גדר הפרדה "פרוצה" – מצעד האינטרסים. השבוע, לאחר סדרת פיגועי הרצח בלב הארץ, כמו בכל פעם שמפגע רצחני חוצה את הגדר בצעדים קלים, חזרו הנאומים הסוערים וזריקת הרפש ההדדית המוכרת בעניין הפרצות בגדר ומימון המשכה: פוליטיקאים של היום האשימו פוליטיקאים מאתמול, אלה מאתמול האשימו את הנוכחיים, משרד הביטחון זעק (כתמיד) שהאוצר חוסך עליו כסף, האוצר טען שלביטחון תקציב גדול ושמן גם לעניין זה,  את הימין האשימו שהם מתנגדים לגדר שתחלק את הארץ המובטחת, על השמאל אמרו שהוא לא רוצה גדר שתגביל את תנועת הפלסטינים. באמצע השבוע נפרסו חיילים לשמור על הפרצות, הקבינט החליט להמשיך את הגדר, וכולם מדברים ומדברים. האמת, הסיפור כולו כספי. אינטרסים של אנשי בנייה, חקלאות, אפילו הסעדה וממשלות שלא עומדות בלחצים ומאפשרות את קיומם של קרעי גדר, אולי אפילו מאפשרות לפרוץ אותה במקומות מסוימים. 

ב-21' הועסקו כחוק כ-100,000 עובדים פלסטינים. שני שלישים בבנייה, שליש בחקלאות, תעשייה ובריאות. הם נכנסים דרך מעברים רשמיים ומסודרים, עוברים בידוק, מציגים תעודות כניסה, משתכרים בהתאם למיומנות ומקבלים זכויות סוציאליות. תמורת ההיתר והמעבר גובה המדינה מהקבלנים 2,200 שקל לחודש לכל עובד חוקי. במקביל, מדי יום ביומו עוברים לישראל דרך הפרצות בגדר עובדים שמגיעים בודדים ובדרך כלל בקבוצות, ונאספים ברכבים הממתינים בנקודות מפגש בצמתים ידועים. אלה מכונים 'שוהים בלתי חוקיים', שב"חים. הם בדרך כלל עובדים יומיים, מיעוטם מקצועיים שההיתר נלקח מהם בגלל בעיה.   העסקתם לא מדווחת, לא צריך לשלם היתר, שכרם נמוך במיוחד, הם נעדרי זכויות סוציאליות, אם נפגעים או נהרגים תוך עבודתם הם נותרים ללא כלום. כמה כאלה נכנסים ביום? אין מספר רשמי. יש אומרים אלפים, יש אומרים עשרות אלפים. הם מועסקים בעבודות תשתית, שיפוצים, אתרים פרטיים, כמו גם עבודות חקלאות עונתית, לפעמים בניקיונות במערכות בריאות ובהסעדה. המעסיק משלם לשב"חים  ב"שחור", אבל הוצאותיו נמוכות במיוחד. יש לציין כי חברות גדולות, מוכרות, ציבוריות, נמנעות בשנים האחרונות מהעסקת שב"חים מחשש להסתבכות, חוקית, כספית, ביטחונית ובטיחותית.

כך קרה שהפרצות בגדר הפכו לאינטרס מובהק אצל אנשי בניין וחקלאות – להם לובי מוסדר וחזק שהשפעתו על הממשלה בכלל ועל פקידי ממשלה והמפלגות – גדולה. עד כדי איומים שאם הגדר תהיה באמת סגורה – יעלו עוד יותר מחירי הנדל"ן וגם הפירות הירקות. יש לזה גם עילה אנושית: הגדה תרעב ותיהפך לפצצה סגורה ומתקתקת. לזה מצטרף אינטרס של ארגוני ביטחון שונים, חלקם מתצפתים על המעברים הפרוצים, מעלימים עין כשצריך, מצ'פרים בכניסה לא חוקית כשצריך. בכל מקרה, די למשחק של 'פלסטינים פורצים את הגדר', זה ישראלים פורצים אותו, במכוון, במודע, בהחלטה. 

2.

