פסיקת בית משפט גזר דין פטיש שופט פרקליטות
צילום: Istock

מה גובר על מה: הערת אזהרה או שעבוד?

בית המשפט העליון פסק כי הערת אזהרה שנרשמה לטובת אשה במסגרת הסכם גירושים גוברת על שעבודים מאוחרים של רשויות המדינה, שהוטלו על הדירה בשל חובות מס של הבעל. האשה טענה כי רישום הערת האזהרה נעשה כדין, בהסתמך על הסכם הגירושים שאושר כחוק ושקיבל תוקף של פסק

דין, וכי המדינה מתעלמת מהעובדה שלאחר הסרת צו המניעה, נותרה הערת האזהרה בתוקף וללא כל התנגדות מצד הרשויות

עוזי גרסטמן | (2)

בית המשפט העליון הכריע באחרונה בסוגיה משפטית תקדימית, וקבע כי הערת אזהרה שנרשמה לטובת אשה במסגרת הסכם גירושים גוברת על שעבודים מאוחרים שהוטלו על הדירה בשל חובות מס של הבעל. פסק הדין, שניתן בדעת רוב על ידי השופטות רות רונן ודפנה ברק-ארז, קובע כי יש לראות בהערת האזהרה שעבוד מוקדם על המקרקעין הדוחה כל שעבוד מאוחר יותר - גם אם בזמן הרישום היה קיים צו מניעה זמני.


בני הזוג, שהתגרשו לאחר תקופה ממושכת של פרידה, חתמו ב-2016 על הסכם גירושים שקיבל תוקף של פסק דין מבית המשפט לענייני משפחה. בהסכם נקבע כי האשה תהיה זכאית לקבל את מלוא הזכויות בדירת המגורים המשותפת של השניים, שנמצאת בקריית אתא. ההסכם כלל הוראה מפורשת להעברת הזכויות בדירה לאשה, שתתבצע לאחר סידור הגט.


עם זאת, זמן קצר לאחר אישור ההסכם, בינואר 2017, ביקש נושה של הבעל מבית המשפט להטיל צו מניעה זמני על הדירה, במטרה למנוע את העברתה. בית המשפט נענה לבקשה והוציא צו מניעה, אך יומיים בלבד לאחר מכן רשמה האשה הערת אזהרה על זכויותיה בנכס, בזכות הסכם הגירושים. לימים, בעקבות חובות מס שצבר הבעל, הטילה רשות המסים שעבודים על הדירה – מה שהוביל לעימות משפטי בין הצדדים.


המדינה טענה שרישום הערת האזהרה נעשה שלא כדין


המדינה, באמצעות המרכז לגביית קנסות ורשות המסים, טענה כי רישום הערת האזהרה נעשה שלא כדין, שכן הוא בוצע תוך הפרת צו המניעה הזמני. לטענתה, הצו אוסר במפורש על ביצוע פעולות רישומיות בנכס, ולכן ההערה בטלה מעיקרה. עוד טענה המדינה כי גם אם ההערה היתה תקפה, הרי שאין לה עדיפות על פני השעבודים המאוחרים שהוטלו על הדירה עקב חובות הבעל. לדבריה, רשות המסים היא נושה מועדף, והשעבודים שהוטלו לטובתה צריכים לגבור על כל רישום קודם, לרבות הערת אזהרה במסגרת הסכם גירושים.




מנגד, האשה טענה כי רישום הערת האזהרה נעשה כדין, בהסתמך על הסכם הגירושים שאושר כחוק ושקיבל תוקף של פסק דין. היא הדגישה כי תכלית הערת האזהרה היא להגן על זכויותיה ולשמור על זכותה בנכס בהתאם להסכם. האשה גם טענה כי המדינה מתעלמת מהעובדה שלאחר הסרת צו המניעה, נותרה הערת האזהרה בתוקף וללא כל התנגדות מצד הרשויות. לכן, לדבריה, אין מקום לבטל את ההערה או לקבוע כי השעבודים המאוחרים של רשות המסים גוברים עליה.




