פיפ"א לא שוללת שימוש בטכנולוגיית קו השער במונדיאל 2014
האם נראה במונדיאל 2014 בברזיל שימוש בטכנולוגיה? זה אמנם עדיין בגדר תקווה, אבל פיפ"א משדרת פתיחות לאפשרות הזו, לאחר שהתקיימה פגישה של הגוף המחוקק שלה. ה-IFAB נועד בניופורט שבוויילס, ולמרות ש-10 החברות שהגישו פתרונות טכנולוגיים לא עמדו בדרישות של פיפ"א, הפאנל הסכים להמשיך ולבחון את האופציות העומדות בפניו.
פיפ"א דורשת שהמערכת הטכנולוגית תוכל לזהות במדויק האם הכדור עבר את קו השער, ותשלח אות לשופט תוך שנייה אחת. כשנשיא פיפ"א, ספ בלאטר, נשאל האם טכנולוגיה שכזו תהיה בשימוש בגביע העולמי ב-2014, הוא ענה: "אם זה בטוח יעבוד, הפאנל יאשר את הטכנולוגיה. ואם הוא יאמר כן" לא תהיה שום בעיה שזה יהיה ב-2014.
ה-IFAB התנגד רק לפני שנה לרעיון השימוש בטכנולוגיה כדי לקבל החלטות על המגרש, למרות שהתחוללה שערוריה במשחק בין אנגליה לגרמניה בדרום אפריקה, כשבעיטה של פרנד למפארד נחתה מעבר לקו השער אך השופט וקווניו לא ראו זאת. למרות זאת, בלאטר אמר אז שזו תהיה "שטות לא לפתוח את התיק של הטכנולוגיה".
כעת, נרשמת התקדמות רצינית בגישה של פיפ"א, אך עדיין היא מציבה מכשולים בדרך לקידמה. "אנחנו עכשיו במנקודה בה הם רוצים לבחון את המערכות בתנאי אקלים שונים, ואז נקבל החלטה במרץ בשנה הבאה", אמר אלכס הורן, מנכ"ל ההתאחדות האנגלית וחבר ה-IFAB.
בין 10 החברות שהציעו את שירותיהן אפשר למצוא את Hawkeye , החברה הבריטית שאחראית למערכת הפועלת בעולם הטניס. מנגד, חברת קאירוס הגרמנית הציעה לשתול מיקרוצ'יפ בכדור כדי לקבוע אם הכדור עבר את הקו. בלאטר אמר שיתקיימו בדיקות נוספות בהמשך השנה במהלך משחקים, אך לא ציין איזה.
במקביל, פיפ"א פרסמה את המאזן הכספי שלה עבור 4 השנים האחרונות, והציגה רווח גדול של 631 מיליון דולר. יחד עם זאת, הנתונים מראים כי כלכלתה של פיפ"א תלויה במונדיאל, שהביא ל-87% מהכנסותיה. בסך הכל, פיפ"א הכניסה 4.19 מיליארד דולר בזמן שבזבזה 3.56 מיליארד.

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.