הכל יודעים כי השקעה בניירות ערך, המונפקים על ידי חברה, בין אם מדובר במניות או באגרות חוב, טומנת בחובה סיכון מסוים. הנוסחה הידועה לפיה "כגודל הסיכון כך גם גודל התשואה המצופה" שרירה וקיימת ועליה להיות נר לרגליו של משקיע, אשר מתעתד לבנות לעצמו תיק השקעות מאוזן. בתוך מגוון הסיכונים שלוקח כל משקיע בשיקול דעתו, בוודאי לא נכנסות תרמיות שונות של החברה ומצגי שווא מצידה.

כל משקיע סביר מסתמך בבואו לשקול השקעה בחברה בדיווחיה לרשות ניירות ערך, כמתחייב בחוק. רשות ניירות ערך עצמה, על פיה חוק ניירות ערך, הוקמה לשם "שמירת ענייניו של ציבור המשקיעים בניירות ערך" (סעיף 2 לחוק). גם מקומם של הדירקטורים בכלל והדח"צים בפרט לא נפקד בכל האמור ל"שמירת ענייניו של ציבור המשקיעים". יפים לעניין זה דבריו של מר משה טרי, יו"ר רשות ניירות ערך, בראיון שנתן בתחילת יולי: "הדירקטורים נמצאים עכשיו על הכוונת. מבחינתנו, הם הכתובת היחידה. הם צריכים לפקח על הנעשה בחברה" (הדגשה לא במקור, ה.ק.). אינני רוצה להכריע בסוגיית חלקות האחריות בין רשות ניירות ערך לדירקטוריונים של החברות הציבוריות בנוגע לשמירת ענייניו של ציבור המשקיעים ואולם אין ספק כי על שני הצדדים מוטלת אחריות חוקית לכך.

בפני בית המשפט העליון, בפרשת וינבלט נגד בורנשטיין בע"מ (רע"א 378/96,פ"ד נד(3) 247), הונחה סוגיה דומה. בקצרה, בפרשה דובר על תביעת נזק של משקיע, אשר רכש חבילת ניירות ערך בהנפקת טמפו תעשיות בירה בע"מ. טרם הנפקה, ביצעו מקורבים לטמפו רכישות מאסיביות של ניירות החברה – רכישות אשר פסקו באחת לאחר ההנפקה. פעולות אלה, לטענת המשקיע שערער, גרמו לשתי תוצאות: (1) שווי מניות טמפו בתשקיף היה גבוה מהשווי האמיתי. (2) העצירה הפתאומית ברכישת המניות הובילה לצניחת שערי המניה.

בית המשפט העליון, בסופו של ניתוח מעמיק, דחה את הערעור אבל ברצוני לחלץ כמה תובנות מעניינות:

א. שוק ההון מציע מגוון אדיר של אפיקי השקעה – בקבלת החלטת השקעה, אין למשקיע כל ודאות כי השקעה בנייר ערך כזה או אחר תצמיח לו רווח. בוודאי שלאחר מעשה, תמיד יוכל המשקיע להצביע על ניירות ערך, אותם לא רכש, אשר הניבו תשואה גבוהה יותר מהנייר אותו החליט לרכוש.

ב. לא די בכך שהמשקיע יצביע על העובדה, שבעת שביצע השקעה בנייר מסוים היו קיימים ניירות ערך אלטרנטיביים, אשר בדיעבד התברר כי היו רווחיים יותר, על מנת לזכות בפיצוי בגין אובדן השקעה אלטרנטיבית.

ג. על מנת לבסס קיומו של נזק בגין אובדן השקעה אלטרנטיבית, המשקיע אמור להוכיח, שאלמלא מצגי השווא ומעשי התרמית, הוא היה משקיע דווקא בניירות, אשר הניבו תשואה גבוהה יותר מהתשואה שהושגה בגין השקעה בניירות הערך בפועל.

ד. בית המשפט, ככלל, נרתע ממתן פיצוי בגין מניעת רווח בשל האופי הספקולטיבי משהו של השקעה בניירות ערך אולם לא מן הנמנע, כי ייפסק פיצוי בגין נזק זה אם תונח בפני בית המשפט תשתית עובדתית מתאימה.

ה. אין לראות בשווי שבו מוצע נייר לציבור כהבטחה בדבר רווחים עתידיים.

אם כן, בית המשפט לא סגר את הדלת בפני האפשרות לפצות בגין אובדן השקעות אלטרנטיביות. אומנם ההוכחה קשה אבל אין זה בלתי אפשרי. עם זאת, עדיף שלא להסתמך על הגנת בית המשפט. טוב יעשה משקיע נבון אם יחפש את אותן חברות, אשר מצטיינות בשדרה ניהולית איתנה ודו"חות כספיים טובים. ברור לכל כי ניתן לבצע מניפולציות בדו"חות וכי רשות ניירות ערך, על אף תפקידה החשוב ועבודתה החרוצה, אינה יכולה תמיד "לשמור" על המשקיעים. לעיתים, חיפוש פשוט ברשת האינטרנט אודות החברה, ראיון ישן עם בעל שליטה או בדיקות נוספות יכולים להניב תוצאות טובות למדי, עבור אותו משקיע המחפש את "המוקשים" בדרך להשקעה בחברה ספציפית.

*מאת עו"ד הלל קורן, מחלקה משפטית "ברוקר טוב".