פסיקת בית משפט גזר דין פטיש שופט פרקליטות
צילום: Istock

מה גובר על מה: הערת אזהרה או שעבוד?

בית המשפט העליון פסק כי הערת אזהרה שנרשמה לטובת אשה במסגרת הסכם גירושים גוברת על שעבודים מאוחרים של רשויות המדינה, שהוטלו על הדירה בשל חובות מס של הבעל. האשה טענה כי רישום הערת האזהרה נעשה כדין, בהסתמך על הסכם הגירושים שאושר כחוק ושקיבל תוקף של פסק

דין, וכי המדינה מתעלמת מהעובדה שלאחר הסרת צו המניעה, נותרה הערת האזהרה בתוקף וללא כל התנגדות מצד הרשויות

עוזי גרסטמן | (2)

בית המשפט העליון הכריע באחרונה בסוגיה משפטית תקדימית, וקבע כי הערת אזהרה שנרשמה לטובת אשה במסגרת הסכם גירושים גוברת על שעבודים מאוחרים שהוטלו על הדירה בשל חובות מס של הבעל. פסק הדין, שניתן בדעת רוב על ידי השופטות רות רונן ודפנה ברק-ארז, קובע כי יש לראות בהערת האזהרה שעבוד מוקדם על המקרקעין הדוחה כל שעבוד מאוחר יותר - גם אם בזמן הרישום היה קיים צו מניעה זמני.


בני הזוג, שהתגרשו לאחר תקופה ממושכת של פרידה, חתמו ב-2016 על הסכם גירושים שקיבל תוקף של פסק דין מבית המשפט לענייני משפחה. בהסכם נקבע כי האשה תהיה זכאית לקבל את מלוא הזכויות בדירת המגורים המשותפת של השניים, שנמצאת בקריית אתא. ההסכם כלל הוראה מפורשת להעברת הזכויות בדירה לאשה, שתתבצע לאחר סידור הגט.


עם זאת, זמן קצר לאחר אישור ההסכם, בינואר 2017, ביקש נושה של הבעל מבית המשפט להטיל צו מניעה זמני על הדירה, במטרה למנוע את העברתה. בית המשפט נענה לבקשה והוציא צו מניעה, אך יומיים בלבד לאחר מכן רשמה האשה הערת אזהרה על זכויותיה בנכס, בזכות הסכם הגירושים. לימים, בעקבות חובות מס שצבר הבעל, הטילה רשות המסים שעבודים על הדירה – מה שהוביל לעימות משפטי בין הצדדים.


המדינה טענה שרישום הערת האזהרה נעשה שלא כדין


המדינה, באמצעות המרכז לגביית קנסות ורשות המסים, טענה כי רישום הערת האזהרה נעשה שלא כדין, שכן הוא בוצע תוך הפרת צו המניעה הזמני. לטענתה, הצו אוסר במפורש על ביצוע פעולות רישומיות בנכס, ולכן ההערה בטלה מעיקרה. עוד טענה המדינה כי גם אם ההערה היתה תקפה, הרי שאין לה עדיפות על פני השעבודים המאוחרים שהוטלו על הדירה עקב חובות הבעל. לדבריה, רשות המסים היא נושה מועדף, והשעבודים שהוטלו לטובתה צריכים לגבור על כל רישום קודם, לרבות הערת אזהרה במסגרת הסכם גירושים.




מנגד, האשה טענה כי רישום הערת האזהרה נעשה כדין, בהסתמך על הסכם הגירושים שאושר כחוק ושקיבל תוקף של פסק דין. היא הדגישה כי תכלית הערת האזהרה היא להגן על זכויותיה ולשמור על זכותה בנכס בהתאם להסכם. האשה גם טענה כי המדינה מתעלמת מהעובדה שלאחר הסרת צו המניעה, נותרה הערת האזהרה בתוקף וללא כל התנגדות מצד הרשויות. לכן, לדבריה, אין מקום לבטל את ההערה או לקבוע כי השעבודים המאוחרים של רשות המסים גוברים עליה.




השופטים בעליון נחלקו בדעותיהם, אך הכריעו לבסוף, בדעת רוב, לטובת האשה. השופטות רונן וברק-ארז קבעו כי יש לראות בהערת האזהרה שעבוד לכל דבר ועניין, שמעניק עדיפות על פני שעבודים מאוחרים יותר. הן הדגישו כי גם אם מלכתחילה נרשמה ההערה בניגוד לצו המניעה הזמני, הרי שלאחר הסרת הצו היא נותרה בתוקף - ולכן יש להכיר בה.