קצבאות למשפחות מחבלים ישראלים. האמנם? בישיבת הממשלה השבוע, אחרי דימום מסיבי של פיגועים בתקופה האחרונה, התקבלה הצעת בנט, לפיד ומאיר כהן להקים צוות שיבחן שלילת קצבאות ממשפחות מחבלים תושבי ואזרחי ישראל. ראש הממשלה בנט: "שלא יהיה כדאי לקחת חלק בפיגועי הטרור". ראש הממשלה החליפי לפיד: "מחבלים ובני משפחותיהם צריכים לדעת שיש מחיר לפגיעה בחפים מפשע". שר הרווחה כהן: "לא ייתכן שהמדינה תמשיך לשלם קצבאות למשפחות מחבלים". בצוות, מנכ"לי משרדי הממשלה הגדולים, גם המל"ל, הביטוח הלאומי, היועץ המשפטי, שנדרשים לגבש המלצות בתוך 60 יום, כלומר באמצע יוני 22'. אבסורד מקומי: החוק בישראל נותן קצבאות למשפחות מחבלים ישראלים - בו בזמן שישראל מלינה קשות, ברחבי העולם, נגד הרשות הפלסטינית שנותנת קצבאות למשפחות מחבלים שחוסלו ו/או יושבים בכלא בישראל. המצבים בהם הביטוח הלאומי נותן קצבאות, כמובן בהוראת המדינה:  מקרים בהם ילד-נער מבצע פיגוע ונכנס לכלא, מקרה בו האב מבצע פעילות חבלנית ונכנס לכלא, מצב בו האב המחבל מחוסל לאחר שביצע פיגוע. בין הקצבאות הניתנות: קצבאות ילדים, קצבאות  נכות, במקרים רבים גם קצבאות שאירים.

• סטלה קורין-ליבר מסכמת שבוע: הנגיף שהטריף את העולם סידר לבנקים שנה חלומית
• מעסק מדשדש להכרה ציבורית נרחבת - פוצחה השיטה לחשיפה עסקית בטוחה
• המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7

הגיוני? אלה אומרים כן, אלה אומרים לא. בכל מקרה, כבר חשבו על זה קודם. ב-2015 תוקן חוק העונשין  ונקבע סעיף בחוק הביטוח הלאומי השולל זכאות לקצבאות מהורים של קטין המרצה עונש מאסר בגין הרשעתו בפעילות טרור, למשך תקופת מאסרו. שנה אחרי עתרו לבג"ץ כמה ארגונים מזוהים כמו עדאלה, מוקד להגנת הפרט, אגודה בינלאומית לזכויות הילד הערבי בדרישה לבטל את החוק בהיותו מפלה על רקע לאום ונוגד את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. עוד נטען כי מדובר בשימוש פסול ובלתי חוקי בקצבאות שתכליתן  סוציאלית, כאמצעי ענישה. ביולי 21' הורה הרכב מורחב של בג"ץ, ברוב של 5 שופטים מול 4, לקבל את העתירה, וקבע כי תוך 12 חודשים יבוטל החוק – אלא אם יגבש המחוקק, כלומר הכנסת ביוזמת הממשלה, הסדר אחר. 12 החודשים שקבע בג"ץ למדינה מסתיימים ביולי השנה. בינתיים הממשלות,  הקודמת והנוכחית, לא תיקנו. הצוות שמונה השבוע התבקש להתייחס לכל רוחב הקצבאות: האם משפחה ישראלית ממנה יצא מרצח טרוריסט אמורה להמשיך לקבל קצבאות, כל הקצבאות, זיקנה, לידה, שאירים, ילדים. האם הצוות יפתור את זה תוך חודשיים? האם הכנסת הנוכחית תעמוד בחקיקת חוק כזה? האם עצם הדיבור יהפוך לפצצה מתקתקת? האם למקרה שינוסח חוק חדש הוא יעבור את שופטי בג"ץ? האם אין סכנה שבעתיד זה יהווה עילה למיני מינים של שלילת קצבאות פוליטית (למשל: שלילת קצבאות למשפחה שבה ההורים לא עובדים?)

3.

מנצח (גם) השבוע. גדעון סער. ניצחון ראשון: שוב, איכשהו, מקבלים 5 חברים עצמאיים, חופשיים, בלתי תלויים, שקולים, דעתניים, בכירים ומוערכים במיוחד (היועצת המשפטית לממשלה, מנכ"ל משרד המשפטים, נציב שירות המדינה, פרופ' למשפטים ועורכת דין בכירה) החלטה שתואמת בדיוק את רצון השר: מתוך 11 מועמדים (10 מהם ממשרד המשפטים!), הם בחרו בעו"ד אביטל סומפולינסקי למשנה ליועץ המשפטי לממשלה. זה קרה גם במינוי היועצת המשפטית גלי בהרב מיארה. חברי ועדת האיתור, בעלי אותן תכונות עצמאיות כמו הנוכחים, איכשהו בחרו בדיוק את מי שהשר רצה. ניצחון שני: הוועדה לבחירת שופטים אישרה השבוע את הצעתו של סער לקיים שימוע פומבי למועמדים לבית המשפט העליון. להצעת השר נלוו מילים יפות כמו שקיפות, דמוקרטיה, אמון הציבור וכדומה. מי שינצח בשימוע הפומבי הם הפוליטיקאים שכבר למדו לדבר ולזרוק משפטי כותרות. מי שייגרר מאחור הם מועמדים שלא טרחו להפוך את אולם המשפט שלהם להצגה הכי טובה בעיר. ומה זה יעזור לעם? הרי ההחלטה היתה ותישאר של הפוליטיקה בוועדת הבחירה. אבל – זה כבר מבטיח הרבה עבודה ליועצי תדמית, מאמני  הופעה, יחצ"נים, פסיכולוגים להגברת הביטחון העצמי, אפילו מדריכי לבוש מיומנים. ניצחון שלישי: סער מתגאה ביכולתו להגיע להסכמות, ולכך שבעניין השימוע הפומבי קיבל את הסכמת נשיאת העליון אסתר חיות. אבל מה אכפת לה? השימועים הפומביים הראשונים יתחילו בסבב המינויים הבא באוקטובר 2023. חיות מסיימת את תפקידה ב-16 באוקטובר 2023.

