ואנחנו שואלים אותך ביבי: היהפוך נמר חברבורותיו?

תשעה ירחים חלפו להם מאז נובמבר 2004, אז הציב שר האוצר בנימין נתניהו אולטימטום לראש הממשלה שרון - משאל עם על תכנית ההתנתקות או - התפטרות בתוך שבועיים ימים.

אז משאל עם, כזכור, לא היה, אבל נתניהו גם לא התפטר. ולא רק שלא התפטר, האולטימטום אפשר לו לזכות בהבעת תמיכה כה רחבה, אותה יכול היה במקרה הטוב רק לדמיין. אפילו הוא לא ידע, ואני בטוחה, שהוא כל כך אהוד. אל תעזוב אותנו קראו לו אז מכל עבר, כך שגם אם לא השיג את משאל העם בו הוא חפץ, השיג תשומת לב, השיג הערכה מחודשת והחשוב מכל - השיג הזדקקות.

והנה, כאמור, חלפו להם 9 ירחים. אולטימטומים באו והלכו, פעם מזיעים בכנסת, פעם מכחישים בתקשורת. נתניהו שיחק במשחק ההתפטרות ברפרוף קל.

חיכה שר האוצר עד ללידה - במקרה שלנו תכנית ההתנתקות - והחליט לעזוב. התכנית עוברת בשלום? הכלכלה הישראלית חוזרת לצמוח בקצב הגיוני? שוק ההון שובר שיאים חדשים?

אבל אז שואל עצמו שר האוצר: "אולי לוקחים אותי כמובן מאליו?". "אני כבר אראה להם!", הוא מחכך ידיו בהנאה ונזכר, כי הכלכלה הישראלית, למרות שהוא אוהב אותה מאוד, כאילו היתה ביתו הקטנה - לא היא היתה המטרה שלשמה התכנס...

וכמו אבא שנטש את ילדיו בצעירותם ובא לבקר לפרקים (ארוכים), נושא מתנות בידיו וכולו נכונות לשחק ולגרום לשמחה לפחות לרגעים ספורים, אך אז נעלם כלעומת שבא, שכן יש שם בחוץ אטרקציות קורצות יותר מאשר פשוט להיות אבא למופת, הגיע גם ביבי והפעיל את כל קסמו על הכלכלה הישראלית: קיצץ, הנהיג רפורמות והביא את שוק ההון לשיאים חדשים, אך גם הוא נזכר, או אולי ידע זאת מלכתחילה: לא באתי בכדי להשאר...

אז נתניהו, כדאי שתקח בחשבון: כשהילד קטן, הוא תמיד שמח כשאבא מגיע לביקור. אבל הילד גדל ואחרי פעמים מספר, הוא מבין שאבא לא הגיע בכדי להשאר ולמעשה הוא נוטש אותו פעם אחר פעם - לפעמים, גם כשהוא צריך אותו יותר מכל ובקיצור, הוא מבין: לא, נמר לא יהפוך חברבורותיו!

וזה בדיוק העניין: ציבור הבוחרים הישראלי הוא כבר לא ילד קטן - הוא לא שוכח ולא ייתן שישלו אותו פעם אחר פעם - או לפחות כך אני מקווה - נפגש בקלפי...