לאחרונה, במסגרת שני(1) ערעורים על פסק דינן של ועדות הערר שלפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: "חוק מיסוי מקרקעין"), בחר כבוד שופט בית המשפט העליון, א' רובינשטיין, להעלות את "הערת הפורום" הראוי לדיון בערעורים אלו. כב' השופט רובינשטיין קובע כי על אף הקבוע בסעיף 90 לחוק מיסוי מקרקעין, שלפיו ערעורים על החלטות ועדת ערר מכוח חוק מיסוי מקרקעין יידונו לפני בית המשפט העליון, הרי הפורום הנאות והראוי לעשות כן הוא בית המשפט המחוזי - המשמש ברגיל כערכאת הערעור לעניין החלטות ועדות ערר מכוח חיקוקים אחרים [כגון: חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961, חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950]. כב' השופט רובינשטיין תולה את הסיבה להעברת הפורום מבית המשפט העליון לבית המשפט המחוזי בעומס המוטל על כתפי בית המשפט העליון היום, והוא קורא למחוקק לתקן את החוק בעניין זה.

עם כל הכבוד הראוי, דעתי אינה כדעתו של כב' השופט רובינשטיין. ראשית, תמוה בעיניי מדוע הערה זו נשמעת דווקא במסגרת פסק דין, שעה שהצדדים לא טענו בנושא ובית המשפט בוודאי לא נדרש לנושא. לטעמי, אף אם נדרשת רוויזיה בנושא, הרי ראוי להפנות את תשומת הלב לתיקון הנדרש להנהלת בתי המשפט, למשרדי המשפטים והאוצר ולגופים העוסקים בחקיקה, בדרכים המקובלות, ולא כהערות אגב בפסק דין.

שנית, ולגופו של עניין, אינני סבור כי הערכאה המתאימה לערעור על החלטת הערכאה הדיונית לעניין חוק מיסוי מקרקעין היא בית המשפט המחוזי, אלא בית המשפט העליון, כפי שנעשה במשך עשרות שנים. זאת, שעה שלמעשה ועדות הערר שליד בתי המשפט המחוזיים הן בעלות סמכויות שיפוטיות ומעין שיפוטיות הדומות לאלה של בית משפט מחוזי, על אף הגדרתן המילולית כוועדת ערר.

יצוין כי עד לתיקון 19 לחוק מיסוי מקרקעין משנת 1992 נקבע כי ליושב ראש הוועדה ימונה מי שהוא שופט מחוזי (לרבות שופט מחוזי בדימוס) או שופט עליון בדימוס. במסגרת התיקון האמור נקבע כי יו"ר הוועדה יכול גם להיות שופט שלום, ואולם נראה כי אין בשינוי זה כדי לשנות מאופי ועדת הערר כערכאה דומה לבית המשפט המחוזי. יוער כי ועדות מקצועיות שבחנו את ההצדקה לשוני בין הליכי הערעור לעניין מס הכנסה לבין הליכי הערעור לעניין חוק מיסוי מקרקעין, סברו כי יש להעביר את הליכי הערר לבית המשפט המחוזי.(2)

בהקשר זה יצוין כי לאחרונה הפיץ משרד האוצר תזכיר חוק בנוגע לשינוי הרכב ועדות הערר שלפי חוק מיסוי מקרקעין. בתזכיר מוצע כי ענייני מיסוי מקרקעין יידונו לפני דן יחיד שהוא שופט בית משפט מחוזי מכהן או שופט בית משפט מחוזי בדימוס, וזאת בשל החשש, לטענת אנשי האוצר, לניגוד עניינים של חברי הוועדה שאינם שופטים. בלי להיכנס לעובי הקורה בסוגיה דנן, עולה כי אף העוסקים בחקיקה רואים בוועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין כמקבילה לבית המשפט המחוזי.

סיכומו של דבר: מעמדה של ועדת הערר דומה למעמד של בית משפט מחוזי, ולכן המקום הראוי לערער על החלטותיה הוא בית המשפט העליון.

ואולם, כאמור לעיל, כב' השופט רובינשטיין גוזר גזירה שווה בין הפורום לערעור על ועדות ערר שונות לבין הפורום לערעור על החלטת ועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין. עם כל הכבוד לוועדות הערר לפי חוק מס רכוש, או לוועדות הערר לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה, דומה כי הסוגיות שלהן נדרשות ועדות הערר בנושא מיסוי מקרקעין הן סוגיות סבוכות מבחינה משפטית, ובעלות השלכות רוחב רבות החורגות לרוב מעניינם של הצדדים ולעתים אף חורגות מד' אמותיו של חוק מיסוי מקרקעין עצמו ומקרינות על תחומי מס אחרים.