4.

שוב אותה המריחה. הממשלה אישרה השבוע קיצוץ של 0.9% בכל בסיסי התקציב של כל משרדי הממשלה, סך הכל חצי מיליארד שקל – "למימון קליטה ראשונית של 25,000 עולים מאוקראינה, רוסיה ובלארוס". קיצוצי רוחב, במספר כזה ואחר, מופיעים מדי פעם בפעם כבר הרבה שנים. זה הכי קל, כפפה לידי הבטלנים בממשלה: מדברים-חותכים, בלי שיקול דעת, בלי סדר עדיפויות, בלי טיפת מאמץ ולא שנייה של מחשבה. דבר אחד כן חשוב: למצוא לזה עילה בומבסטית, רצוי חברתית. עכשיו תשאלו: אם חותכים במה חותכים? בשכר עובדי המדינה – לא! בעובדים המיותרים בשירות הציבורי – לא! בשעות נוספות? ממש לא. מה נשאר? הסכמים חתומים אי אפשר לשנות, את מה שמעוגן בחוק – אי אפשר לבטל. הדבר היחיד שגמיש הוא מנהלות ולשכות השרים, כלומר משרות אמון – אבל אף שר מעולם לא הסכים לזה והאוצר יודע את זה. אז במה כן חותכים ובקלות יתרה? בתקציבים לדוממים שאין להם קשרים בממשלה:  קשישים נזקקים, נכים קשים, ניצולי שואה, ילדים בסיכון, סיוע לעמותות, גם מתקציבי תשתיות שבעניינם טרם נחתמו חוזים. עוד מילה על קיצוץ הרוחב הזה: המספר הרשמי של המגיעים מאוקראינה הוא 15,000,  מתוכם 5,000 זכאי חוק השבות שהכספים לקליטתם כבר מצויים בתקציב המדינה. כלומר, חותכים תקציבים עבור 10,000 שהגיעו – ועדיין כלל לא ברור אם וכמה זמן יישארו כאן. וכל זה במדינה שמתגאה בנתוני הכלכלה, בשחיקת הגירעון, בגידול ההכנסות ממסים, בעליית דירוג האשראי. אתם לא מתביישים?

• הישראלים אוהבים להמר: מעל 2 מיליארד שקל הכנסות במחצית הראשונה של 2025
• דיסקונט יתן לכם 25 שקל בחודש וירוץ לעשות קמפיין באיילון
• תוכן שיווקי צברתם הון? מה נכון לעשות איתו?
• בנק ישראל: בנק מזרחי טפחות הוא הכי יקר בהלוואות ומשכנתאות

5.

הטמטום של השבוע. שר? משרד? ארגון? עובד בכיר? דובר או פקיד שאץ-רץ מהר-מהר לקבל כותרת על "שתילת מכשירי ציתות"! בכוסות ששלחה שגרירות סין בישראל לשרים כמתנת חג – עוד לפני שהשב"כ בדק, בנוהל, את המתנה, ובסוף זה התברר כהיסטריה מביכה ומבישה שהביאה למשבר דיפלומטי. לא, זו לא "תקלה." ממש לא. זו טיפשות. 

6.

האחריות של השבוע. אני? מה פתאום אני? איך אני? אני לא אחראי, לא אשם, זה הכל הם. רק הם! כך (גם)  מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי בעדותו השבוע בוועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון. אחר כך הוסיף בזלזול: "...משטרת ישראל אינה מפיקת אירועים...". מי שראה "משרת ציבור" בכיר שאי פעם לקח אחריות – שיקום!

7.

הכותרת הכי כלכלית של השבוע. "ג'וב מהחלומות. אבי צבי מדגים איך משיגים ביצועי חסר למניית פרטנר, מתפטרים אחרי שנה ויוצאים עם 21 מיליון שקל" (כלכליסט 13.4).

