פרויקט תמר עולה מדרגה: נחתם הסכם לאספקת צינורות בסך 45 מיליון דולר
פרויקט תמר עולה שלב נוסף. לאחר שנובל אישרה את תכנית העבודה בשבוע שעבר. חברת ציוד הקידוחים אקר (Aker) הנורבגית הודיעה היום (ה') כי חתמה על הסכם לאספקת צינורות לשותפות בשדה הקידוח תמר.
ההזמנה כוללת צינורות באורך 105 קילומטרים, מה שמביא את סך ההזמנות הכולל של נובל ל-330 קילומטרים. סכום העסקה הנוכחית עומד על כ-270 כתר נורבגי (45 מיליון דולר) וההזמנה צפויה להימסר במהלך הרבעון השלישי של 2011, לאחר סיום הליך היצור במפעל אקר באלאבמה.
לפי התוכנית המקורית, שדה הקידוח 'תמר' הממוקם כ-90 קילומטר מערבית לחיפה יחובר לאסדת הקידוח של ים תטיס מול אשקלון ומשם יוזרם הגז במערכת ההולכה אל מתקן הקבלה של ים תטיס באשדוד.
בשבוע שעבר, נובל דיווחה על תחילתו של הפרויקט ומסרה פרטים לגבי ההליך הראשוני. לפי החברה פיתוח ראשוני של השדה יכלול חמש בארות עם יכולת העברה של 200-250 מיליון רגל מעוקב גז טבעי ליום כל אחת.
התפוקה תצטבר בשדה הקידוח ותועבר דרך צינור בקוטר 16 אינצ' לפלטפורמה נוספת שתוקם בסמוך ל'מרי B', בים תטיס מול חופי אשקלון.
בתוך כך, העלתה נובל את ההערכות הקודמות וכעת החברה צופה כי העלויות של השותפויות כולן צפויות להסתכם ב-3 מיליארד דולר ועבודות הקידוח יחלו ככל הנראה בתחילת 2011.
צרפת, בריטניה וקנדה בדרך להכרה במדינה פלסטינית – אז מה?
מהם התנאים להגדרת מדינה, האם יש משמעות לכך שמדינות מכירות במדינה פלסטינית, מהם הפתרונות לסכסוך, האם הם אפשריים
שינוי טקטוני מתרחש במערכת היחסים הדיפלומטית של ישראל עם בעלות בריתה המסורתיות. צרפת הודיעה כי בספטמבר תכיר רשמית במדינה פלסטינית, בעוד בריטניה וקנדה התחייבו עקרונית לצעד דומה בכפוף לתנאים מסוימים. המהלך המתואם מסמן סדק עמוק בחזית המערבית ומעמיד את ארצות הברית, הדבקה בעמדתה שמדינה פלסטינית יכולה לקום רק במסגרת הסכם שלום ישיר, בעמדת מיעוט.
הצעד האירופי-קנדי אינו מתרחש בחלל ריק. כ-150 מדינות ברחבי העולם כבר מכירות בפלסטין, והרשות הפלסטינית מקיימת נציגויות דיפלומטיות בעשרות בירות. אלא שעד כה, הגוש המערבי, בהובלת וושינגטון, היווה חומה בצורה נגד ההכרה. כעת, החומה הזו מתחילה להתפורר, ועימה ההערכה הישראלית בדבר תמיכה מערבית אוטומטית ובלתי מותנית.
מדינה על הנייר, כיבוש במציאות
הפרדוקס הפלסטיני חושף את הפער בין המשפט הבינלאומי למציאות בשטח. על פי אמנת מונטווידאו משנת 1933, ארבעה תנאים נדרשים להגדרת מדינה: אוכלוסייה קבועה, ממשל מתפקד, גבולות מוגדרים ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. הרשות הפלסטינית, במבט ביקורתי, עונה במלואו רק על הקריטריון הראשון.
הממשל הפלסטיני מפוצל ומשותק: הרשות שולטת חלקית בגדה המערבית, בעוד חמאס מחזיק ברצועת עזה מאז 2007. השליטה הצבאית הישראלית באזורי C, כ-60% משטח הגדה, והגבלות הסכמי אוסלו מרוקנים מתוכן את הריבונות הפלסטינית. הגבולות אינם מוסכמים, והיכולת לנהל מדיניות חוץ עצמאית מוגבלת בחוסר שליטה על מעברי הגבול והתלות הכלכלית בישראל.
ובכל זאת, המשפט הבינלאומי והקהילה הבינלאומית בוחרים להתעלם מהפערים הללו. מאז הכרזת אש"ף על הקמת מדינה פלסטינית ב-1988, זרם ההכרות הלך וגדל. ב-2012 העניקה העצרת הכללית של האו"ם לפלסטין מעמד של "מדינה משקיפה שאינה חברה", דרגה אחת מתחת לחברות מלאה, אך צעד סימבולי משמעותי שפתח דלתות לארגונים בינלאומיים ולבית הדין הבינלאומי בהאג.
