לזכותו של בנק ישראל ייאמר שהוא לא חושש להביע את דעתו הנחרצת על חוק הגיוס שעומד כעת על הפרק. התגובה החריגה והישירה של בנק ישראל לחוק הגיוס מסמנת שהדיון הוא אינו “רק” ויכוח חברתי-ערכי, אלא סוגיה ביטחונית עם מחיר מקרו-כלכלי מדיד. בבנק ישראל שמים מספרים על השולחן: העלות הכלכלית של חודש שירות מילואים של אדם סביב גיל 30 מוערכת בכ־38 אלף ש״ח, כאשר כ־80% מהעלות היא אובדן תפוקה מיידי והיתרה קשורה לפגיעה עתידית בפריון בגלל הפסד ניסיון וקידום בעבודה. במילים פשוטות, מילואים הם “מס” לא מתוכנן על שוק העבודה גם בגלל ימי עבודה שנגרעים כאן ועכשיו, וגם בגלל ההשפעה המצטברת על מסלולי קריירה ופריון. 

בנק ישראל מציג את הפוטנציאל טוען שהרחבה משמעותית של גיוס גברים חרדים לשירות חובה יכולה להפחית את הנטל הכלכלי המשקי והאישי שנובע מהשימוש הנרחב במילואים. לפי האומדנים שמובאים בהודעה, הגדלת מחזורי הגיוס השנתיים בכ־7,500 גברים חרדים (תרחיש שמתגלגל לאורך זמן לכ־20 אלף חיילי חובה נוספים) עשויה לאפשר חיסכון ניכר בהיקף המילואים ולהקטין את העלות המשקית השנתית בלפחות 9 מיליארד ש״ח (כ-0.4% תוצר). אם בנוסף, הגיוס גם מגדיל לאורך זמן את ההשתתפות והתעסוקה של הגברים החרדים לאחר השירות, בנק ישראל מעריך שתוספת ההכנסה יכולה להגיע עד כ־14 מיליארד ש״ח לשנה (כ־0.7% תוצר). כלומר, יש כאן לא רק חיסכון בעלות ביטחונית עקיפה, אלא גם אפשרות לשיפור צד ההיצע של המשק. היינו, יותר עובדים, יותר מיומנויות ויותר הכנסות ממסים. 

אלא שכאן מגיעה הביקורת המרכזית. לפי בנק ישראל, נוסח החוק במתכונתו הנוכחית “לוקה בחסר” מאחר ויעדי הגיוס האפקטיביים נמוכים והתמריצים/סנקציות הם בעלי אפקטיביות נמוכה, כך שלא בטוח שאפילו היעדים הצנועים יושגו. אם החוק יעבור כלשונו, הוא לא ישנה מהותית את היקף הגיוס ולכן ישמר את מודל המילואים הרחב ואת הנזק המצטבר לשוק העבודה. בנק ישראל כותב מפורשות שהעברת החוק במתכונתו הנוכחית עלולה לא להביא לשינוי משמעותי בהיקף הגיוס, ובכך לשמר את הנטל הכלכלי שנובע מהשימוש הנרחב במילואים עם “עלויות מקרו־כלכליות משמעותיות” שיבואו לידי ביטוי בהמשך פגיעה בתפקוד שוק העבודה, אובדן הכנסה משקית ועלות תקציבית נרחבת, לצד אובדן הכנסות ממיסים. לכל זה עלולה להיות גם השלכה על מדיניות הריבית. בנק ישראל לא קובע “הריבית תעלה בגלל החוק”, אבל הוא כן מסמן את ערוצי ההעברה שמעניינים את שוק האג״ח ואת ההחלטות המוניטריות. 

חוק שלא מפחית מילואים משמר פגיעה בצד ההיצע (תוצר פוטנציאלי/פריון), מגדיל עלויות תקציביות ומקטין גביית מסים, שילוב שמרחיב את הסיכון הפיסקלי ואת פרמיית הסיכון של ישראל. במצב כזה, גם אם האינפלציה “על הנייר” מתמתנת, לבנק ישראל יהיה קשה יותר להצדיק הקלה מהירה. הוא יעדיף לראות שהמשק לא מחליק לתרחיש של עלייה בגירעון המבני שעלולה להעלות את פרמיות הסיכון ולהשפיע על שער החליפין והתשואות. במילים אחרות, החוק עלול להאריך את התקופה שבה הריבית נשארת גבוהה יחסית, או לכל הפחות לצמצם את מרחב התמרון להורדות, משום שהבסיס המאקרו־פיסקלי והביטחוני נשאר כבד.