בית המשפט קבע כי מינוי הבת הממשיכה, שנעשה שהושלם כמה שנים קודם לכן, גובר על הרצון שלו לפצל. למרות זאת, התביעה לפנות את האחות מהבית נדחתה,והצוואה קיבלה תוקף חלקי בדרך לא שגרתית
לפעמים סכסוכי ירושה לא מתחילים אחרי הלוויה, אלא הרבה קודם. שנים של מגורים משותפים, טיפול בהורים, מתחים משפחתיים ישנים, והבטחות שנאמרו סביב שולחן המטבח או ליד מיטת חולה, מתנקזים לרגע אחד שבו צריך להחליט מי נשאר במשק, מי הולך ומי צדק. כך בדיוק קרה במשק חקלאי במושב בצפון הארץ, שם מצאו עצמן שתי אחיות, בנות למשפחה מרובת ילדים, מתדיינות זו מול זו בשאלות כבדות משקל: האם צוואה יכולה לשנות מינוי של בת ממשיכה, האם ניתן לפצל נחלה בניגוד לכללים, והאם מי שגר בבית ההורים שנים ארוכות יכול להישאר בו גם כשהוא כבר לא שלו.
פסק הדין, שניתן בבית המשפט לענייני משפחה בצפת על ידי סגנית הנשיא אביבית נחמיאס, עוסק במחלוקת בין שתי אחיות סביב נחלה במושב. מדובר במשק חקלאי שהוחזק שנים רבות בידי הוריהן המנוחים. אחת האחיות מונתה עוד בחיי האב לבת ממשיכה, והמינוי נרשם ואושר כדין במוסדות המיישבים. השנייה התגוררה בבית ההורים שבנחלה, וטענה כי האב ביקש, ואף ציווה, להעניק לה את הבית עצמו, כחלק מפיצול מוסכם של הנחלה בין הילדים. אלא שכאן בדיוק נוצרה ההתנגשות. מצד אחד, מינוי רשמי, ותיק ומאושר של בת ממשיכה, שמעביר אליה את מלוא הזכויות בנחלה עם פטירת ההורים. מצד שני, צוואה מאוחרת, ברורה, מפורטת, שבה האב מבקש לחלק את המשק: את הנחלה והמשק לבת הממשיכה, את הבית הבנוי לאחותה, ואת האדמות החקלאיות לאח נוסף. רצון משפחתי, אולי אפילו הגיוני, אבל כזה שמתנגש חזיתית עם דיני הנחלות.
בית המשפט לא התעלם מהמורכבות. כבר בפתח פסק הדין נקבע כי "אין חולק כי הנתבעת היא בעלת הזכויות הרשומות בנחלה, כי מונתה כדין כבת ממשיכה עוד בשנת 2014 וכי הזכויות הועברו אליה בהתאם להוראות ההסכם המשולש עם פטירת האב". נקודת המוצא, אם כן, היתה ברורה: הזכויות בנחלה עברו לבת הממשיכה מכוח הדין, ולא מכוח הצוואה. השופטת נחמיאס חזרה והדגישה בהחלטתה עיקרון מושרש היטב בדין הישראלי: זכויות בנחלה חקלאית אינן חלק מהעיזבון, אלא זכויות של בר רשות, הכפופות להסכם המשבצת בין רשות מקרקעי ישראל (רמ"י), הסוכנות היהודית והאגודה של המושב. בהתאם להסכם הזה, וכפי שנקבע פעם אחר פעם בפסיקה, "הזכות של בר רשות בקרקע, שהיא זכות אישית, אינה חלק מעיזבונו, ולפיכך הוראות חוק הירושה אינן חלות במישרין על העברתה".
הוראת האב אינה ניתנת לאכיפה
המשמעות ברורה: אדם אינו יכול להוריש בצוואה מה שאין לו. ומרגע שמינוי הבן או הבת הממשיכים הושלם ואושר, אין להורים עוד את החופש לשנות את חלוקת הזכויות בנחלה באמצעות צוואה. "אין הם רשאים לצוות לבן אחר את הנחלה במסגרת צוואה, כאשר ציווי זה סותר את מינוי הבן הממשיך", כתבה השופטת בפסק הדין שפורסם. במקרה הזה, האב ערך את צוואתו ב-2019, חמש שנים לאחר שמינה את בתו לבת ממשיכה. בצוואה נכתב במפורש: "ל*** אני מצווה ומוריש את הבית בו היא מתגוררת יחד עמי, בשטח של עד 500 מ"ר בתחום הנחלה". אלא שבית המשפט קבע כי ההוראה הזו, שמבקשת לפצל את הנחלה ולהקנות זכויות קנייניות בבית עצמו, אינה ניתנת לאכיפה, שכן היא סותרת את עקרון אי-פיצול הנחלות ואת הוראות הסכם המשבצת.
- כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
- האם הסכם ממון מאפשר לבני זוג להחזיק שתי נחלות?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
גם הטענה שלפיה המינוי כבת ממשיכה היה "טכני בלבד", או מותנה בהסכמה משפחתית רחבה, לא התקבלה. השופטת קבעה כי התובעת לא הוכיחה קיומו של הסכם פנים-משפחתי מחייב, ולא הראתה כי בעת המינוי הוצב תנאי כלשהו לטובת מגוריה או זכויותיה. "לא הוכח שנוצר הסכם כאמור, מתי נוצר, מי היו הצדדים להסכמה זו, ולא הוכח כי רישומה של הנתבעת כבן ממשיך היה מותנה בתנאי כלשהו", נכתב בפסק הדין.