השופטת רונן כתבה בפסק הדין שפורסם כי, "רישום הערת האזהרה נועד להבטיח את זכויותיה הקנייניות של האשה, וזכויות אלו אינן מתבטלות בשל רישום שעבודים מאוחרים יותר על ידי המדינה". היא הוסיפה כי, "במצב שבו קיים פסק דין מחייב המעביר זכויות מכוח הסכם גירושין, יש לתת לו תוקף גם כלפי צדדים שלישיים, לרבות נושים".

קיראו עוד ב"משפט"


השופטת ברק-ארז הצטרפה לדעתה של רונן וציינה בעצמה כי, "מתן עדיפות לרשויות המס על פני הערת אזהרה שנרשמה מכוח הסכם גירושים פוגע בעיקרון הוודאות המשפטית ומערער על יציבותם של הסכמי גירושים".


לדברי השופט סולברג להערה אין תוקף חוקי


לעומת זאת, השופט נעם סולברג חלק על דעת הרוב, וסבר כי הערת האזהרה אינה יכולה לגבור על השעבודים שהוטלו מאוחר יותר על ידי רשות המסים. לטענתו, מכיוון שההערה נרשמה בניגוד לצו מניעה זמני, אין לה תוקף חוקי ואין בכוחה להעניק קדימות על פני התחייבויותיו הפיננסיות של הבעל לרשויות המדינה. השופט אף כתב כי, "כאשר נרשמת הערת אזהרה בניגוד לצו שיפוטי, הרי שמדובר בפעולה בלתי חוקית מלכתחילה, ולכן אין לראות בה מחסום בפני רישום שעבודים מאוחרים יותר".




פסק הדין מהווה תקדים חשוב בנוגע למעמדן המשפטי של הערות אזהרה הרשומות מכוח הסכמי גירושים. בהחלטתו, הבהיר העליון כי גם אם הערה נרשמה בניגוד לצו זמני, הרי שלאחר שהוסר הצו – היא תקפה ויכולה לגבור על התחייבויות כלכליות מאוחרות יותר.


פסיקה זו מעניקה ודאות משפטית גדולה יותר לצדדים להסכמי גירושים, ומבטיחה כי התחייבויות שניתנו כחלק מהסכמים אלה יקבלו עדיפות גם מול תביעות של נושים חיצוניים. כמו כן, היא מהווה מסר ברור לכך שרשות המסים לא תוכל תמיד לטעון לעדיפות על פני הסכמים חוזיים בין בני זוג לשעבר.


המשמעות המעשית של ההכרעה היא כי בעת רישום הערת אזהרה לטובת אחד מבני הזוג במסגרת הסכם גירושים, יש לה השפעה מהותית על זכויות הקניין בנכס – גם אם נושים אחרים ינסו להטיל עליו שעבודים מאוחרים יותר. זאת, כל עוד ההערה נרשמה על בסיס פסק דין מחייב וכשהיא לא מתנגשת עם הוראות חוק מפורשות.


תגובות לכתבה(2):

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
  • 1.
    אילומינעים 06/02/2025 11:39
    הגב לתגובה זו
    מה אז היו פוסקים...
  • פצ 07/02/2025 07:53
    הגב לתגובה זו
    אם לא היית שוביניסט מה היית כותב...
צוואה
צילום: canva

הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?

האב הוריש את המשק ונכסים נוספים לבן שטען כי היה הקרוב והמסור מבין כל ששת ילדיו, מה קבע השופט?

עוזי גרסטמן |

במושב שקט במרכז הארץ, בין חלקות חקלאיות ושבילים מוכרים היטב למי שחי בהם עשרות שנים, נחתמה לפני יותר מעשור צוואה שנראתה אז טבעית למדי. אב בן 86, אלמן, חתם בפני נוטריון על צוואה קצרה וברורה: כל רכושו - משק חקלאי וכספים - יועבר לאחר מותו לבן אחד בלבד, מתוך שישה. אותו בן התגורר בסמוך אליו, טיפל בו בשנותיו האחרונות, שמר שבת כמוהו, והיה בעיניו האדם היחיד שניתן לסמוך עליו שימשיך לשמור על המשק ולא ימכור אותו. אלא שכעבור שנים, לאחר פטירת האב, נהפכה אותה צוואה למוקד של מאבק משפטי ממושך, שבסופו קבע בית המשפט המחוזי בתל אביב, ברוב דעות, כי הצוואה בטלה, משום שהאב לא היה כשיר להבין את טיבה במועד החתימה.

