ביום העצמאות הקרוב נעלה שוב את נס תקומת העם היהודי בארץ ישראל. וביננו... ההישרדות במשך 65 שנה באמת ראויה להיקרא נס. אנחנו נעלה בשירה וריקודים, המון אוכל מבין העשן (הרי אוכל הינו חלק בלתי נפרד מחגיגותיו של העם היהודי), את התקומה מתחתית השואה אל דמוקרטיה, חופש, כלכלה והישרדות. א-ב-ל (וזהו אבל לא פופולרי, כך שכל מי שרוצה זיקוקי דינור מתבקש להפסיק כאן).

אבל

הגיע הזמן להפסיק להחמיא לעצמנו או לבכות על מר גורלנו בעבר. הגיע הזמן ללכת הלאה, להתחיל להתקדם קדימה. הביטוי השגור בפיו של כל ישראלי "אכלו לי, שתו לי" משליך עלינו כמדינה. כאומה. קצת מזכיר לי את ילדיי הקטנים שמשחקים כדורסל ומתלוננים כשלא מסרו להם את הכדור או ביצעו עליהם עבירה.

אז?

חייבים ללכת הלאה, להתבגר, להתאפס על עצמנו. אנחנו כבר לא מדינה בחיתוליה. אנחנו לא תינוקות, וממש לא ילדים. אז אם נתעלה לרגע מעל המנגלים, החגיגות, המחמאות, זיקוקי הדינור ונאומי המסכנות, נראה שמצפה לנו עוד הרבה הרבה עבודה. הבעיה הגדולה ביותר, שעד שלא נלמד להיפרד מהאתוס התינוקי, קשה יהיה לזוז, להתקדם או להתפתח. אז בואו נתחיל כולנו - כי זה מתחיל רק בנו.

שלום - הוא לא מילה בשיר או חלום נצחי

שלום צריך לעשות! השמועות אומרות שזה אפילו אפשרי. שבאמת ניתן להיעשותו. צריך רק לקלף מעלינו כמה דברים, כבוד עצמי, אגו, פגיעות, פרנויה, חוסר ביטחון עצמי ועוד דעות קדומות ונוחות. הרבה יותר קל להאשים מאשר לקחת אחריות - עכשיו זה המאני טיים. זה הזמן. מעמדה של מדינת ישראל אל מול שכנותיה היום, חזק באופן יחסי מאשר היה אי פעם (אני יודע שמספרים לנו סיפור אחר). צה"ל פתח פערים עצומים אל מול השכנים מבית ומבחוץ (אל תאמינו להפחדות פופוליסטיות). אנחנו מעצמה כלכלית באזור הלא פשוט הזה, ומדורגים לא רע בעולם כולו (כן כן). אז זה כנראה הזמן להתחיל להבין ששלום עושים כל עוד אתה חזק.

כולנו כבר מבינים פחות או יותר איך יראה הסכם. אם רק נהיה אמיצים, כנים, אמיתיים, ישירים ולא מתנשאים אל מול השכנים שלנו אפשר לגמור עניין. הרי בסוף של דבר, אפילו אם נמסמס את ההסכם עוד עשור או שניים, נגיע בדיוק לאותו מקום.

המצב לא טוב - פערים חברתיים הולכים וגדלים, העם מפולג למגזרים, אזורי מגורים, חינוך, תרבות. כאילו המדינה עסקה בהכל חוץ מאשר בעצמה. ללא קווים ערכיים חברתיים, שיתוף ואחדות, תרבות וחינוך בסיסיים, סובלנות. לאן אנו הולכים? לאן אנו מובלים?

כלכלה

הבסיס עדיין איתן, אך לאט לאט אנחנו נוגסים בו. המדינה כיום חייבת תוכנית כלכלית ארוכת טווח של לפחות שני עשורים. זהו הבסיס ממנו צריך להתחיל. במקום להתעסק בשטויות כל היום (תקציב שנתי או דו שנתי), עוד הצעות חוק פופוליסטיות שנזרקות לאוויר או למרחב הווירטואלי כל שעה עגולה. חייבים לבנות חזון כלכלי ארוך טווח. לכלכלה חוקים משלה, וכיום ניתן לפעול בשני נתיבים שונים.

האחד, כיבוי שרפות (חוזקה לאומית שהפכה לחולשה אסטרטגית). השני, בניית חזון כלכלי ארוך טווח, כזה שיפתור בעיות כלכליות לאומיות בטווח זמן סביר. אי אפשר לפתור באמת בעיות כלכליות בשנה, שנתיים ואפילו לא בחמש שנים. אפשר לנסות ואפילו להצליח למכור לנו הבטחות וסיפורים. אבל זה הכל אחיזת עיניים, ואנחנו ממשיכים להתדרדר לתהום.

שוק הדיור

שוק הדיור נראה כמו שהוא נראה אך ורק כי המדינה לא עסקה בתכנון זה כשני עשורים. הבעיה כרוכה ביצירת תוכנית תשתיות לאומיות, להגיע מנתניה לתל אביב בבוקר לוקח כמעט שעתיים, מרחק אפסי בזמן לא הגיוני. כשאין תשתית כבישים ראויה, כשאין רכבת קלה בכל גוש דן ואפילו לא הזכרתי רכבת תחתית. כאשר אין התייחסות למגורי זוגות צעירים, כאשר מבנה המס מעודד עליית מחירי דירות ושמנהל הקרקעות ממקסם רווח (מס) - שום שינוי אמיתי לא יהיה.

פערים חברתיים

כשהמדינה מתנהלת סביב עיר אחת או שתיים (ראו עניין התשתיות), כשהמדינה תומכת בארבע מערכות חינוך שונות ומשונות, כשאין באמת חיבור עסקי ותרבותי של רוב עריי ישראל למרכז ההוויה הכלכלי - נוצרים פערים חברתיים. פערים שנוצרים כל יום מחדש והותיקים מבינהם הולכים ומעמיקים. גם כאן אין פתרונות קצרי טווח. מילים יפות והצהרות פופוליסטיות לא יפתרו כלום - זאת החובה שלנו לדאוג יחדיו שיושקעו וייצרו תשתיות לאומיות מתאימות. יש לנו, לכולנו, את החובה לבנות תמריצים, להשקיע במשאבים באותם המקומות שנשכחו ונזנחו על ידי המדינה במשך שנים רבות.

עכשיו יש מכם שיגיד, "נו באמת. מאיפה הכסף??"לי זה לא יקרה לעולם" ועוד ועוד.. אסכם כאן ואגיד שזה אפשרי, ואפילו לא קשה. עשינו דברים קשים יותר. כל מה שאנחנו צריכים בשביל ההתחלה הוא להתחיל לבנות את החזון המתאים, לברור ולבחור את סדרי העדיפות הנכונים ובעיקר להפסיק להיאחז במקומות קלים, פופוליסטים וריקים ממהות.

חג שמח ובתקווה שבשנה ה-66 - התשתיות שלנו לחיים טובים יותר לילדים שלנו כבר יתחילו להיבנות.