"לישראל יש הצדקה משפטית למלחמה; ההצדקה האמריקנית בעייתית"

מה זה אומר לגבי המלחמה באיראן?

"צריך להבדיל בין ישראל לבין ארה"ב. לישראל יש טענה, בעייתית אבל יש בה משהו, שלפחות מאז 8 באוקטובר יש כל הזמן מצב מלחמה בינה לבין איראן - לפעמים במישרין, לפעמים מול השלוחים - ולא צריך להצדיק כל פעולה במסגרתה. הדיון הוא יותר על ארה"ב. הרי טראמפ הכריז ביוני שעבר שהמלחמה נגמרה. אפשר לומר זו הגנה עצמית קולקטיבית, שארה"ב עוזרת לישראל, אבל היא עצמה אינה טוענת זאת.

"האמריקנים טוענים שהאיראנים עמדו לפתח נשק שעלול לפגוע בהם ולא צריך לחכות לרגע האחרון. אבל זה לא באמת הרגע האחרון; נניח שביוני האיראנים עמדו על סף פצצה גרעינית, אבל הרי טענתם שגלגלתם אחורה את תוכנית הגרעין.

"אם אתה חושב שהגנה עצמית היא מפני איומים עתידיים, אתה נכנס לעולם של ספקולציות שהוא הרבה יותר סובייקטיבי. הרי לפי פרסומים זרים יש לישראל נשק גרעיני, אז כל אחד יכול לתקוף אותה? הטיעון של הגנה עצמית טוב ככל שהסכנה קרובה - מלחמת יום כיפור, מלחמת ששת הימים. ככל שהמועד הולך ומתרחק, הטיעון נהיה יותר ספקולטיבי".

• קנה בית עם ליקויים, תבע - וקיבל חשבון של חצי מיליון שקל
• סיפור לא חינוכי: מנהלת בי"ס לשעבר תפצה מורה על לשון הרע
• תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
• ביה"ד: הביטוח הלאומי לא יממן את שריפת גופתו של חבר בארי...

זה נשמע כמו דיון תיאורטי של משפטנים שמנותקים מהמציאות.

"זו בעיה מעשית. ראשית, לאורך שנים מדינות כמו סין, רוסיה ואיראן עושות מניפולציות על הכללים. מועצת הביטחון אמורה לטפל באיומים עתידיים, כמו למנוע מאיראן נשק גרעיני, אבל היא לא ממש מצליחה. מדינות עושות מה שהן רוצות, מועצת הביטחון משותקת, ומאז המתקפה בלוב ב-2011 היא לא החליטה על שימוש בכוח.

"בעיה שנייה הוא שנשיא ארה"ב מתעלם מהכללים. טראמפ אמר לפני כמה חודשים שהחוק הבינלאומי לא מגביל אותו, אלא רק המוסר שלו. שר החוץ, מרקו רוביו, היה הרבה יותר מתוחכם בוועידת מינכן לביטחון בחודש שעבר: הוא אמר שנעשו מניפולציות על החוק הבינלאומי, וארה"ב לא רוצה לשבור אותו אלא להזיז את המחט.

"ההנחה של המערכת הבינלאומית היא שטראמפ זה אירוע זמני. השאלה אז תהיה מה קורה כאשר נשיא ארה"ב איננו טראמפ וגם לא מישהו מהקצה השמאלי, אלא מישהו כמו אובמה או ביידן, ואז ישראל תיתפס כמדינה שפעלה יחד עם ארה"ב בניגוד לחוק הבינלאומי. זה מתחיל להיות מסוכן, כי למוסדות הבינלאומיים יש כוח. אם מועצת הביטחון תחליט להפנות את זעמה כלפי ישראל וארה"ב לא תטיל וטו, זה מתחיל להיות אירוע".

איראן מכריזה 47 שנים שהיא רוצה להשמיד את ישראל ופועלת במפורש להשיג זאת. אנחנו צריכים להושיט את הצוואר?