במה שונים מבחינה מהותית ענייני מיסוי מקרקעין מענייני מס הכנסה או מע"מ, אשר הערכאה הדיונית בעניינם היא בית המשפט המחוזי וערכאת הערעור היא בית המשפט העליון? דומני כי הזיקה הרעיונית בין חוק מיסוי מקרקעין לפקודת מס הכנסה ולחוק מע"מ חזקה יותר מן הזיקה הרעיונית של חוק מיסוי מקרקעין לחיקוקים אחרים, ויהיה שם הערכאה הדיונית אשר יהיה. אף כבוד השופט רובינשטיין מכיר בחשיבות האחידות המערכתית בהוראות חיקוקי המס השונים. ודוק, אותה אחידות אינה נדרשת בין חוק מיסוי מקרקעין לבין חיקוקים אחרים שבהם קיימת ועדת ערר כערכאה דיונית.

כך למשל, ברי כי הזיקה של חוק מיסוי מקרקעין לוועדת הערר לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה היא קלושה. לעניין ועדת הערר לפי חוק מס רכוש אמנם קיימת זיקה רעיונית מסוימת, אך דומה כי הזיקה המהותית ביותר היא הזיקה בין חוק מיסוי מקרקעין לחיקוקי המס המרכזיים, קרי, פקודת מס הכנסה וחוק מע"מ.

זאת ועוד, שיקולי הרמוניה חקיקתית, יעילות מערכתית וודאות הנישומים מחייבים כי בענייני מיסוי מקרקעין תיקבע הלכה סופית על ידי בית המשפט העליון. שהרי כבר כיום קיימות החלטות סותרות בין ועדות הערר השונות, ומה הועילו חכמים בתקנתם אם ההכרעה באותן החלטות סותרות תובא לבתי המשפט המחוזיים השונים? הרי במצב דברים זה ייתכנו הכרעות סותרות בין בתי המשפט המחוזיים עצמם, שכן כידוע החלטותיהם אינן בגדר הלכה מחייבת, כהלכות בית המשפט העליון.

אמנם בחלק מוועדות הערר שעליהן הצביע כב' השופט רובינשטיין (כגון ועדת הערר חוק משפחות חיילים שנספו במערכה) קיימת אפשרות להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, אך ערעור זה מותנה בקבלת רשות מבית המשפט העליון.

כידוע, טחנות הצדק טוחנות לאט; הייתכן כי בסוגיות פרשניות בעלות השלכות רוחב כבענייננו תצא הלכה מחייבת מפי בית המשפט העליון (לאחר קבלת אישורו להגשת ערעור - אם בכלל יאושר) רק לאחר קיום דיונים משפטיים מייגעים וארוכים בשלוש ערכאות שיפוט שונות? עוד יצוין כי בוועדות ערר אחרות, כגון ועדת הערר לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, לפחות לפי לשון החוק, לא קיימת אפשרות להגיש בקשת רשות ערער על החלטת בית המשפט המחוזי.

ומה רבותא? הרי מלכתחילה הגביל המחוקק את הנושאים שיגיעו לפתחו של בית המשפט העליון לסוגיות משפטיות בלבד. לשם הדוגמה, בשנת 2009 פרסם בית המשפט העליון סך הכול כ-12 פסקי דין שעסקו במיסוי מקרקעין, ובשנת 2008 - 13 בלבד. הכצעקתה? האם צעד זה הוא שיוריד את העומס מעל כתפי בית המשפט העליון?

הערות הכותב:

(1) ע"א 7759/07 רות כספי ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין נתניה. להערת הפורום בעניין זה הצטרפו גם יתר חברי ההרכב (כב' השופטים ע' פוגלמן וי' עמית); ע"א 3534/07 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ ואח' נ' מנהל מיסוי מקרקעין אזור תל אביב.

(2) ראו למשל דוח ועדת לנדוי לבדיקת המבנה והסמכויות של בתי המשפט - "דוח הועדה לענייני רשויות מעין שיפוטיות", תשל"ה-1975.