נמלים חדרו למחשב של הרכב - האם הביטוח מכסה?
נהג בעל רכב היברידי, שמבוטח בביטוח חקלאי, גילה במוסך שתקלה הרכבו נובעת מנמלים שחדרו למחשב של הסוללה והטילו שם ביצים. חברת הביטוח טענה שמדובר בקלקול מכני-חשמלי ולא תאונה, ולכן אין כיסוי ביטוחי - והאחריות היא על היצרן או היבואן
בית משפט השלום ברחובות, בראשות השופטת קרן וקסלר, דן במקרה נדיר ויוצא דופן שעסק בכיסוי ביטוחי לנזק שנגרם לרכב בשל חדירת נמלים למחשב הסוללה. בפסק דין מפורט, קבעה השופטת כי מדובר באירוע ביטוחי המכוסה בפוליסת הביטוח המקיף, תוך שהיא שמה דגש על פרשנות רחבה של מושג ה"תאונה".
הפרשה החלה כשנהג, בעל רכב היברידי מבוטח בביטוח מקיף בחברת ביטוח חקלאי, הבחין בנורית אזהרה בלוח המחוונים המתריעה על תקלה בסוללת מתח גבוה. בעקבות כך, פנה הנהג למוסך הילוך שישי ביפו, הרשום כמוסך הסדר של חברת הביטוח.
במוסך התברר כי מקור הבעיה הוא חדירת נמלים וביצי נמלים לתוך מחשב הבקרה של הסוללה, מה שגרם לקצר ולנזק בלתי הפיך למחשב ולסוללה עצמה. שמאי שמונה מטעם המבוטח העריך את הנזק הכולל בסכום כולל של 23,599 שקל, לצד הוצאות נוספות כמו שכר טרחת שמאי וייעוץ משפטי. למרות זאת, חברת הביטוח סירבה לשלם את הסכום הנדרש, ובתגובה הגיש הנהג לבית המשפט תביעה בסכום כולל של 30,952 שקל.
הנהג טען כי מדובר באירוע בלתי צפוי שנכנס להגדרה של "תאונה מכל סוג שהוא", כפי שנקבע בפרק א' סעיף 1.2 לפוליסת הביטוח התקנית. הוא הדגיש כי במוסך שבו נבדק הרכב הגיעו למסקנה חד משמעית שהנזק נגרם כתוצאה ישירה מחדירת נמלים, וכי חברת הביטוח עצמה הכירה בנזק ושילמה סכום חלקי בגין החלפת מחשב הבקרה.
מנגד, טענה חברת הביטוח כי האירוע אינו נחשב תאונה בהתאם לתנאי הפוליסה, אלא קלקול מכני-חשמלי שאינו מכוסה. היא הוסיפה כי תהליך האבחון במוסך לא בוצע באופן מקצועי וכי לא הוכח קשר ישיר בין חדירת הנמלים לבין הנזק הנטען. בנוסף, ציינה החברה כי האחריות לנזק כזה חלה על היצרן או היבואן במסגרת אחריות הרכב.
"יש לראות בכך נזק מכל סוג שהוא"
במהלך הדיון, נדרשה השופטת וקסלר לבחון את פרטי המקרה, את תנאי הפוליסה ואת חוות הדעת שהוגשו מטעם שני הצדדים. בפסק הדין שפורסם, הדגישה השופטת כי, "ההלכה קובעת כי על המבוטח להוכיח את התרחשות מקרה הביטוח. משעה שנמצא כי הנזק נגרם כתוצאה מחדירת נמלים, יש לראות בכך תאונה מכל סוג שהוא".
עוד הוסיפה השופטת כי גם במקרים שבהם הנזק נגרם באופן הדרגתי, ולא כתוצאה מ"פעולה פתאומית", ניתן להכיר בכך כתאונה. "בתי המשפט הכירו בעבר בנזקים דומים, בהם נגרם נזק בשל נוזל ניקוי שנשפך בתא המטען או תדלוק שגוי", היא ציינה. בנוסף, התייחסה השופטת לעובדה שחברת הביטוח שילמה סכום חלקי על הנזק - מה שמעיד כי הכירה בכך שמדובר באירוע המכוסה בפוליסה. "הדבר שולל את טענת הנתבעת כי לא מדובר באירוע ביטוחי", כתבה.