פסק הדין, שניתן באחרונה על ידי הרכב השופטים גרשון גונטובניק, עינת רביד ונפתלי שילה, עוסק בשאלה אחת מרכזית אך טעונה במיוחד: האם רצונו של אדם, כפי שהוא נתפש בעיני בני משפחתו וביטויו לאורך השנים, יכול לגבור על דרישת החוק לכשירות מלאה וברורה במועד החתימה על צוואה. במקרה הזה, התשובה שניתנה היתה שלילית.

האב, תושב מושב ותיק, נפטר ב-2019. עוד ב-2014, חמש שנים לפני מותו, הוא חתם על צוואה נוטריונית שבה נישל את כל ילדיו האחרים והוריש את מלוא עיזבונו לבן אחד בלבד. העיזבון כלל משק חקלאי במושב וכספים. לאחר מותו, ביקש אותו בן לקיים את הצוואה, ואילו אחיו ואחיותיו הגישו התנגדות. הם טענו כי כבר במועד עריכת הצוואה האב סבל מירידה קוגניטיבית משמעותית, עד כדי חוסר כשירות להבין את משמעות הציווי. עוד נטען להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של הבן בעריכת הצוואה, אך הטענות האלה נדחו לבסוף ולא היוו את הבסיס להכרעה.

בית המשפט לענייני משפחה, שדן בתיק בתחילה, דחה את ההתנגדות וקבע כי הצוואה תקפה. השופטת סיגלית אופק קיבלה את עמדת הבן, תוך שהיא סוטה מחוות דעת של מומחה רפואי שמונה על ידי בית המשפט עצמו. אלא שהאחים לא השלימו עם ההכרעה, והגישו ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור התקבל בסופו של דבר ברוב דעות. במרכז הדיון עמדה שאלת הכשירות. סעיף 26 לחוק הירושה קובע כי צוואה שנעשתה בזמן שהמצווה "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה", בטלה. הפסיקה פירשה זאת כדרישה לכך שהמצווה יהיה מודע לכך שהוא עורך צוואה, יבין את היקף רכושו, יכיר את יורשיו, ויהיה מודע להשלכות של החלטותיו על מי שהוא מדיר ומי שהוא מיטיב עמו.

הבדיקה הגריאטרית העלתה תמונה קשה

במקרה הנדון, מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' שמואל פניג, פסיכיאטר, כדי שיחווה דעתו בדיעבד על מצבו הקוגניטיבי של האב במועד עריכת הצוואה. המומחה בחן מסמכים רפואיים שנערכו חודשים ספורים לאחר החתימה, ובהם בדיקה גריאטרית והערכת תלות של המוסד לביטוח לאומי. מסקנתו היתה זהירה אך ברורה: "יש סבירות רבה יותר שהמנוח היה בלתי כשיר לעריכת הצוואה". בהמשך הבהיר כי מדובר בסבירות של 55%-65% - מדרג נמוך יחסית, אך כזה שעולה על מאזן ההסתברויות הנדרש בהליך אזרחי. הבדיקה הגריאטרית, שנערכה בפברואר 2015, תיארה תמונה קשה: ירידה ניכרת בזיכרון, פגיעה בשיפוט, חוסר תובנה למצב, בעיות התמצאות ואף אבחנה של אלצהיימר. בהערכת התלות שנערכה חודש לאחר מכן צוין כי האב "לא מתמצא בבית", "לא תמיד מזהה את בנו", "יוזם יציאה מהבית" ואף הלך לאיבוד במושב. הבודקת ציינה כי הוא "סובל מאלצהיימר עם שטיון, חוסר שיפוט ותובנה" ונזקק להשגחה מתמדת.

