ייחוס הכנסות עמותה למנהלה

בית המשפט קיבל את עמדת פקיד השומה, שלפיה יש לייחס את הכנסות העמותה שערי רחמים, שהוקמה למען מטרות ציבוריות, למערער העומד בראשה, עקב ערבוב כספי העמותה עם כספיו. נקבע כי הקמת העמותה שימשה כסות למצב האמיתי, שבו המערער היה בעל ההכנסות ועשה בהן לצרכיו. העובדות וטענות הצדדים המערער הוא מומחה לקבלה מעשית ולנומרולוגיה, ובמשך שנים רבות עשה שימוש בידע זה למתן ייעוץ, ברכות והרצאות. בשנת 1990 הקים המערער את עמותת שערי רחמים (להלן: "העמותה"), כדי שתיתן שירותים דומים באמצעותו, ולטענתו מאז הקמתה הוא עובד בשירותה כשכיר. המשיב הוציא למערער בצו שומה לפי מיטב השפיטה לשנים 1995 ו-2001-1997. המשיב ייחס את הכנסות העמותה למערער, בין השאר על רקע טענת ערבוב כספי העמותה עם כספי המערער, וטענה של שימוש בכספים לצרכיו הפרטיים. טענתם העיקרית של המערערים היא כי המשיב שגה בהרמת מסך ההתאגדות בין העמותה לבין המערער, בכך שהוציא למערער שומה במקום לעמותה. עוד טענו כי המערער לא עשה שימוש לרעה באישיותה המשפטית הנפרדת של העמותה. בית המשפט קבע: כעולה מן הראיות וכן מהודאתו של המערער עצמו, סכומי כסף לא זניחים שהיו אמורים להגיע לחשבון העמותה הופקדו בחשבונו הפרטי. לפיכך, אין מנוס מהקביעה כי המערער ערבב בין כספיו לבין כספי העמותה. עוד עולה מן הראיות כי המערער פתח בשנת 2000 חשבון בנק נוסף על שם העמותה, עקב ביקורת שנערכה לו. חשבון זה לא דווח בספרי העמותה ולא נכלל בדוחותיו האישיים של המערער. נוסף על כך נדחתה טענת המערער שלפיה ההכנסות מהייעוץ, מהברכות ומיתר הפעילויות שבהן עסק, הן הכנסות העמותה שהוצאו למען הגשמת מטרותיה הציבוריות, שכן המערער והעמותה לא הוכיחו פעילות ציבורית כלשהי שנעשתה בכספי העמותה ולמטרותיה. המערער הוסיף וטען כי העמותה העבירה כספי תרומות לנזקקים, למוסדות צדקה, לסעודות מצווה, לשיעורי תורה ועוד, אולם הוא לא הביא ראיות כלשהן לפעילויות אלו. בנסיבות שבהן המערער והעמותה לא יכלו להישען על ספרים כדין, היה על המערער לשכנע בראיות שהסכומים לא חזרו לכיסו הפרטי ולשימושו הפרטי. לא זו בלבד שלא עשה זאת בבית המשפט, אלא לא עשה זאת גם קודם לכן לפני פקיד השומה, בהליך השומתי ובשלב ההשגה, וזהו המועד הקובע. בית המשפט דחה את טענת המערערים שלפיה הם הסתמכו על אישור ניהול ספרים תקין, אישור תרומות לפי סעיף 46 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), ואישור ניכוי מס במקור, ופעלו בהנחה שהעמותה פועלת כדין, שכן בא-כוח המשיב ציין כי רשות המסים ביטלה את האישור לפי סעיף 46 לפקודה ואת אישור המלכ"ר לאחר שהתברר לה כי העמותה לא פעלה למען מטרות ציבוריות, אלא שימשה כלי בידי המערער לקבלת הכנסות לכיסו. מן העובדות עולה כי הקמת העמותה שימשה כסות למצב האמיתי, שבו המערער היה בעל ההכנסות ועשה בהן לצרכיו. מלכתחילה לא היו ההכנסות הכנסותיה של העמותה, ולכן למעשה אין צורך להיזקק למנגנון הרמת המסך. מכל מקום, התוצאה זהה. ככלל, על פי סעיף 155 לפקודה, על המשיב מוטלת חובת "הצדקת" החלטתו עת הנישום ניהל ספרים כדין. ברם, במצב דברים שבו עסקינן, כאשר ספריו של הנישום נפסלו, מוטל על כתפיו של הנישום נטל הראיה כי השומה היא מופרזת. יתרה מזאת, ההלכה היא שהנטל המוטל על הנישום בערעור במצב שבו ספריו נפסלו הוא כבד. אין בידו להישען על ספריו שנפסלו, וטענותיו צריכות להישען על ראיות אובייקטיביות. עם זאת, קבע בית המשפט, גם לפי מיטב השפיטה אין השומה יכולה להיות "מצוצה מן האצבע", וגם אם הוענקה לפקיד השומה סמכות רחבה, חלילה לו לנהוג בנוקשות רבה מדי ובוודאי לא בשרירות לב. בענייננו, לא נפלו פגמים בשיקול דעתו של המשיב, ונראה כי פעל באופן סביר בהתבססו על נתונים שהצטברו בידיו עד להוצאת השומה. עם זאת, המשיב התעלם מהשינוי המשמעותי שחל במעמדו של המערער בציבור בשנת 2000 לעומת השנים שקדמו לה. המשיב לא נתן משקל ראוי להשלכת אירוע החשיפה הטלוויזיונית משנת 2000, ועל כן ראה לנכון להעריך על פי נתוני שנת 2000 את ההכנסה לשנים שקדמו, כאילו היקף עבודת הייעוץ של המערער היה זהה כל השנים. לאור האמור לעיל יש לתקן את הערכת ההכנסה של המשיב לגבי השנים שקדמו לשנת 2000, ומתוך הערכה של התחזקות במעמד המערער בקרב הציבור שבו פעל, יש לבצע תיקון הדרגתי, באופן שבשנת 1995 ההכנסה תעמוד על 70% מסך ההכנסה שטוען לה המשיב לאותה שנה, בשנת 1997 תעמוד על 75% בהתאמה, ובשנים 1998 ו-1999 תעמוד על 80%. המס יחושב מחדש על פי הוראות אלו. חלק מן הערעור התקבל. בבית המשפט המחוזי בירושלים לפני: כב' השופטת מרים מזרחי ניתן ב-30.6.2009 התקציר מאת עו"ד רות דהן, "הוצאת הלכות - דינים ועוד", מבית "חשבים ה.פ.ס מידע עסקי בע"מ"