השופטים בעליון נחלקו בדעותיהם, אך הכריעו לבסוף, בדעת רוב, לטובת האשה. השופטות רונן וברק-ארז קבעו כי יש לראות בהערת האזהרה שעבוד לכל דבר ועניין, שמעניק עדיפות על פני שעבודים מאוחרים יותר. הן הדגישו כי גם אם מלכתחילה נרשמה ההערה בניגוד לצו המניעה הזמני, הרי שלאחר הסרת הצו היא נותרה בתוקף - ולכן יש להכיר בה.


השופטת רונן כתבה בפסק הדין שפורסם כי, "רישום הערת האזהרה נועד להבטיח את זכויותיה הקנייניות של האשה, וזכויות אלו אינן מתבטלות בשל רישום שעבודים מאוחרים יותר על ידי המדינה". היא הוסיפה כי, "במצב שבו קיים פסק דין מחייב המעביר זכויות מכוח הסכם גירושין, יש לתת לו תוקף גם כלפי צדדים שלישיים, לרבות נושים".

קיראו עוד ב"משפט"


השופטת ברק-ארז הצטרפה לדעתה של רונן וציינה בעצמה כי, "מתן עדיפות לרשויות המס על פני הערת אזהרה שנרשמה מכוח הסכם גירושים פוגע בעיקרון הוודאות המשפטית ומערער על יציבותם של הסכמי גירושים".


לדברי השופט סולברג להערה אין תוקף חוקי


לעומת זאת, השופט נעם סולברג חלק על דעת הרוב, וסבר כי הערת האזהרה אינה יכולה לגבור על השעבודים שהוטלו מאוחר יותר על ידי רשות המסים. לטענתו, מכיוון שההערה נרשמה בניגוד לצו מניעה זמני, אין לה תוקף חוקי ואין בכוחה להעניק קדימות על פני התחייבויותיו הפיננסיות של הבעל לרשויות המדינה. השופט אף כתב כי, "כאשר נרשמת הערת אזהרה בניגוד לצו שיפוטי, הרי שמדובר בפעולה בלתי חוקית מלכתחילה, ולכן אין לראות בה מחסום בפני רישום שעבודים מאוחרים יותר".




פסק הדין מהווה תקדים חשוב בנוגע למעמדן המשפטי של הערות אזהרה הרשומות מכוח הסכמי גירושים. בהחלטתו, הבהיר העליון כי גם אם הערה נרשמה בניגוד לצו זמני, הרי שלאחר שהוסר הצו – היא תקפה ויכולה לגבור על התחייבויות כלכליות מאוחרות יותר.


פסיקה זו מעניקה ודאות משפטית גדולה יותר לצדדים להסכמי גירושים, ומבטיחה כי התחייבויות שניתנו כחלק מהסכמים אלה יקבלו עדיפות גם מול תביעות של נושים חיצוניים. כמו כן, היא מהווה מסר ברור לכך שרשות המסים לא תוכל תמיד לטעון לעדיפות על פני הסכמים חוזיים בין בני זוג לשעבר.


המשמעות המעשית של ההכרעה היא כי בעת רישום הערת אזהרה לטובת אחד מבני הזוג במסגרת הסכם גירושים, יש לה השפעה מהותית על זכויות הקניין בנכס – גם אם נושים אחרים ינסו להטיל עליו שעבודים מאוחרים יותר. זאת, כל עוד ההערה נרשמה על בסיס פסק דין מחייב וכשהיא לא מתנגשת עם הוראות חוק מפורשות.


תגובות לכתבה(2):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    אילומינעים 06/02/2025 11:39
    הגב לתגובה זו
    מה אז היו פוסקים...
  • פצ 07/02/2025 07:53
    הגב לתגובה זו
    אם לא היית שוביניסט מה היית כותב...
שופטת בית משפט
צילום: Photo SaUl Bucio on Unsplash

הקונים עצרו את התשלומים על הבית, אך המוכרת הפסידה במשפט - הנה הסיבה?

עסקת מכר לבית פרטי במיתר נהפכה למאבק משפטי ממושך, כשמוכרת דרשה מאות אלפי שקלים בטענה להפרת הסכם. היא צדקה, אבל...