אתי אלישקוב, מנכ"לית ליברה; קרדיט: אבי מועלםאתי אלישקוב, מנכ"לית ליברה; קרדיט: אבי מועלם

מהפכה בפרסומות, נזיפה בביהמ"ש: ליברה תשלם 100 אלף שקל

תאונת דרכים פשוטה נהפכה למאבק משפטי ממושך, לאחר שחברת הביטוח סירבה לשלם פיצוי וטענה למרמה. השופט גיא אבנון דחה את הטענות של ליברה אחת לאחת, מתח ביקורת חריפה על התנהלות החברה וקבע כי נוהלה "הגנת סרק". התוצאה: פיצויים, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין גבוהים - ובית משפט שלא חסך מלים

עוזי גרסטמן |


בכביש 44, בסמוך לצומת פיקוד העורף, אירעה בשעת אחר צהריים שגרתית תאונת דרכים מהסוג שאמור להסתיים במהירות: פגיעה מאחור, אחריות ברורה, נזק לרכב ופנייה לחברת הביטוח. אלא שמבחינת שרה ג'נשווילי, בעלת הרכב שנפגע, האירוע הזה היה רק תחילתו של מסע ארוך ומעיק, שבסופו מצאה את עצמה מתדיינת בבית משפט מול חברת ביטוח גדולה, שמצדה עשתה כל שביכולתה כדי לא לשלם. בפסק דין חריג באורכו ובחריפותו, קבע שופט בית משפט השלום בנתניה, גיא אבנון, כי חברת הביטוח ליברה ניהלה הגנת סרק, פגעה גם במבוטח שלה וגם בנפגעת, וחייב אותה בכ-100 אלף שקל פיצויים והוצאות. כבר בפתח פסק הדין הבהיר השופט את עמדתו, כשכתב כי מדובר ב"אחד מאותם מקרים מקוממים".

הרקע להליך פשוט לכאורה. ב-18 בספטמבר 2024, בשעה 15:00 בערך, נהג בנה של התובעת ברכבה, ופנה ימינה בצומת מצליח. מאחוריו נסע רכב אחר, שנהגו לא שמר מרחק ופגע ברכב מאחור. אין מחלוקת על עצם התאונה, אין מחלוקת על האחריות, וגם לא על זהות הנהג הפוגע. הנתבע עצמו, אברהם אבירן אטיאס, הודה באחריות כבר בכתב ההגנה והבהיר כי האחריות לפיצוי מוטלת על חברת הביטוח שלו, ליברה חברה לביטוח.

אלא ששם, בנקודה שבה רוב תיקי הרכב מסתיימים, בחרה ליברה לסטות מהמסלול המוכר. במקום לשלם את הנזק לצד השלישי, היא טענה כי אין כיסוי ביטוחי כלל. לטענתה, הנהג המבוטח מסר לה מידע כוזב, שיבש חקירה, לא שיתף פעולה, ואולי אף מדובר בתאונה שמעולם לא התרחשה. בכתב ההגנה נכתב, במלים שלא הותירו מקום לספק, כי, "אין כיסוי ביטוחי לאירוע הנטען שלא הוכח כלל כי אכן התרחש כמדווח".

הטענות האלה, שייחסו למעשה מרמה ברף פלילי, עמדו בלב ההליך. אלא שככל שהמשפט התקדם, כך התברר עד כמה הן נשענות על יסודות רעועים. דו"ח החקירה שעליו ביקשה ליברה להתבסס הוסתר תחילה, לאחר מכן התעכב, ולבסוף כלל לא הובא כראיה. השופט אבנון נדרש שוב ושוב להתנהלות החברה כבר בשלבים המקדמיים, והבהיר בהחלטותיו כי אין הצדקה לעיכוב גילוי המסמכים. באחת ההחלטות הוא כתב כי "לא שוכנעתי כי חשיפתו של הדו"ח תפגע בהגנתה של ליברה, לבטח אין בה כדי לסכל את חשיפת האמת".

התנהלות מעוררת קושי של ליברה

גם לאחר שהדו"ח נחשף, המשיכה ליברה לנהל קו לוחמני. היא הגישה בקשות חריגות לצווים נגד התובעת והמבוטח שלה, לרבות דרישה לקבלת פירוט שיחות טלפון, איכוני סלולר ואיתור כלי הרכב - חודש לפני התאונה וחודש אחריה. הבקשות נדחו, והשופט קבע כי מדובר בצווים "גורפים באורח קיצוני", שפגיעתם בפרטיות גבוהה והם לא מבוססים על תשתית ראייתית כלשהי. הוא אף תהה על עיתוי הגשתם, בסמוך מאוד למועד הדיון, וציין כי ההתנהלות מעוררת קושי.