אופן חישוב גמלת שמירת הריון לעובדת ששהתה בחופשת לידה בת 26 שבועות ברבע השנה שקדם לשמירת ההיריון

ב"ל 594-07-14 טלי פלס נגד המוסד לביטוח לאומי, בבית דין אזורי לעבודה בבאר שבע, ניתן ביום 2.3.2015 תקציר פסק הדין מאת עו"ד אליוט אוקון
חשבים |
נושאים בכתבה חשבים

העובדות

טלי פלס (להלן: "העובדת") עבדה בחברת yes די.ב.אס שירותי לווין (1998) בע"מ (להלן: "המעסיקה") החל מיום 1.11.2010.

העובדת ילדה בשעה טובה בת ביום 4.7.2013 ושהתה בחופשת לידה במשך 26 שבועות, עד ליום 31.12.2013.

העובדת קיבלה דמי לידה, ביחס לתקופה שעד 10.10.13, זאת נוכח הוראות סעיף 50(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי") הקובעות כי תשלום דמי לידה יהיה עד למקסימום של 14 שבועות, דהיינו, בתקופה שמיום 11.10.2013 ועד ליום 31.12.2013, הייתה העובדת בחופשת לידה ללא תשלום.

ביום 1.1.2014, עם תום חופשת הלידה, חזרה העובדת לעבודה סדירה.

לאחר חזרתה הסתבר שהעובדת נכנסה להריון והחל מיום 31.1.2014 נאלצה לצאת לשמירת הריון.

לפי חישובי המוסד לביטוח לאומי העובדת הייתה זכאית לגמלה לשמירת הריון בגובה 1,007 ש"ח לחודש בלבד (בהתבסס על הכנסתה ברבע השנה שקדמה ליציאתה לשמירת הריון), בעוד שבעבודתה הרגילה, השתכרה ומשתכרת כ- 8,000 ש"ח לחודש.

הצדדים בתיק זה חלוקים, אפוא, בקשר לפרשנות תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (אמהות), תשי"ד-1954 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"), המאפשרת במקרים בהם המבוטחת אינה משתכרת את מלוא השכר ברבע השנה הרלוונטי לחישוב הגמלה, לערוך חישוב משלים שייקח בחשבון את השכר המשוער לו הייתה זכאית לולא הייתה בשמירת הריון.

לטענת המוסד לביטוח לאומי העובדת שהתה בחופשת לידה מרצונה בתקופה המוארכת (26 שבועות) ולא מכורח או אילוץ ולכן אין להשלים את שכר עבודתה.

העובדת טענה כי הייתה בחופשת לידה כפי שקבוע בחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן: "חוק עבודת נשים"), אין מדובר בחופשה מרצונה, ויש להשלים את שכרה בהתאם להוראות תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי.

פסק הדין

במסגרת תיקון סעיף 6 לחוק עבודת נשים נקבע כי חופשת לידה בת 26 שבועות היא ברירת המחדל, וזוהי גם חופשת הלידה אליה יצאה העובדת.

עם תיקון אורך חופשת הלידה בחוק עבודת נשים, ביקש המחוקק לעודד נשים לשהות תקופה ממושכת יותר עם העולל שאך הביאו לעולם, ולשנות את המאזן שהיה נהוג עד אז, ולפיו הארכת חופשת הלידה מעבר ל-14 שבועות, הייתה החריג לכלל. המחוקק ביקש לייצר כלל שונה, חדש, לפיו חופשת הלידה הינה בת 26 שבועות, והחריג לכלל זה, הוא בהקניית רשות לעובדת לקצר תקופה זו. אם כן, חופשת הלידה עומדת כיום על 26 שבועות אלא אם העובדת מבקשת לקצרה. אין חולק כי דמי הלידה משולמים רק עבור 14 שבועות מתוך 26 השבועות המהווים את חופשת הלידה.

בצד התכלית של הארכת חופשת הלידה עומדת התכלית של תשלום גמלה לשמירת הריון והיא לאפשר ליולדת להפסיק את עבודתה ולקבל פיצוי שהוא תחליף הכנסה.

שילוב תכלית הארכת חופשת הלידה והעמדתה על 26 שבועות יחד עם תכלית תשלום גמלת שמירת הריון מחייבת חישוב אחר של בסיס השכר במקרה של העובדת.

העובדת יצאה לחופשת לידה שמשכה קבוע בחוק ולא היה תלוי בה. היא יכלה לקצר את החופשה אבל לא עשתה זאת, בשונה מהמצב הקודם, בו חופשת הלידה עמדה על 14 שבועות והיה צורך באקט של העובדת על מנת להאריכה. לכך אין קשר שחלק מחופשת הלידה היא ללא תשלום, שכן עדין מדובר בחופשת לידה שאורכה נקבע בחוק. שהרי אין חולק כי העובדת אינה יכולה לצאת לחופשת לידה בת שבועיים או חודש.

השינוי בסעיף 6 לחוק עבודת נשים מחייב לכן לראות בחופשת לידה בת 26 שבועות ככזו שבאה בגדר חריגי סעיף 2(ב) לתקנות הביטוח הלאומי, ובהתאם העובדת זכאית כי יערך חישוב אחר של בסיס השכר שלא יפגע בזכאותה לגמלת שמירת הריון שבאה לפצות על הפסד ההכנסה שנגרם לה כתוצאה משמירת ההיריון.

קיראו עוד ב"בארץ"

 

הגב לכתבה

השדות המסומנים ב-* הם שדות חובה
נשיא צרפת מקרון
צילום: איי.פי

צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?

מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים

משה כסיף |

שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.

הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי,  בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.

מדינה על הנייר, כיבוש במציאות

הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.

הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.

ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.