- איחרו בתשלומים על הדירה, אבל לא ישלמו פיצוי מוסכם
- האחות ביקשה מחצית מהירושה - השופט לא הבין למה
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה...
בסיום הדיון קבעה השופטת כי חדירת הנמלים מהווה תאונה המכוסה בפוליסה, ופסקה כי על חברת הביטוח לשלם לנהג את מלוא סכום הנזק שדרשה התביעה. כמו כן, היא ציינה כי במקרים של עמימות בפרשנות תנאי הפוליסה, יש להעדיף את הפרשנות שמטיבה עם המבוטח, בהתאם לעיקרון "הכלל נגד המנסח".
פסק הדין מעביר מסר חשוב לחברות הביטוח, לגבי החובה שלהן לפרש פוליסות ביטוח באופן המגן על המבוטחים, בייחוד במקרים יוצאי דופן. הוא גם מדגיש את
האחריות של מבוטחים לבדוק את תנאי הפוליסה ולהתעקש על מימוש זכויותיהם במקרים דומים.
במקרה אחר, בית משפט השלום בכפר סבא הכריע באחרונה במקרה שבו מבוטח תבע את חברת הביטוח מנורה אחרי שרכבו נגנב. למרות שהשאיר את המפתחות ברכב, החברה חויבה לשלם לו את מלוא הפיצויים. ההחלטה עוררה עניין, מכיוון שהיא מאתגרת את הדרך שבה חברות הביטוח מתייחסות לתנאים שהן מכתיבות בפוליסות. הסיפור החל כשבעל הרכב נתקע בצד הדרך אחרי שהמנוע כבה. הוא ניסה להתניע ללא הצלחה, הזעיק את המוסכניק, ואפילו פנה לשירותי גרירה. אבל כשהגרר לא הגיע, הנחו אותו להשאיר את המפתחות ברכב במקום מוסתר מעל תא הנהג ולחזור לביתו. בבוקר למחרת, הרכב כבר לא היה שם. אחרי תלונה במשטרה ופנייה למנורה, התברר שהחברה דוחה את התביעה בטענה שהשארת המפתחות היא הפרת תנאי בפוליסה. בעל הרכב לא ויתר ופנה לבית המשפט.
- 1.עושה חשבון 23/01/2025 17:25הגב לתגובה זוכל חברות הביטוח מסרבות לשלם על כל תירוץ הקטן ביותר שהן ממציאות .
המסמכים הישנים הכריעו: נדחתה בקשה למס שבח היסטורי
מחלוקת על מועד רכישת זכויות חכירה בנכס ותיק בתל אביב הובילה לעימות בין האלמנה והיורשת של המוכר לרשות המסים. ועדת הערר קבעה כי אין די בזיכרונות מאוחרים ובשחזורים בדיעבד, וכי מסמכים ודיווחים בזמן אמת הם אלה שמכריעים בשאלת הזכאות לשיעור מס מופחת
כמעט שישה עשורים לאחר שנחתמו ההסכמים הראשונים ביחס למגרש קטן ברחוב הפלך בתל אביב, מצאה את עצמה ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין נדרשת לשאלה שמעסיקה לא מעט בעלי נכסים ותיקים ויורשיהם: מתי בעצם נרכש הנכס. השאלה הזו, שנראית לעתים טכנית בלבד, עשויה להיות שוות ערך לעשרות ולעתים למאות אלפי שקלים במס שבח, בעקבות ההבחנה שעושה החוק בין נכסים שנרכשו לפני 31 במרץ 1961 לבין כאלה שנרכשו לאחר מכן. במקרה שנדון, הפער הכספי הגיע לכ-90 אלף שקל, אך ההשלכות העקרוניות רחבות הרבה יותר.
