26 שנה של עיכובים: זה הפיצוי על אי רישום דירה בטאבו
רוכשת של דירה נאלצה להתמודד עם עשור של המתנה, תסכול והתנהלות משפטית ממושכת בעקבות "גרירת רגליים של ממש מצד היזמית", כפי שקבעה השופטת. אולימפיה, היזמית, לגלגל את האחריות הלאה. לטענתה, העיכוב ברישום לא נבע מהתנהלותה, אלא מהליכים תכנוניים מסובכים, עיכובים בעירייה, ובעיקר - מהצורך להכשיר תשריט בית משותף שעדיין לא אושר במלואו
עבור דורית חן, רוכשת של דירה בתל אביב, היה זה רגע של הקלה מתוחה. אחרי כמעט עשור של המתנה, תסכול והתנהלות משפטית ממושכת, בית המשפט סוף סוף פסק: החברה היזמית שהיתה חייבת לרשום את זכויותיה בדירה שקנתה - התרשלה, תמרנה והפרה את ההסכם עמה. השופטת עדנה יוסף-קוזין מבית משפט השלום בפתח תקווה חייבה את חברת אולימפיה בניה השקעות ופיתוח לשלם לה פיצויים בסכום כולל של כ-300 אלף שקל. אבל מה בעצם קרה שם? ולמה מקרה שנראה על פניו כמו עניין ביורוקרטי בלבד, נהפך לסיפור של עיכובים שיטתיים, חוסר שקיפות והכרעה עקרונית?
הפרשה החלה כבר ב-1999, אז רכשה חן דירה מקבוצת אולימפיה בניה השקעות ופיתוח בפרויקט מגורים חדש. במסגרת ההסכם, התחייבה החברה לבצע את רישום זכויותיה של התובעת בלשכת רישום המקרקעין (הטאבו), "מהר ככל הניתן". הניסוח הזה, כך טענה חן מאוחר יותר בבית המשפט, לא היה סתמי אלא שיקף הבטחה ברורה לכך שהדירה תירשם על שמה בזמן סביר. ואולם בפועל, חלפו השנים ושום דבר לא זז. רישום הדירה לא בוצע, הרוכשת נותרה כבולה להסכם מבלי שתוכל לממש את מלוא זכויותיה בנכס שרכשה במיטב כספה. ניסיונות חוזרים מצדה לקבל מידע, עדכונים או מועדי יעד נתקלו לטענתה בתשובות מעורפלות, ולעתים אף בהתעלמות מוחלטת.
בתגובתה לטענות, ניסתה אולימפיה לגלגל את האחריות הלאה. לטענתה, העיכוב ברישום לא נבע מהתנהלותה, אלא מהליכים תכנוניים מסובכים, עיכובים בעירייה, ובעיקר - מהצורך להכשיר תשריט בית משותף שעדיין לא אושר במלואו. מדובר, כך נטען, בתהליכים שמחוץ לשליטתה הישירה של החברה. עוד טענה אולימפיה כי ביצעה פעולות שונות כדי לקדם את הרישום, אך הרשויות דרשו השלמות מסמכים, תיקונים או עמידה בדרישות נוספות, שבחלקן לא תלויות בה.
"התחייבות לרישום בטאבו אינה פורמלית בלבד"
אלא שלשופטת רביד לא הספיקו ההסברים. בפסק הדין שהיא פרסמה נכתב במפורש כי, "החברה לא הוכיחה כי נקטה בכל הפעולות הסבירות והמתבקשות לשם קידום הרישום". יתרה מכך, היא גם הדגישה כי, "התחייבות לרישום זכויות בטאבו אינה עניין פורמלי בלבד אלא זכות יסוד של הרוכש, שהחברה הייתה צריכה לכבדה – ובמהרה".
- אחרי ארבעה עשורים: עסקת המכר מ-1987 הושלמה
- בנות הזוג נפרדו: האם רישום בטאבו גובר על הסכם ממון?