"נכון, ולכן הטענה הישראלית טובה יותר מהאמריקנית: העולם לא מטפל בזה ולכן אנחנו נטפל בזה. העולם מבין את זה ולכן נכון לעכשיו אין גינויים לישראל. אבל צריך הפרדה ברורה מאוד בין שאלת ההצדקה למלחמה לבין הצורה בה מנהלים אותה. זה לא אומר שהכל מותר, ולא רק מסיבות מוסריות והיסטוריות, אלא גם מסיבות של מקצועיות ושליטה על הכוח.

"צריך להיזהר מאמירה בנוסח 'נפתח את שערי הגיהנום', במיוחד במלחמה עם איראן שאחת ההצדקות לה היא הגנה על האוכלוסייה שם. לישראל אין הרבה ברירות מול איראן: אם לא עכשיו אז בעוד שנתיים, ואם לא בעוד שנתיים - בעוד חמש שנים. אבל גם במלחמה מוצדקת חייבים לשמור על הכללים.

"זה שונה מאוד ממצב בו האויב הופך במכוון - כמו בעזה - ערים שלמות למגנים אנושיים. פעולת ההחבאה הזאת היא פשע מלחמה, גם כלפי האוכלוסייה שלך וגם כלפי הצד השני, כי הוא לא יודע להפריד בין אזרחים ללוחמים וירשה לעצמו יותר.

"התקפה על המטרות של הבסיג' היא פחות ברורה, כי אין להם שום ערך צבאי. האם שינוי משטר הוא מטרת מלחמה לגיטימית? אם אתה טוען שהדרך היחידה להסיר את האיום היא להפיל את המשטר, זהו טיעון ספקולטיבי ואולי גם מטרה בלתי אפשרית; אני לא יכול לצאת למלחמה ולהגיד שהמטרה היא להביא את המשיח. המטרות צריכות להיות רציונליות".

סיוע לאזרחים מפני שלטון רצחני אמור להיות יעד לגיטימי, ודאי לאחר שבעלות הברית לא הפציצו את המסילות לאושוויץ.

"זה לא טיעון פסול. הוא לא במעמד כמו הגנה עצמית, אבל יש במשפט הבינלאומי זרם נסתר שלפעמים יוצא החוצה בהקשר של סיוע לאזרחיו של משטר רצחני: אנחנו מגנים מפני קטסטרופות בלתי נסבלות. זה גם מה שנעשה בקוסובו ב-1999 והנימוק היה: זה אולי לא חוקי, אבל זה לגיטימי.

"השאלה היא האם זהו באמת הטיעון של ישראל וארה"ב, ואם כן - אז נשאלת השאלה למה דווקא באיראן. הרי לא בכל מקום מתערבים: הייתה מלחמה בסוריה במשך שנים והאמריקנים לא עשו כלום. מצד שני, ישראל עזרה לדרוזים בסוריה ונימקה זאת בהגנה מפני השמדה".

מה לגבי חיסולים של בכירים?

"מבחינה משפטית, השאלה איננה הבכירות אלא המעורבות בעניינים צבאיים. ככל שיש מעורבות ישירה של הבכיר בעניינים צבאיים, אז הוא מטרה צבאית לגיטימית. לכן, אם המנהיג העליון מנהל בפועל את הפעילות הצבאית, אז הוא מטרה צבאית לגיטימית, בלי קשר לשאלה אם הוא חלק מהצבא או מהדרג המדיני.

"בכירים איראניים אחרים הם בוודאי חלק מהצבא האיראני, או שמהדרג המדיני המפעיל אותו. זה כמובן לא הולך לאחור: נניח שמישהו פעם היה נשיא איראן, וכעת אין לו שום תפקיד צבאי, הוא איננו מטרה לגיטימית. גם 'מועצת המומחים', בהנחה שאין לה תפקיד מלחמתי, אלא רק לבחור את המנהיג העליון הבא, לא נראית לי מטרה לגיטימית".