ההליך עסק בזכויות חכירה במקרקעין הידועים כגוש 7087 חלקה 86, נכס תעשייתי ותיק ביפו, שנמכר ב-2018 על ידי יצחק אברט ז"ל. לאחר המכירה, התגלעה מחלוקת בין המוכר - ולאחר פטירתו, אלמנתו והיורשת שלו יפה אברט - לבין מנהל מיסוי מקרקעין תל אביב, סביב השאלה האם המכירה זכאית לשיעור מס שבח מופחת, המכונה "שיעור מס היסטורי". הזכאות לשיעור שכזה מותנית בכך שיום הרכישה של הזכות במקרקעין היה עד ה-31 למרץ 1961.
לטענת העוררת, שורשי הזכויות בנכס נעוצים עוד בראשית 1961. היא הסתמכה על כך שבבסיס חוזה החכירה שנחתם עם עיריית תל אביב ב-1964 עמד הסכם מוקדם יותר, מ-29 בינואר 1961, שאושר בידי משרד הפנים. לשיטתה, די בכך כדי לראות את יום הרכישה כיום המוקדם, ולהחיל את שיעור המס ההיסטורי. מנגד, רשות המסים טענה כי יצחק אברט נכנס לתמונה רק ב-1970, כשרכש זכויות מאחד השותפים האחרים, ולכן הוא לא עומד בתנאי החוק.
ועדת הערר, בראשות השופט הרי קירש ולצדו רו"ח מיכה לזר ועו"ד דן מרגליות, נדרשה לפרק לגורמים מסכת מסועפת של מסמכים, חלקם בני יותר מ-60 שנה. כבר בראשית פסק הדין הבהיר השופט קירש כי ההכרעה תישען על "הרשום במסמכים (הרבים) שהוגשו", וכי גם אם יינתן משקל כלשהו לעדות המאוחרת של העוררת, אין בה כדי לשנות את התמונה העולה מן הראיות הכתובות.
- הפקעה, מחלוקת ומס: המושב נגד המדינה - מי ניצח?
- כך נהפכה נחלה עם זכויות בנייה למבחן על פטור ממס
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
בהסכם החכירה הראשון אין אזכור לאברט
המסמך הראשון שנבחן היה הסכם פיתוח מ-28 בינואר 1961, שנחתם בין עיריית תל אביב-יפו לבין אדם בשם נסים בכר. ההסכם התיר לבכר לתפוס חזקה זמנית במגרש לצורך הקמת מבנה תעשייתי, וקבע כי אם הוא יעמוד בתנאים, תיערך עמו בהמשך חכירה. אישור משרד הפנים להסכם ניתן במרץ 1961. אלא שכבר כאן קבעה הוועדה ממצא ברור: להסכם היו שני צדדים בלבד - העירייה ובכר, ואין בו שום אזכור ליצחק אברט או לשותפים האחרים שטענו לזכויות מוקדמות. "דבר אחד עולה בבירור מהמסמך הראשון: היו לו שני צדדים בלבד - העירייה ונסים בכר", נכתב בפסק הדין.
האחות ביקשה מחצית מהירושה - השופט לא הבין למה
אשה תבעה בדרישה להכיר בזכויותיה במחצית מדירה ומגרש בתל אביב שירש אחיה למחצה מהורי אמו. אלא שבית המשפט לענייני משפחה קבע כי עילת תביעה לא היתה ברורה, מחק אותה וחייב את התובעת ב-100 אלף שקל הוצאות משפט: "בסוף אני כותב פסק דין על מה שיש, לא על מה שאין"
זה התחיל בסיפור משפחתי ישן, כזה שנפרש על פני עשרות שנים, עם יחסי קרבה מורכבים, ירושה אחת גדולה והרבה תחושות לא פתורות. אשה, אחות למחצה מצד האב, פנתה לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב וביקשה שיכירו בכך שמחצית מנכסי מקרקעין יקרי ערך - דירה בתל אביב ומגרש בשדה דב - שייכים לה. הנכסים, כך לא היתה מחלוקת, רשומים כולם על שם אחיה למחצה, שירש אותם מהורי אמו. אלא שבית המשפט, בפסק דין חריף וחריג בנימוקיו, קבע כי התביעה כולה לוקה בכשל יסודי: העילה המשפטית שעליה היא נסמכת אינה ברורה כלל. התוצאה היתה מחיקת התביעה וחיוב התובעת בהוצאות משפט בסכום של 100 אלף שקל.