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
במרכז הכרעתה, הקדישה השופטת מקום מיוחד לניסוח "מהר ככל הניתן", שנכלל בהסכם. בעוד שהחברה ניסתה לטעון כי מדובר בביטוי כללי שאינו מחייב לוח זמנים קונקרטי, השופטת קבעה: "מדובר בהתחייבות מחייבת, אשר יש לה משמעות אובייקטיבית ברורה: על החברה היה לפעול ללא דיחוי, בסבירות, בשקיפות ותוך פרק זמן סביר, שלא יעלה על מספר שנים מצומצם". עוד נקבע כי החברה לא עדכנה את הרוכשת בשקיפות בנוגע להתקדמות התהליך, לא שיתפה אותה בחסמים מול הרשויות ולא הציגה מסמכים התומכים בכך שנעשה מאמץ ממשי להסירם. השופטת יוסף-קוזין אף ציינה בהכרעתה כי במקרה הנוכחי, ניכרת "גרירת רגליים של ממש מצד היזמית", באופן שעולה כדי הפרה יסודית של ההסכם.
פגיעה בזכות קניינית - על ידי שורת מחדלים
הפיצוי שנפסק לחן כלל גם מרכיב של עגמת נפש, אך עיקרו נועד לשקף את הפגיעה בזכותה הקניינית - זכות שנשחקה לא על ידי כוח עליון, אלא על ידי שורת מחדלים והתנהלות לא מספקת מצד החברה. כאמור, סכום הפיצויים הכולל נקבע על כ-300 אלף שקל, כולל שכר טרחת עורך דין - סכום לא מבוטל, בייחוד כשמדובר בפרויקט מגורים שבו כל עיכוב עשוי להשפיע גם על תמחור הנכס, מיסוי, ואף אפשרות מכירה או משכנתה עתידית.
מבחינת חן, ייתכן שמדובר בסיומו של פרק כואב. אך מנקודת מבט רחבה יותר, מדובר בתקדים בעל משמעות: כשרוכש דירה מקבל התחייבות לרישום, הוא רשאי לצפות לכך שזכות זו תקוים בפועל, ולא תישאר בגדר הבטחה חסרת תוקף. וכפי שכתבה על כך השופטת בפסק הדין שלה, "התובעת שילמה עבור הדירה את מלוא התמורה - אך נותרה במשך שנים רבות ללא זכות קניינית רשומה, ללא שליטה מלאה על הנכס, וללא ודאות".
- חברת הדפסות תפצה אמן שעיצב חולצות לחיילים
- נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
- תוכן שיווקי שוק הסקנדרי בישראל: הציבור יכול כעת להשקיע ב-SpaceX של אילון מאסק
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
מדוע לא קבע ההסכם מועד סופי לרישום בטאבו?
בהסכמי מכר רבים נהוג להשאיר ניסוחים גמישים כמו "מהר ככל הניתן", מתוך הנחה שהליך רישום תלוי בגורמים חיצוניים כמו רשויות תכנון ורישוי. עם זאת, במקרה הזה, דווקא הגמישות הזו נהפכה לבעייתית עבור הרוכשת, כשהיזמית ניצלה אותה כהצדקה לעיכובים ממושכים, ללא הצדקה מספקת.
האם התובעת יכלה למכור את הדירה בזמן שהיתה ללא רישום בטאבו?
מבחינה טכנית כן, אבל בפועל לא בקלות. היעדר רישום בטאבו מקשה מאוד על מכירה, בין היתר בשל חוסר ודאות משפטית, בעיות במשכנתה עתידית וחוסר אפשרות להבטיח לקונה זכות בעלות מלאה. המצב הזה פוגע גם בערך של הדירה.
מה היתה עמדת בית המשפט לגבי עגמת הנפש שנגרמה לתובעת?
השופטת אמנם לא הרחיבה על עגמת הנפש כשיקול נפרד, אך כן כללה אותו באופן משתמע בסכום הפיצוי. היא עמדה על כך שמדובר ב"פגיעה בזכות קניינית בסיסית", וציינה את חוסר הוודאות והקיפאון ששררו במשך שנים - תוצאה ישירה של התנהלות החברה.
