נמלים חדרו למחשב של הרכב - האם הביטוח מכסה?
נהג בעל רכב היברידי, שמבוטח בביטוח חקלאי, גילה במוסך שתקלה הרכבו נובעת מנמלים שחדרו למחשב של הסוללה והטילו שם ביצים. חברת הביטוח טענה שמדובר בקלקול מכני-חשמלי ולא תאונה, ולכן אין כיסוי ביטוחי - והאחריות היא על היצרן או היבואן
בית משפט השלום ברחובות, בראשות השופטת קרן וקסלר, דן במקרה נדיר ויוצא דופן שעסק בכיסוי ביטוחי לנזק שנגרם לרכב בשל חדירת נמלים למחשב הסוללה. בפסק דין מפורט, קבעה השופטת כי מדובר באירוע ביטוחי המכוסה בפוליסת הביטוח המקיף, תוך שהיא שמה דגש על פרשנות רחבה של מושג ה"תאונה".
הפרשה החלה כשנהג, בעל רכב היברידי מבוטח בביטוח מקיף בחברת ביטוח חקלאי, הבחין בנורית אזהרה בלוח המחוונים המתריעה על תקלה בסוללת מתח גבוה. בעקבות כך, פנה הנהג למוסך הילוך שישי ביפו, הרשום כמוסך הסדר של חברת הביטוח.
במוסך התברר כי מקור הבעיה הוא חדירת נמלים וביצי נמלים לתוך מחשב הבקרה של הסוללה, מה שגרם לקצר ולנזק בלתי הפיך למחשב ולסוללה עצמה. שמאי שמונה מטעם המבוטח העריך את הנזק הכולל בסכום כולל של 23,599 שקל, לצד הוצאות נוספות כמו שכר טרחת שמאי וייעוץ משפטי. למרות זאת, חברת הביטוח סירבה לשלם את הסכום הנדרש, ובתגובה הגיש הנהג לבית המשפט תביעה בסכום כולל של 30,952 שקל.
הנהג טען כי מדובר באירוע בלתי צפוי שנכנס להגדרה של "תאונה מכל סוג שהוא", כפי שנקבע בפרק א' סעיף 1.2 לפוליסת הביטוח התקנית. הוא הדגיש כי במוסך שבו נבדק הרכב הגיעו למסקנה חד משמעית שהנזק נגרם כתוצאה ישירה מחדירת נמלים, וכי חברת הביטוח עצמה הכירה בנזק ושילמה סכום חלקי בגין החלפת מחשב הבקרה.
מנגד, טענה חברת הביטוח כי האירוע אינו נחשב תאונה בהתאם לתנאי הפוליסה, אלא קלקול מכני-חשמלי שאינו מכוסה. היא הוסיפה כי תהליך האבחון במוסך לא בוצע באופן מקצועי וכי לא הוכח קשר ישיר בין חדירת הנמלים לבין הנזק הנטען. בנוסף, ציינה החברה כי האחריות לנזק כזה חלה על היצרן או היבואן במסגרת אחריות הרכב.
"יש לראות בכך נזק מכל סוג שהוא"
במהלך הדיון, נדרשה השופטת וקסלר לבחון את פרטי המקרה, את תנאי הפוליסה ואת חוות הדעת שהוגשו מטעם שני הצדדים. בפסק הדין שפורסם, הדגישה השופטת כי, "ההלכה קובעת כי על המבוטח להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח. משעה שנמצא כי הנזק נגרם כתוצאה מחדירת נמלים, יש לראות בכך תאונה מכל סוג שהוא".
עוד הוסיפה השופטת כי גם במקרים שבהם הנזק נגרם באופן הדרגתי, ולא כתוצאה מ"פעולה פתאומית", ניתן להכיר בכך כתאונה. "בתי המשפט הכירו בעבר בנזקים דומים, בהם נגרם נזק בשל נוזל ניקוי שנשפך בתא המטען או תדלוק שגוי", היא ציינה. בנוסף, התייחסה השופטת לעובדה שחברת הביטוח שילמה סכום חלקי על הנזק - מה שמעיד כי הכירה בכך שמדובר באירוע המכוסה בפוליסה. "הדבר שולל את טענת הנתבעת כי לא מדובר באירוע ביטוחי", כתבה.