עוזי גרסטמן |

הסיפור הבא התחיל, כמו לא מעט עסקות נדל"ן בישראל, ברצון למכור בית ולהמשיך הלאה. בית מגורים במיתר, עסקה שנחתמה בינואר 2022, סכום של יותר מ-3 מיליון שקל, לוח תשלומים מדורג, והתחייבות ברורה מצד המוכרים להעביר נכס נקי מעיקולים. אלא שמאחורי החתימות והסעיפים המשפטיים הסתתרה מציאות מורכבת יותר: חובות עבר, הליכי הוצאה לפועל, ועיקולים שהוטלו בזה אחר זה. כשהקונים עצרו את התשלומים, והמוכרת פנתה לבית המשפט בדרישה לפיצויים מוסכמים ולדמי שכירות, נדרש השופט יניב בוקר, סגן נשיא בית משפט השלום בבאר שבע, להכריע מי באמת הפר את ההסכם, ומתי.

בפסק דין מפורט, שניתן באחרונה, קבע בית המשפט כי המוכרת היא זו שהפרה את ההסכם באופן יסודי, כבר בשלב מוקדם, כשלא הסירה עיקול שהוטל על הנכס במועד שנקבע בהסכם. בעקבות כך, נקבע כי הקונים היו רשאים לעצור את התשלומים, ולא ניתן לחייבם בפיצויים או בדמי שכירות. התביעה נדחתה, וגם התביעה שכנגד של הקונים נדחתה, אך המוכרת חויבה לשלם הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של עשרות אלפי שקלים.

העובדות עצמן לא היו שנויות במחלוקת. הצדדים חתמו ב-11 בינואר 2022 על הסכם מכר למכירת בית המגורים במיתר. המוכרים היו בני זוג לשעבר, והקונים - זוג שרכש את הבית במחיר שנקבע על 3.075 מיליון שקל. ההסכם כלל חמש פעימות תשלום, חלקן ישירות לבנקים ולנושים, וחלקן למוכרים עצמם. כבר במעמד החתימה היה ידוע על עיקול אחד, בסכום של כ-484 אלף שקל, והקונים שילמו אותו ישירות ללשכת ההוצאה לפועל, כפי שנקבע בהסכם.

אלא שלאחר מכן, כך עלה מהראיות, הוטלו עיקולים נוספים על הנכס, בגין חובות של אחד המוכרים. כאן החל הסכסוך. המוכרת טענה כי הקונים חדלו לשלם את התמורה במשך כשנה, אף שתפסו בעלות על הבית והתגוררו בו, ולפיכך הפרו את ההסכם הפרה יסודית. היא דרשה פיצויים מוסכמים בסכום של יותר מ-300 אלף שקל, וכן דמי שכירות עבור תקופת המגורים בנכס.

הכניסה לבית נעשתה בהסכמה, כדי למזער נזקים

מנגד, הקונים טענו כי עצרו את התשלומים כדין, משום שהמוכרים הפרו את התחייבותם החוזית להסיר עיקולים בתוך פרק זמן קבוע. לדבריהם, ההסכם קבע במפורש כי אם יוטל עיקול על זכויות המוכרים בדירה, “הקונה יהא פטור מהמשך התשלומים על פי הסכם זה עד להסרתם”. עוד הם טענו כי כניסתם לבית נעשתה בהסכמה, כדי למזער את נזקיהם, לאחר שהמוכרים לא עמדו בהתחייבויותיהם.

תאונת דרכים
צילום: depositphotos

יקבל פיצוי של 1.5 מיליון שקל גם בלי פגיעה מוכחת בהכנסה

בית משפט השלום בהרצליה פסק פיצוי חריג בהיקפו לצעיר שנפגע בתאונת דרכים, אף שחזר מיד לעבודה והצטיין בלימודי התואר השני שלו. השופטת קבעה כי למרות ההצלחה המקצועית והאקדמית, מצבור הנכויות והפגיעה הרפואית עלולים להשפיע בעתיד על כושר ההשתכרות שלו, ויש לפצות כבר היום