מה היה מצבה של הדירה מבחינה תכנונית או הנדסית? האם בנייתה הושלמה?
הדירה עצמה נמסרה לתובעת ואינה עומדת במרכז הסכסוך מבחינת בנייה או מגורים. הסוגיה היחידה היתה הרישום, כלומר המעמד המשפטי של הבעלות, לא מצבה הפיזי של הדירה.
האם נקבע כי החברה נהגה בחוסר תום לב?
בית המשפט לא קבע מפורשות שהיתה חוסר תום לב, אך בהחלט השתמש במונחים חריפים כמו "גרירת רגליים", "הימנעות מהתנהלות ראויה", ו"הפרה יסודית" - ביטויים שמרמזים על התנהגות גבולית מבחינה אתית ומשפטית, גם אם לא פלילית.
האם היזמית ניסתה לפצות את הרוכשת לפני הגשת התביעה?
מהמסמכים עולה כי לא ננקטו צעדים ממשיים מצד החברה לנסות לפצות את התובעת על התקופה הארוכה שבה לא הוסדרו זכויותיה. התביעה הוגשה לאחר שניסיונות לקבל מענה כלשהו לא נשאו פרי.
במקרה נוסף, פסק בית משפט השלום בתל אביב בפברואר האחרון במקרה שבו לשכת רישום המקרקעין בתל אביב מחקה עיקול שהוטל כדין על נכס בעיר, בהתבסס על מסמך מזויף. הפרשה החלה כשבנק לאומי, שהיה נושה של בעלת נכס מקרקעין בתל אביב, הטיל עיקול על הנכס עקב חובותיה. העיקול נרשם כדין בלשכת רישום המקרקעין, אך כחודש לאחר מכן הוגש ללשכה צו ביטול עיקול – שהתברר בדיעבד כמזויף – על ידי קרובת משפחתה של החייבת, שהיא גם עורכת דין. הלשכה מחקה את העיקול באופן מידי, מבלי לוודא את אמינות הצו או לבדוק את מקורו מול רשות האכיפה והגבייה. בדיון שנערך בבית המשפט, העלו הצדדים באופן נרחב את טענותיהם לגבי אחריות הלשכה למחיקת העיקול ולמשמעויות המשפטיות של הטעות. בנק לאומי טען כי הלשכה התרשלה בכך שלא נקטה אמצעי בקרה בסיסיים לזיהוי מסמך מזויף - מה שאיפשר לחייבת ולבני משפחתה לפעול במרמה. נציגי הבנק הדגישו כי פקיד הרישום אמור היה לבדוק את מקור הצו, והעובדה שלא נעשתה בדיקה כזו מצביעה על פגם מהותי בתפקוד הלשכה. עוד נטען כי מחיקת העיקול מנעה מהבנק את האפשרות להיפרע מנכסי החייבת, שכן הנכס נמכר לצד שלישי.
- 1.פלוני 26/11/2025 22:18הגב לתגובה זובשכל יפה הייתה עושה היזמית לו הייתה מתגברת על העיכובים להסדרת תסריט הבית המשותף שעה אחת קודם דרך בית המשפט.
נדחו טענות אשה לקבלת 800 אלף שקל ממכירת דירה משותפת
פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה דן בסכסוך ממושך בין בני זוג לשעבר, שבמרכזו דרישת האשה לקבל 800 אלף שקל כתנאי למכירת הדירה המשותפת. למרות חתימה על מסמך שכונה “הסכם ממון”, בית המשפט קבע כי ההסכם חסר תוקף, אינו תואם את המציאות, ואף מקפח את הבעל באופן
משמעותי. בפסק הדין הדגישה השופטת את חשיבות האישור הפורמלי של הסכמי ממון ואת הצורך לדייק בסכומים ובהסכמות בעת ניסוחם
שופטת בית המשפט לענייני משפחה בקריות, גילה ספרא־ברנע, מצאה את עצמה לאחרונה ניצבת מול מחלוקת שנראתה לכאורה פשוטה: שני בני זוג לשעבר, דירה שנרכשה במהלך הנישואים, מסמך ישן שנחתם ביניהם לפני כמעט עשור והבטחה לא ממומשת ל-800 אלף שקל. ואולם מאחורי הסיפור התגלה סכסוך רחב ומורכב, שנולד משילוב של אמון, חוסר בהירות משפטית, ניסוח לקוי של מסמכים ונתונים כספיים שלא התאימו למציאות בשטח. מה שהתחיל כתביעה שבמסגרתה ניסתה האשה לאכוף הסכם ממון, הסתיים בקביעה תקיפה של בית המשפט: ההסכם אינו תקף, הסכום שדרשה אינו הגיוני, והדירה, כך על פי הרישום, שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים.