פסק הדין, שניתן על ידי סגן נשיא בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, השופט יהורם שקד, אינו עוסק רק במחלוקת רכושית בין אחים למחצה. הוא מתעכב באריכות על האופן שבו נוסחה התביעה, על הבלבול בין טענות עובדתיות ומשפטיות, ועל הקושי - כמעט חוסר האפשרות - של בית המשפט להכריע בסכסוך כשגם לאחר שמיעת כל העדים והסיכומים, לא ניתן להבין מהי בדיוק עילת התביעה.
הרקע העובדתי אינו שנוי במחלוקת. התובעת היא אחותו למחצה של הנתבע מצד האב. בילדותה היא אומצה על ידי אמו של הנתבע, לאחר שזו נישאה לאביהם המשותף. הנתבע, מצדו, ירש מסבו וסבתו מצד אמו דירת מגורים בתל אביב וכן זכויות במגרש בשדה דב. הסב נפטר ב-1988 והסבתא ב-1994. אביהם של שני האחים התגורר בדירה עד פטירתו ב-2017. הזכויות בנכסים נרשמו לאורך כל השנים על שם הנתבע בלבד. אלא שהתובעת טענה כי חרף הרישום, בינה לבין אחיה התקיימה הבנה אחרת. בכתב התביעה המקורי נטען כי בין השניים נכרת "הסכם שותפות ונאמנות", שלפיו מחצית מהזכויות בנכסים שייכות לה, והנתבע מחזיק בהן בנאמנות עבורה. על בסיס זה היא עתרה לסעד הצהרתי שיקבע כי היא בעלת מחצית הזכויות בדירה ובמגרש.
"מעשה שהושלם"
כבר בשלב מוקדם של ההליך התברר לבית המשפט כי כתב התביעה מעורר קשיים. בדיון קדם משפט ביקש השופט להבין מהי עילת התביעה, ובא כוח התובעת השיב כי מדובר בנאמנות, שותפות ויחסים מסחריים משותפים. בהמשך אותו דיון אף הודה עורך דינה של התובעת כי "הראיות שקיבלתי לפני יומיים שינו לי את התמונה העובדתית", וביקש זמן לשקול מחדש את עמדתו. לבסוף הוגש כתב תביעה מתוקן, שבו שונתה התשתית המשפטית של התביעה באופן מהותי. בכתב התביעה המתוקן כבר לא דובר על שותפות ונאמנות בלבד. הפעם נטען כי הנתבע העניק לתובעת את מחצית הזכויות בנכסים כמתנה שהושלמה. "עסקינן בהענקה שבוצעה באופן מוצהר, מחייב סופי ומוחלט", נכתב, תוך הדגשה כי הצדדים שינו את התנהלותם לאורך עשרות שנים בהסתמך על אותה הענקה. בהמשך אף נטען במפורש כי מדובר ב"מעשה שהושלם".
- הבן טיפל ונשאר קרוב וקיבל את כל הירושה - האחים תבעו; מה קרה בסוף?
- הבת הממשיכה ניצחה - אבל האחות תישאר בבית
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן בדיוק החל להיווצר הסדק המרכזי בתביעה. הנתבע, בכתב ההגנה, הכחיש מכל וכל את קיומו של כל הסכם, הבטחה או הענקה. לדבריו, לא היתה שום מתנה, לא בכתב ולא בעל פה, וממילא לא בוצע שום רישום כנדרש בדין. לטענתו, מדובר בתביעת סרק נטולת עילה, שהוגשה לאחר שנים רבות של לחצים משפחתיים. במהלך ההוכחות והסיכומים העמיק הקושי. השופט שקד תיאר בפסק הדין חילופי דברים ארוכים שניהל עם בא כוחה של התובעת, בניסיון להבין האם הטענה היא לגבי מתנה שהושלמה, או שלהתחייבות לתת מתנה. "זה לא ניואנסים, זה העיקר", אמר השופט באחד הרגעים, ואף הוסיף כי, "בסוף אני כותב פסק דין על מה שיש, לא על מה שאין".
.jpg "ביטוח לאומי - צילום: Shutterstock")