8.

העלאת ריבית. זיכרונות. נגיד בנק ישראל העלה השבוע את הריבית ל-0.35%. זה הזכיר את העלאת הריבית המשונה, המביכה והבלתי ברורה עד היום שקרתה כאן לפני כמה שנים, סוף נובמבר 2018. נדין בודו טרכטנברג, המשנה לנגידה קרנית פלוג, היתה הנגידה בפועל, מינוי קצר מועד, שכן הנגיד הנבחר אמיר ירון היה בהכנות הסופיות. ואז, 15 ימים, כולל שני סופ"שים, ממינויה, 28 ימים, כולל חג חנוכה ו-4 סופ"שים לכניסת ירון, ו-3.5 שנים אחרי ששיעור הריבית נקבע ל-0.1%, הכריזה בודו טרכטנברג: אני מעלה ריבית ל-0.25%! למה? ככה. אפשר שהכל נבע משיקול כלכלי של רוב חברי הוועדה המוניטרית (למרות שבדיוק אז שוק המניות היה בצניחה, מחיר הנפט בקריסה, ציפיות האינפלציה מתחת לגבול התחתון, תחזיות הצמיחה העולמיות בירידה...). אולי היא והם כעסו על ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון שלא התחשבו בדעתם ולא הכניסו את בודו טרכטנברג לרשימת המועמדים לנגידות, אולי הבינו שאין סיכוי שתהיה גם המשנה של ירון והחליטו לשבור את הכלים. בכל מקרה, לקח עוד שנה וחצי (6.4.20) להוריד את הריבית חזרה ל-0.1%.

9.

קבר יוסף. הטרגדיה והחרפה. מתחם הקבר בפאתי שכם הושחת בתחילת השבוע, אחרי יממה החל השיקום. לעולם יתחבר קבר יוסף (מובלעת בשליטה ביטחונית ישראלית על פי הסכם אוסלו מ-1995) עם מותו מאיבוד דם מתמשך של חייל משמר הגבול מדחת יוסף – והכשל הנוקב והבלתי נסלח של מפקדי צה"ל והממשלה. ב-1 באוקטובר 2000, בתחילת האינתיפאדה השנייה, תקפו חמושים פלסטינים את מתחם הקבר שהוחזק, על פי ההסכמים, על ידי כוח מג"ב מצומצם. בשעה 3 בצהריים נורה יוסף על ידי צלף פלסטיני, נפגע בצווארו, החל לדמם ולקבל טיפול מהחובש החטיבתי. המפקדים הבכירים שהתכנסו בשטח קיבלו דיווח מיידי והחליטו לא להיכנס ולחלץ אלא להמתין לפינוי הפצוע על ידי הביטחון המסכל הפלסטיני, אז בפיקוד ג'יבריל רג'וב. הכוח הפלסטיני הבטיח שוב ושוב להיכנס ולחלץ אבל לא הגיע. הזעקות לצה"ל לחילוץ החייל המדמם לא נענו. בשעה 6 בערב איבד יוסף דופק, 40 דקות אחר כך נקבע מותו, מאובדן דם. ב-9.30 בלילה הגיע הסיוע הפלסטיני וגופתו פונתה. כל אותו זמן שהה והמתין הפיקוד הבכיר 800 מטר מהקבר: הרמטכ"ל שאול מופז, אלוף הפיקוד יצחק איתן, מפקד יהודה ושומרון שהיה המפקד הישיר בני גנץ,  גם בכירי השב"כ דאז, הראש אבי דיכטר וסגנו ישראל חסון. ראש הממשלה ושר הבטחון היה אז אהוד ברק והיה מעורב במהלכים ובהחלטה להמתין. דוברים לא רשמיים חזרו ודיברו אז על 'הדילמה המוסרית' – האם לסכן כוח גדול כדי להציל חייל אחד. הציבור לא קיבל את החמקמקות הזו. ועדת חקירה צה"לית קבעה שצה"ל נהג כשורה, ובג"ץ דחה עתירה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לאי הפינוי החייל. ב-2003 הוענק למדחת יוסף עיטור המופת של משטרת ישראל "... על הלחימה העיקשת בימים אלה והגנה על מתחם הקבר, לחימה עליה שילם בחייו". הכתם על ראשם של קודקודי הבטחון שהחליטו לא לחלץ חייל ולהמתין לג'יבריל רג'וב לא נמחק.  

10.

חג חירות שמח. ותמיד תזכרו: "קל הרבה יותר לתרום כמה אלפים לצדקה ולחשוב שאתה אצילי, מאשר לבסס את כבודך העצמי על הישגים  אמיתיים" (איין ראנד. "כמעיין המתגבר").