בשעה שבנימין נתניהו מדולל המנדטים, שובר את הראש בניסיון להרכיב קואליציה, שתאפשר לו לנהל את המדינה ולטפל בנושאים הבוערים שעל הפרק, מתחדדות כביכול מגרעותיה של שיטת הממשל בישראל. שיטה הלוקה, לטענת מתנגדיה, בייצוגיות-יתר, אשר מייצרת מצב של ריבוי מפלגות וריבוי אינטרסים. אנחנו נוטים להתקנא בשיטה האמריקנית המייצרת מערכת פוליטית דו-מפלגתית יציבה מאוד. אבל האם ארצות הברית "משילה" יותר מישראל, מבחינת יכולתו של המנהיג לטפל בסוגיות הבוערות של המדינה?

הנה, דווקא בערש הדמוקרטיה, אנו עדים בחודשים האחרונים לשיתוק פוליטי סביב סוגיות המפתח הכלכליות-לאומיות. למרות נצחונו הסוחף של הנשיא אובמה בבחירות האחרונה, ולמרות שמדובר בכהונה שנייה והוא משוחרר, כביכול, מכבלי הצורך להיבחר מחדש, אובמה אינו מצליח לנהל את הכלכלה - כלומר, את החוב הלאומי (נדמה שארצות הברית כבר אינה אלא חוב ענק שיש לכלכלו בתבונה פן יתפוצץ). זאת בשל העובדה כי הקונגרס מצוי בידי המפלגה הרפובליקנית, שמתאפיינת בימים האלה באידיאולוגיה כלכלית ניאו-קונסרבטיבית בלתי מתפשרת, ורצון כמעט סדיסטי לאמלל את אובמה הכה שנוא עליה.

המצב בא לידי ביטוי החל בהעלאת תקרת החוב בכדי למנוע חדלות פירעון, המצוק הפיסקאלי של תחילת השנה, וכעת ה-Sequester. את שני ה'מוקשים' הראשונים צלח אובמה בשלום (אם כי במחיר פוליטי), אבל בעניין ה-sequester אובמה לא הצליח להגיע לפשרה עם הקונגרס לפני הדד-ליין. הכישלון הנוכחי הוא סימפטום נוסף לקושי של ארצות הברית להתמודד עם החוב הלאומי הבלתי נתפש שלה, שמאיים לא רק עליה כי אם על כלכלת העולם כולה.

אז מה זה ה-sequester? מדובר במנגנון שהוא מרכיב מהחוק לבקרה על התקציב שנחקק באוגוסט 2011, כחלק מהעסקה של הממשל עם הקונגרס שהביאה בזמנו לפתרון המחלוקת בעניין העלאת תקרת החוב האמריקני. מטרת החוק היא להביא להקטנה הדרגתית בהוצאה הציבורית ובחוב הלאומי במהלך העשור הקרוב. על פי מנגנון זה של sequester, שמופעל על ידי ועדת התקציב, יש לבצע קיצוץ רוחבי בהוצאה הפדראלית בהתאם לחריגה מתקרת התקציב.

המגעים בין הממשל לקונגרס במטרה למצוא חלופה לקיצוץ הרוחבי, חידדה שוב את התהום האידיאולוגית הכלכלית בין הדמוקרטים לרפובליקנים. בפשטות, הדמוקרטים מעוניינים לצמצם את החוב הלאומי על ידי הגדלת ההכנסות (באמצעות העלאת מיסים), ואילו הרפובליקנים חושבים שהדרך הנכונה היא דווקא הקטנת ההוצאות (באמצעות קיצוץ בהוצאה הממשלתית, ובעיקר בתשלומי ההעברה לתוכנית הפנסיה הפדראלית וביטוח הבריאות).

בהיעדר הסכמה בין הקונגרס לממשל ב-1 במארס החל להתבצע הקיצוץ הרוחבי בהיקף של 85 מיליארד דולר. קיצוץ רוחבי הוא תמיד פגיעה קשה לכלכלה במשבר, מאחר שמדובר בקיצוץ ללא אבחנה מבלי להתחשב בצרכים של הכלכלה והחברה וללא כל חשיבה אמיתית לטווח ארוך (אצלנו בישראל זו הדרך המקובלת לסתום חורים). יש המעריכים שה-sequester עשוי להביא לירידה של 0.5% בתמ"ג של 2013 ולאובדן של 700 אלף משרות. אם אכן תרחיש זה יתגשם, עשויות להיות לכך השלכות מרחיקות לכת על השוק.

כמו כן, קיצוץ רוחבי אינו באמת נוגע בשורש הבעיה של הכלכלה האמריקנית, מאחר שבטווח הארוך הוא לא מביא לצמצום בגירעון. הצפי לגידול בגירעון נובע בעיקר מהטיפוס הצפוי בתשלומים הניתנים במסגרת תוכניות הפנסיה (בגלל דור הבייבי-בום של שנות ה-50' שצפוי לפרוש לגמלאות בעשור הקרוב) וביטוח הבריאות המהפכני שחוקק אובמה בקדנציה הראשונה שלו.

כל עוד הקונגרס בידי הרפובליקנים, והם יעמדו בעינם בהתנגדותם להעלאת מיסים נוספת, המנגנון האכזרי של ה-sequester דוחק למעשה את אובמה לפינה ומחייב אותו להכריע: קיצוץ רוחבי או רפורמות בתוכניות הרווחה הפדראליות הכה יקרות לליבו. הסוגיה הזו משקפת דילמה וקושי של כלכלות רבות בנסיבות הנוכחיות - כיצד מניעים צמיחה, נותנים מענה לצרכים החברתיים ומביאים במקביל להקטנת החוב. היכולת של ארצות הברית לעשות זאת, תשליך לא רק על עתידה, אלא על עתיד הכלכלה הגלובלית.