- בוטל היתר בנייה למלון שתוכנן ברחוב הירקון בתל אביב
- צוואת של קשיש בביה"ח הועדפה על זו מלפני 20 שנה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- “6 שנים בלי זכויות”: עובדת מאפייה שהתפטרה תיחשב מפוטרת
בסיום הדיון קבעה השופטת כי חדירת הנמלים מהווה תאונה המכוסה בפוליסה, ופסקה כי על חברת הביטוח לשלם לנהג את מלוא סכום הנזק שדרשה התביעה. כמו כן, היא ציינה כי במקרים של עמימות בפרשנות תנאי הפוליסה, יש להעדיף את הפרשנות שמטיבה עם המבוטח, בהתאם לעיקרון "הכלל נגד המנסח".
פסק הדין מעביר מסר חשוב לחברות הביטוח, לגבי החובה שלהן לפרש פוליסות ביטוח באופן המגן על המבוטחים, בייחוד במקרים יוצאי דופן. הוא גם מדגיש את
האחריות של מבוטחים לבדוק את תנאי הפוליסה ולהתעקש על מימוש זכויותיהם במקרים דומים.
במקרה אחר, בית משפט השלום בכפר סבא הכריע באחרונה במקרה שבו מבוטח תבע את חברת הביטוח מנורה אחרי שרכבו נגנב. למרות שהשאיר את המפתחות ברכב, החברה חויבה לשלם לו את מלוא הפיצויים. ההחלטה עוררה עניין, מכיוון שהיא מאתגרת את הדרך שבה חברות הביטוח מתייחסות לתנאים שהן מכתיבות בפוליסות. הסיפור החל כשבעל הרכב נתקע בצד הדרך אחרי שהמנוע כבה. הוא ניסה להתניע ללא הצלחה, הזעיק את המוסכניק, ואפילו פנה לשירותי גרירה. אבל כשהגרר לא הגיע, הנחו אותו להשאיר את המפתחות ברכב במקום מוסתר מעל תא הנהג ולחזור לביתו. בבוקר למחרת, הרכב כבר לא היה שם. אחרי תלונה במשטרה ופנייה למנורה, התברר שהחברה דוחה את התביעה בטענה שהשארת המפתחות היא הפרת תנאי בפוליסה. בעל הרכב לא ויתר ופנה לבית המשפט.
- 1.עושה חשבון 23/01/2025 17:25הגב לתגובה זוכל חברות הביטוח מסרבות לשלם על כל תירוץ הקטן ביותר שהן ממציאות .
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
צוואת של קשיש בבית החולים הועדפה על זו מלפני 20 שנה
כחודש לפני שמת, כשגופו חלש אך דעתו צלולה, חתם אלמן ללא ילדים על צוואה חדשה ממיטת בית החולים. הוא הוריש את כל רכושו לאחותו היחידה, בניגוד לצוואה קודמת שהותירה כמעט הכל למשפחת מעסיקו לשעבר. מאבק משפטי טעון התנהל סביב שאלת כשירותו, מעורבות אחותו בתהליך
והאם הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת. פסק הדין חושף סיפור חיים, סכסוך משפחתי, והכרעה ברורה של בית המשפט לגבי רצונו החופשי של המנוח
הסיפור הבא החל הרבה לפני הדיון בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, הרבה לפני שחוות דעת רפואיות הוגשו וחקירות נגדיות נפרשו לאורך עשרות עמודים של פרוטוקולים. הוא החל בחדר אשפוז בבית החולים בילינסון, שבו שכב ש.ש., גבר ערירי בן 80, לאחר נפילה בביתו. מצבו הגופני היה קשה, כך טענו הנתבעים, אך מי שבאמת הכיר אותו באותם ימים העיד כי למרות חולשתו, הוא היה צלול, מתקשר, ומודע למצבו ולרצונותיו. בתוך המציאות הזאת, בפברואר 2022, כשהוא מבין שהזמן ואוזל והולך, הוא ביקש לערוך מחדש את צוואתו.
