העובדות

-------------

ולנטינה ז'קובסקי (להלן: "העובדת")עבדה כעובדת ניקיון במכון כושר אצל ש.מ.ע. אלמוג בע"מ (להלן: "המעבידה"),מינואר 2012 ועד לסיום עבודתה ביולי 2012.

העובדת טענה, כי הועסקה ברציפות באותה עבודה במכוןה כושר, תחת שבעה מעסיקים שונים, החל מחודש נובמבר 2008 ותבעה תשלום שעות נוספות,הפרשות לפנסיה והחזר ניכויים שנוכו משכרה לפנסיה ודמי חגים. העובדת הסתמכה בתביעתהעל הוראת סעיף 30(א) לחוק הגנת השכר, התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק הגנתהשכר"), לפיו חבה המעבידה, כמעסיק אחרון, בתשלום מלוא זכויותיה בגין עבודתהאצל חברות קודמות באותו מקום. לפיכך, מבקשת העובדת כי המעבידה תשא בתשלום הזכויותבגין כל תקופת עבודתה, מחודש נובמבר 2008.

המעבידה טענה להיעדר יריבות בינה לבין העובדתקודם לחודש ינואר 2012, וציינה, כי הוקמה רק בשנת 2010, ומעולם לא קיבלה על עצמההתחייבויות של מעסיקים קודמים וכי הבהירה את הדבר לעובדת עם קליטתה לעבודה אצלה.עוד טענה, כי הוראות סעיף 30 לחוק הגנת השכר אינן רלוונטיות, באשר אין המדוברבמפעל ש"עובר מיד ליד", אלא במכון כושר אשר הפסיק את התקשרותו עם חברתניקיון מסוימת, והחל התקשרות עם אחרת. המעבידה טענה כי בגין תקופת העבודה אצלה בוצעולעובדת הפקדות לפנסיה, ושולמו לה דמי חגים, פדיון חופשה, דמי הבראה וגמול שעות נוספות.

פסק הדין

--------------

בפסיקה נקבע, כי הוראות סעיף 30(א) לחוק הגנתהשכר באות להגן על עובדים, כך שלא תקופח המשכיות זכויות הביטוח שלהם ע"יחילופי מעבידים, במפעל בו הם מועסקים. הוראה זו באה להבטיח לעובד רצף של זכויותהקשורות לא רק למעביד, אלא גם למקום העבודה. יש לראות את "המפעל", את"מקום העבודה", לא רק כנשוא של "בעלות", אלא גם כנשוא של"זכויות", כך שקיימת רציפות זכויות ותנאי עבודה מכוח עבודה באותו"מפעל". מטרתו של הסעיף הינה להבטיח את זכויותיו של העובד, אם התחלפומעסיקיו, ולמנוע מצב של חילופי מעבידים, שיותיר את העובד כעומד בפני שוקת שבורה.לא נדרש כי יתקיים "מפעל" במובן המסורתי, אלא ההתייחסות הינה למקוםעבודה אחד בפועל, ולחילופי מעבידים במסגרתו.

ביה"ד קבע, כי ניתן לראות במעבידה מפעללכל דבר ועניין, המספק שירותי ניקיון. על אחת כמה וכמה מתחזקת המסקנה, לאורהעובדה, שהעובדת הועברה "מיד ליד" בין חברות שונות, בעלות שמות דומיםבחלקן, ואשר חלקן שוכנות בכתובת זהה. לאור עדותה של המעבידה, ספק רב אם הייתהמודעת לחילופי החברות המעסיקות. לפיכך, מתקיים הרציונל העומד בבסיס הוראת החוק. עלהמעבידה היה לבדוק, בעת קליטת העובדת, האם זכויותיה שולמו לה ע"י המעסיקהקודם. משלא עשתה כן, יש יסוד לתביעה לחיוב המעבידה בתשלום זכויות העובדת בגיןתקופת ההעסקה הקודמת באותו מקום עבודה. העובדה שהמעבידה הוקמה רק בשנת 2010 אינהרלוונטית כלל לשאלת חיוביה בהתאם לסעיף 30 לחוק הגנת השכר. זאת, שכן אין חולק, כיהעובדת הועסקה אצל מעסיקים אחרים בתחילת העסקתה, באותו מקום עבודה, ותביעתה מבוססתעל האחריות הקבועה בחוק על מעסיק חדש, בגין תקופת עבודה קודמת.

המעבידה טענה, כי מנהל מטעמה פנה אל העובדתבסמוך לסיום העסקתה, והודיע לה בכתב ובעל פה כי המעבידה מוכנה להעסיק אותה, אולםאינה נוטלת על עצמה התחייבויות של מעסיקים קודמים. המעבידה לא הציגה כל הודעהכאמור בכתב או הודעה שפורסמה בעיתונות, כדרישת סעיף 30 לחוק הגנת השכר. בנסיבותאלה, המעבידה לא מילאה אחר הדרישות שהיה בהן כדי לפטור אותה מלשאת בהתחייבויותמעסיקים קודמים, בהתאם לחוק הגנת השכר.

העובדת תבעה פיצוי חלף הפרשות לפנסיה בסך11,038 ש"ח. כמו כן טענה, כי במהלך השנים נוכה משכרה סך של 6,937 ש"חעבור קרן הפנסיה, אולם סכום זה לא הועבר בפועל לטובת ביטוח פנסיוני והיא תובעתהחזר הסכום. עיון בתלושי השכר של העובדת מעלה, כי אכן נוכו משכרה ניכויים בגין"ביטוח פנסיה". אחריות המעסיק לתשלומים לקופת גמל, בגין תקופות עבודהאצל מעסיק קודם, נקבעה מפורשות בחוק הגנת השכר, בצד האחריות לתשלום שכר עבודה.לפיכך, מוטלת על המעבידה האחריות לתשלום פיצוי חלף הפרשות לפנסיה בגין כל תקופתהעבודה, ככל שלא הופרשו בפועל. כמו כן, זכאית העובדת להשבת ניכויים שנוכו משכרהשלא כדין עבור קרן פנסיה.

עוד תבעה העובדת דמי חגים בגין 17 ימי חגבתקופת עבודתה וכן תמורה עבור עבודה בשעות נוספות. תמורה בגין עבודה בשעות נוספותהינה שכר עבודה לכל דבר ועניין. בהתאם לסעיף 1 לחוק הגנת השכר, המונח "שכרעבודה" כולל גם תשלומים בעד חגים. משכך, נכללים שני רכיבים אלה בגדר אחריותהשל המעבידה, בהתאם לסעיף 30 לחוק הגנת השכר. ביה"ד דחה את התביעה לתשלום דמיהחגים, שכן העובדת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחת טענותיה בנושא. אשר לתביעתהתמורה בגין עבודה בשעות נוספות, העובדת פירטה את השעות הנוספות שעבדה בכל חודש,ואף הגישה דיווחי נוכחות בכתב יד המתייחסים לתקופת העבודה, על גבי טופס זהה, הנושאאת הכותרת "אלמוג". המעבידה לא הציגה דיווחי נוכחות אחרים של העובדת אונתונים סותרים בדבר נוכחותה בעבודה, על אף הנטל המוטל עליה בהקשר זה כמעביד, בהתאםלהוראת סעיף 26ב לחוק הגנת השכר.

ביה"ד קיבל את התביעה באופן חלקי ופסקלעובדת פיצוי בגין אי הפקדות לפנסיה, השבת הניכויים שבוצעו משכר העובדת לקרןהפנסיה ולא הועברו לקרן ותמורה בגין שעות נוספות.