גידול הון טעון הוכחה כי אינו תולדה של רווח עסקי

העובדות ------- לפני בית המשפט נידון ערעור על צווי שומה, שהוצאו לאהרונשטם יואל [להלן - "המערער"], על פי סעיף 152 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961, לשנות המס 1999, 2000, 2001. הצווים התבססו על גידול הון בלתי מוסבר, וכן עסקו בתשלומי רנטה שלא דווחו כהכנסה. במהלך הסיכומים, המשיב הודיע, כי הוא מסכים להקטנת הצווים, שיצאו בכל הנוגע לתשלומי הרנטה, ולכן, בסוגיה זו הערעור נתקבל. המחלוקת שנותרה בין הצדדים עסקה בטענת גידול ההון הבלתי מוסבר. השומה בהקשר זה התבססה על השוואת הון, על פי הצהרות מיום 31.12.95 ומיום 31.12.01, וביסודה טענת המשיב, אשר על פיה המערער רכש מכספו דירה, ברח' דרך חברון 51, בירושלים [להלן - "הדירה"] - טענה שהמערער הכחיש. הדירה בדרך חברון נרכשה בשנת 1997 ונרשמה על שם אמו של המערער. אולם, המשיב סבור, כי הדירה נרכשה מכספי המערער בעבור אמו. טענת המשיב נשענת, בעיקרה, על מכתב של המערער עצמו למחלקת שומת מקרקעין [להלן - "ההצהרה"], אשר על פיה רכש עם אישתו את הדירה בעבור אמו, כדי שתשמש לה כביטחון כלכלי. המערער ואישתו מכרו שתי דירות למימון הרכישה, ואת יתרת הסכום הם שילמו מחסכונות. המשיב הוסיף לציין, כי עם טענתו בעניין מימון הדירה משתלבת העובדה, שבשנת 1997, המערער מכר את שתי הדירות, ויש קשר כרונולוגי בין התמורה שנתקבלה מהן לבין התשלומים בעבור הדירה, בדרך חברון. כמו כן המשיב טען, כי לא זו בלבד שיש בהצהרת המערער הודאת בעל דין, אלא היא גם יוצרת השתק כנגדו. המערער טען מנגד, כי המימון של הדירה בא מכספי האם, הוא רק שילם זמנית את התשלומים ואמו החזירה לו את הכספים. אשר להצהרתו לפני מחלקת שומת מיסוי מקרקעין, לטענתו, הוא ואישתו אמרו דברים לא נכונים, במטרה לקבל פטור. אולם, הם לא הצליחו בכך. כב' השופטת מרים מזרחי ---------------------- בית המשפט קבע, כי אמנם, אין ביד המערער לבטל את ההצהרה האמורה - כאילו לא הייתה. אולם, אין לקבל את טענת המשיב, אשר על פיה אין ליתן למערער לחזור ממנה, עקרונית, בשל מניעות, מן הטעם שטענתו של המערער בעניין מס המקרקעין לא התקבלה. כמו כל הודאה, העומדת לרועץ לבעל הדין שמסרה, בבואו לסתור את אמיתות תוכנה, על בעל הדין לטרוח ולשכנע, כי אין להתחשב בה, מאחר שלא הייתה נכונה בעת שניתנה. אין די בכך, שבעל הדין ישלול את אמיתותה, או שישכנע, כי לא חלה מניעות על העלאת טענה נוגדת, אלא עליו להוכיח את הטענה המחליפה, ובמקרה שלפנינו קיימת טענת המערער, אשר על פיה הכספים היו כספי האם. בית המשפט קבע, כי המערער העלה טענות כלליות, שאף לא התבססו על עדות משכנעת הנתמכת במסמכים, ואשר אין בהן כדי להרים את נטל הוכחה. בהסתפקו בטענות כלליות אלה, נראה כי המערער מתעלם ממהות הנטל המוטל עליו, עקב גידול ההון שנתגלה, לכאורה. אכן, לכאורה, הדירה רשומה על שם אמו של המערער, אבל על פי הצהרתו לפני מחלקת שומת מקרקעין, היא נרכשה מכספו בעבורה. על אמירה כזו היה ביד המשיב להישען, בבוחנו את שאלת גידול ההון. הלכה פסוקה היא, כי בנסיבות של גידול הון, על המערער הנישום להוכיח, כי תוספת ההון אינה תולדה של רווח עסקי. גם טענות על קבלת תמיכות מקרובים, הבאות להסביר גידול הון, יש להוכיח בראיות משכנעות, וזאת אף כי מקובל, שהורים נותנים כסף לילדיהם. בתי המשפט הטעימו, כי הטענות על העברות כספים בין הורים לילדים בהקשר זה הן בעייתיות, וכי להוכחתם יש צורך בראיות אובייקטיביות מהימנות. בית המשפט פסק, כי בחינת ראיות המערער מעלה, שהוא העלה הסברים אפשריים לגידול ההון, אבל נמנע מלהוכיחם באמצעות ראיות הולמות. היה עליו להראות במסמכים, כי אמנם, הוא קיבל כספים מאמו ומדודתו. המערער צירף לתצהירו דפי בנק של אמו, שבהם ניתן לראות תנועה של הוצאת כספים. אולם, הוא לא הבהיר, כיצד ניתן לדעת, כי מדובר בכספים שהועברו אליו באופן זה, או באופן אחר. אמנם סביר, כי העברות כספים בין קרובי משפחה, ובוודאי כאשר מדובר בקרובי משפחה מדרגה ראשונה, אינן מתועדות ברגיל במסמכים שבין הקרובים. אולם, גם כספים אלה מצויים בדרך כלל אצל מחזיקים (בנקים), המתעדים כל הוצאה וכל הפקדה. על כן, גם אם האמא והבן לא נזקקו למסמכים ביניהם, המלמדים כי ניתן סכום כזה, או סכום אחר, הם נזקקו למסמכים המביאים להעברת הכספים מזו לזה ומתעדים את ההעברות. השתקפות של תנועה בדפי הבנק אין בה כדי ללמד על מהות התנועה, זולת במקרים, אשר בהם ניתן לזהות סכומים מיוחדים, העוברים בקרבת זמן מחשבון לחשבון. במקרה שלפנינו, המערער, אף כי הציג את שני החשבונות, לא הראה, כי אכן ניתן לזהות את ההעברה, על פי הסכומים עצמם. המערער גם לא הציג שיקים, או מסמכי העברות כספים ולא נשען על עדות פקיד בנק, או על כל ראיה אחרת שתתמוך בטענה האמורה. לסיכום, בית המשפט קבע, כי המערער לא תמך בראיות אובייקטיביות הולמות, כנדרש בפסיקה, את הסבריו לגידול ההון, שעל קיומו נשען המשיב על הצהרתו (של המערער). מכאן, שאין כל סיבה לקבוע, ששיקול הדעת של המשיב, בכל הנוגע למיסוי גידול ההון, הופעל שלא כהלכה. הערעור נדחה ברובו. בבית המשפט המחוזי בירושלים לפני: כב' השופטת מרים מזרחי ניתן ב-12.7.2007 הכותבת - מהמחלקה המשפטית בחברת "חשבים ה.פ.ס. - מידע עסקי בע"מ".