עוזי גרסטמן |

בערב קיץ של אוגוסט 2022, תאונת דרכים אחת קטעה באחת מסלול חיים שנראה אז ברור למדי. צעיר בן 24, סטודנט למשפטים שעבד במקביל במשרד עורכי דין, מצא את עצמו מתמודד עם כאבים, סחרחורות, צפצופים באוזניים וקשיים נפשיים שילוו אותו גם שנים אחרי. כלפי חוץ, דבר כמעט לא השתנה. הוא חזר מיד לעבודה, המשיך בלימודים, סיים תואר ראשון, החל תואר שני ואף הצטיין בו. אבל מתחת לפני השטח, כך קבע בית המשפט, נוצרה פגיעה מורכבת, מצטברת, כזו שעלולה לכרסם בכושר עבודתו בעתיד, גם אם בהווה היא כמעט ואינה ניכרת.

בפסק דין מפורט שניתן בדצמבר 2025 בבית משפט השלום בהרצליה, פסקה השופטת הבכירה לימור רייך פיצוי כולל של כ-1.43 מיליון שקל לטובת התובע, בתביעה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים נגד כלל חברה לביטוח. הסכום הגבוה נפסק אף שהנתבעת לא חלקה על כך שהתובע לא הפסיד שכר בעבר, ואף המשיך להתקדם במסלולו המקצועי והאקדמי. לב המחלוקת, כפי שהגדירה השופטת, היה סביב שאלת הנזק, ובעיקר שאלת הפער בין הנכות הרפואית לבין הנכות התפקודית.

על פי פסק הדין, האחריות לתאונה לא היתה שנויה במחלוקת. המחלוקת נסובה כולה סביב היקף הפיצוי. לצורך כך מונו ארבעה מומחים רפואיים מטעם בית המשפט: בתחום האורתופדיה, הראומטולוגיה, הפסיכיאטריה ואף בתחום אף אוזן גרון. חוות הדעת לא נסתרו, והמומחים אף לא נחקרו עליהן. בסופו של דבר נקבע כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה משוקללת בשיעור של 33.45%.

הנכות הזו לא היתה נקודתית או ממוקדת בפגיעה אחת בלבד. בתחום האורתופדי נקבעה לתובע נכות קלה בגין הגבלות בתנועות עמוד השדרה הצווארי והמותני. בתחום הראומטולוגי אובחנה תסמונת פיברומיאלגיה, עם נכות לצמיתות בשיעור של 5%, תוך ציון כי קיים סיכוי לשיפור מסוים בעתיד אך לא להחלמה מלאה. בתחום הפסיכיאטרי נקבע כי התובע פיתח הפרעת הסתגלות עם תסמינים חרדתיים, דיכאוניים ואלמנטים פוסט־טראומטיים, אם כי הנכות הזו הופחתה בשל חפיפה עם מצבו הקודם והפיברומיאלגיה. בתחום אף־אוזן־גרון נקבעה נכות משמעותית יחסית בגלל טנטון קבוע וסחרחורות.

הנתבעת ביקשה להמעיט במשמעות הכלכלית

אלא שהנתבעת ביקשה להמעיט במשמעות הכלכלית של כל אלה. לטענתה, גם אם קיימת נכות רפואית לא מבוטלת, בפועל אין לה כמעט השפעה תפקודית. התובע, כך נטען, עובד במשרה מלאה, השלים התמחות, לומד לתואר שני ואף עושה זאת בהצטיינות. מכאן, לטענת חברת הביטוח, הנכות התפקודית נמוכה בהרבה, ולכל היותר עומדת על 10%. השופטת רייך דחתה את הטענה הזו, אך גם לא אימצה באופן מלא את עמדת התובע. בפסק הדין הודגש כי אין עדות לכך שהנכות הרפואית זהה לנכות התפקודית. “הנכות התפקודית נקבעת בידי בית המשפט על יסוד מכלול הראיות והנסיבות שלפניו”, נכתב בפסק הדין שפורסם, תוך הפניה לפסיקה הקיימת. עם זאת, נקבע כי אין להתעלם מהשפעתן המצטברת של הנכויות, גם אם בשלב זה אין להן ביטוי ישיר בשכר או בהיקף העבודה.