המנוח, אלמן ללא ילדים, השאיר אחריו שתי צוואות שונות מאוד זו מזו. הראשונה, מ-2004, היתה מנוסחת בחריפות רגשית יוצאת דופן. הוא כתב בה כי את רכושו הוא מותיר ל”אנשים הקרובים והיקרים לי מכל ואשר שימשו לי תחליף למשפחה שהפנתה לי עורף ומשענת בשעות הקשות”, ובחר להעניק לאחותו, התובעת, אך ורק מקרר. מנגד, צוואה חדשה, שנחתמה ב-25 בפברואר 2022 בבית החולים, העניקה את כל רכושו דווקא לאותה אחות. השינוי הדרמטי הזה עמד בלב המחלוקת המשפטית.
הנתבעים, מעסיקו לשעבר של המנוח וארבעת ילדיו, שאליהם ייעד את מרבית רכושו בצוואה הישנה, טענו שהצוואה המאוחרת פסולה מיסודה. הם טענו שהמנוח לא היה כשיר לערוך צוואה, שהוא לא ידע להבחין בטיבה, שהתובעת השפיעה עליו השפעה בלתי הוגנת, ואף היתה מעורבת בצורה פסולה בעריכתה. ואולם ככל שהעמיק בית המשפט בחומר הראיות, כך הלכו טענותיהם ונחלשו. השופט תומר שלם פתח את פסק דינו בקביעה ברורה כי ראשית יש לבחון את הצוואה האחרונה, שכן “רואים צוואה חדשה כמבטלת את קודמתה, ככל שהוראותיה סותרות את הוראות קודמתה”. מכאן נפתח מסע בירור ארוך, שכלל שלושה הליכים משפטיים במקביל, חוות דעת רפואיות, עדויות ממקור ראשון, וניתוח מדוקדק של התנהלות הצדדים.
לא סבל מדמנציה או מליקוי שפגע בכושרו המשפטי
במוקד ההכרעה עמדה שאלת כשירותו של המנוח בעת שחתם על צוואתו האחרונה. התמונה שעלתה מהמסמכים הרפואיים ומעדויות המומחים היתה אחידה וברורה. ד"ר אליעזר פלדינגר, פסיכוגריאטר שבדק את המנוח ביום עריכת הצוואה לבקשת הנוטריון, כתב במפורש כי המנוח “בדעה צלולה, מצבו הקוגניטיבי שמור, וללא הפרעה נפשית... הוא מבחין היטב בטיבה של צוואה אותה מבקש לעשותה על פי רצונו החופשי”. הוא אף הדגיש שמבחן המיני־מנטל שבוצע לו הניב תוצאה גבוהה של 27 מתוך 30, וכי על אף ירידה קוגניטיבית קלה, לא מדובר בדמנציה או בליקוי שפגע בכושרו המשפטי.
- הצוואה החדשה נפסלה - זו מ-2003 היא הקובעת
- אחרי רכב ו-3 מיליון שקל - בת הזוג רצתה עוד מהעיזבון
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
גם מומחה מטעם בית המשפט, פרופ’ שלמה נוי, בחן את מלוא הרשומות וקבע בחוות דעתו כי, “לא ניתן לשלול את כשירותו המשפטית במועד הנדון... בסבירות גבוהה יותר, היה כשיר לבצע פעולות משפטיות במועד הנדון”. הנתבעים, אף שהנטל הוטל עליהם, ויתרו על חקירת המומחה - ויתור שבית המשפט ראה בו חיזוק למסקנתו. לצד חוות הדעת, הציג בית המשפט גם ראיות שהעידו על תפקודו השכלי של המנוח בימים שקדמו לחתימה. עדותה של העובדת הסוציאלית שביקרה את המנוח בבית החולים תיארה אדם “ערני... אולי עייף, אבל רגיל. לא מבולבל”. המטפל הסיעודי שלו העיד כי, “תמיד הייתי יכול לדבר איתו”. גם הרישומים הרפואיים הצביעו שוב ושוב על התמצאות מלאה בזמן, במקום ובאנשים.