הצדדים נישאו ב-2008 וחיו יחד עד הגירושים ב-2020. במהלך חייהם המשותפים, ב-2014, הם רכשו יחד דירת מגורים שנרשמה על שמם בחלקים שווים. שנה לאחר רכישת הדירה, בפברואר 2015, חתמו הצדדים על מסמך שכונה "הסכם ממון", שבו נקבע בין היתר כי במקרה של מכירת הדירה יקבלו האשה או בנה סכום של 800 אלף שקל, בטענה שמדובר בסכום המגלם את ערך דירתה הקודמת של האשה. המסמך נחתם בנוכחות נוטריון, אך לא אושר בבית המשפט, למרות דרישת החוק כשמדובר בבני זוג נשואים.
עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולקראת הגירושים, ביקשה האשה לאכוף את ההסכם ולקבוע כי הדירה אינה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים כתנאי לרישום, אלא כי עליה לקבל את אותם 800 אלף שקל עוד לפני כל חלוקה. מנגד, טען האיש כי המסמך שנחתם אינו אלא טיוטה לקויה, שאינה עומדת בדרישות החוק, אינה תואמת את העובדות, ואף נחתמה בנסיבות כאלה שלא מאפשרות לראות בה הסכמה אמיתית ומודעת.
בית המשפט פתח את בחינתו מן הנתון הבסיסי והברור ביותר: הרישום בטאבו. הצדדים רשומים כבעלי מחצית הזכויות כל אחד, והרישום הקנייני מהווה ראיה חזקה לטובת השוויון. השופטת הדגישה בהכרעתה כי הנטל לסתור רישום שכזה מוטל על האשה. לדבריה, “הנטל להוכיח כי הרישום בפנקסי המקרקעין אינו משקף את מצב הזכויות [...] מוטל על כתפי האשה”. לטענתה, אותו הסכם ממון, שעל פיו מגיעים לה 800 אלף שקל, צריך לשנות את החלוקה.
- בזמן שפדתה פנסיה לצמצום המשכנתה, הוא היה עם אחרת
- למרות 4 ילדים וחיים משותפים: הנכסים יישארו של הבעל
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
אלא שכאן החלה להתברר התמונה הבעייתית סביב אותו הסכם. השופטת ציינה בפסק הדין שפורסם כי המסמך “נחזה להיות הסכם ממון”, ולכן, על פי חוק יחסי ממון, הוא היה חייב לקבל אישור בפני בית משפט או בית דין דתי. כל עוד הוא לא אושר, אין לו תוקף. אבל מעבר לכך, גם אם היה מדובר בהסכם רגיל שלא מחייב אישור פורמלי, עדיין לא ניתן לאשר אותו בשל כשלים מהותיים. “ההסכם מעורר בעייתיות בנושא של גמירות דעת ותום לב”, קבעה השופטת, והוסיפה כי הוא “לוקה ואינו עולה בקנה אחד עם העובדות בפועל”.
70 אלף שקל: חברת הדפסות תפצה אמן שעיצב חולצות לחיילים
אמן גרפי שתכנן איורים עבור חיילים גילה להפתעתו כי יצירותיו עלו למאגר של אדיב ושימשו אותה לשיווק ולרווחים מסחריים. למרות ניסיונותיו להתריע ולדרוש את הסרתן, חלק מהציורים המשיכו להופיע באתר וברשתות החברתיות. השופטת טל פישמן לוי קבעה כי “הבעלות ביצירה נתונה
ליוצר”, דחתה את טענות החברה להגנות שונות ולבעלות המדינה, וחייבה אותה בפיצוי והוצאות משפט
בפתח הדברים, מתאר פסק הדין תמונה שכיחה אך כמעט בלתי נראית: אמן צעיר ומוכר בתחום הציור והעיצוב הגרפי, שפועל שנים מול יחידות צבאיות ומשרתי כוחות הביטחון, מייצר עשרות גלופות מקוריות על פי הזמנה פרטית של חיילים, שכל אחת מהן נולדת מתוך מפגש ייחודי בין מסורת יחידתית, הווי פנימי והרצון לסמל זהות. אלא שבמקרה זה, אותה עשייה יצירתית נהפכה למוקד של סכסוך משפטי טעון, לאחר שהאמן, עומרי זהבי, גילה כי הציורים שלו הועלו למאגר הציורים של אדיב, בית דפוס ותיק המתמחה בהדפסת חולצות ומוצרים ממותגים, ושימשו אותו לצרכים מסחריים ושיווקיים ללא הסכמתו.
כבר בתחילת פסק הדין קובעת השופטת טל פישמן לוי כי מדובר בתביעה כספית על סכום של חצי מיליון שקל, הנוגעת להפרת זכויות יוצרים ולדרישה מהחברה “לחדול מכל שימוש שהוא ביצירותיו”. התובע, כך היא מזכירה, הוא אמן העוסק בעיצוב גרפי, מוכר ומזוהה בסגנון ייחודי, אשר “מדובר ביצירות מקוריות שהן פרי דמיונו של התובע”, וכי הוא כלל לא העביר את הזכויות ביצירותיו למזמינים. מנגד, הנתבעת היא חברה מוכרת הפועלת בתחום ההדפסות ונותנת שירותים לחיילים וארגונים שונים.
הפרשה החלה בתחילת 2022, כשסוכן מטעם אדיב פנה לתובע בהצעה לשיתוף פעולה, אך התובע סירב. כשנה וחצי לאחר מכן, כך מסתבר, השיקה אדיב מאגר ציורים חדש באתר האינטרנט שלה, ואליו הועלו 12 ציורים של זהבי, “ללא ידיעתו וללא הסכמתו”. חלק מעבודותיו הופיעו גם בעמוד האינסטגרם של החברה. כשפנה בדרישה להסרה, החברה הסירה חלק מהחומרים - אך לא את כולם. גם לאחר מכן, נותרו מספר ציורים נוספים שפורסמו במאגר, גם אחרי שהתובע הבהיר באופן מפורש כי, “העיצובים הם בבעלותו ואינם מורשים להעברה”.
השופטת מציינת כי בכך נוצרה תשתית לפרסום חוזר, ואף שיווק יזום של היצירות. מהראיות עלה כי סוכני החברה שלחו את עבודותיו ללקוחות באמצעות וואטסאפ, הציגו חלק מהיצירות במאגר המקוון ואף הציעו אותן להדפסה על חולצות ומוצרים שונים. “הנתבעת… הפיקה תמורה כספית בדמות הדפסת הציורים על המוצרים”, קבעה השופטת.
למי שייכות הזכויות בציורים - ליוצר, לחיילים או למדינה?
אחד מצירי המחלוקת המרכזיים עסק בבעלות על היצירה: האם היא של האמן, של החיילים המזמינים או שאולי של מדינת ישראל, בהיותם משרתי צה"ל? החברה טענה כי יש להחיל את סעיף 36 לחוק זכויות יוצרים, הקובע כי המדינה היא בעלת יצירה שנעשתה על ידי עובד מדינה “עקב עבודתו ובמהלכה”, לרבות חייל. היא טענה כי הציורים הוזמנו לצרכים יחידתיים, ולכן שייכים לצה"ל. לחלופין, היא טענה כי הבעלות עברה לחיילים “במשתמע”, משום שהם שילמו עבור הציור וקיבלו מוצר ייעודי עבורם.
