האם 7 באוקטובר יכול להתרחש גם בגבול הסורי?

סוריה, אחת משתי השכנות הצפוניות של ישראל (השנייה היא, כמובן, לבנון), ידעה מאז היוסדה (1946) עליות ומורדות תלולים, הפיכות והפיכות נגד שהתרחשו לעיתים בקצב מסחרר. דבר אחד ברור – השלטון בסוריה מעולם לא היטיב עם האוכלוסייה. משעלה אסד לשלטון, הוא ובנו אחריו שלטו בסוריה מעט יותר מחמישים שנה. מה שגרם בהמשך לנפילת השלטון הוא שילוב של חולשה כלכלית, סיאוב פנימי, שנאה עדתית ומעורבות עמוקה של כוחות זרים בסוריה. מי היא סוריה ומה הרכב האוכלוסייה שלה? איך ולמה נפל השלטון של משפחת אסד בסוריה? מה המשמעות הצבאית והכלכלית של שינוי המשטר בסוריה עבור ישראל? לאן פניה של סוריה תחת שלטונו של אלג'ולאני?

שלטון משפחת אסד 1970 - 2024

תקופת שלטונו של חאפז אל אסד, משנת 1970 ועד מותו בשנת 2000 היתה חריגה מאד ביציבותה, והייתה ארוכה ממה שמומחים ציפו לה. בנו, בשאר אסד, אחז בשלטון לכאורה 24 שנים נוספות. עם זאת, באמצע העשור הראשון ניכר חוסר היציבות בסוריה, ובסוף העשור הוא איבד למעשה את השליטה במרבית שטחה של סוריה ונעזר בכוחות זרים לתמיכה בשלטון. 

מצד אחד, יחידות צבאיות רוסיות נכנסו לסוריה ושלטו הלכה למעשה בחלקים ממנה, בדגש על שדה התעופה בחמיימים וחלק מנמל לטקייה. מצד שני, יחידות צבאיות איראניות ושיעיות-לבנוניות הגנו על המשטר מפני מורדים (או לוחמי חופש - תלוי בדובר) שחתרו להשתלט עליה. ביוני 2011 "ניבא" (בפזיזות רבה, יש לציין) אהוד ברק, שר הביטחון דאז, כי אסד יגיע לסוף דרכו בתוך חצי שנה (YNET: "ברק מנבא: אסד יגיע לסוף דרכו תוך חצי שנה") מה שאהוד ברק לא לקח בחשבון היה הנחישות של בשאר אסד להישאר בשלטון, ולא פחות מכך הנחישות של איראן ורוסיה להשאיר אותו שם. 

13 שנים נוספות אחז בשאר אסד בשלטון, עד שברח מסוריה בדצמבר 2024. לאורך כל תקופת שלטונה של משפחת אסד בסוריה, מי ששלט בה היה למעשה המיעוט העלאווי, שמונה מעט יותר מעשרה אחוזים מתושבי סוריה. העלאווים, חשוב לציין, אינם נחשבים מוסלמים והיו פוסקי הלכה מוסלמים שקבעו שעלאווים הם כופרים וגרועים מהנוצרים והיהודים. (באחד המאמרים הבאים נעסוק בהרחבה בדתות במזרח התיכון).

• טראמפ לוחץ ידיים לטרוריסט - למה זה יכול להיות טוב לכלכלה ולבורסה?
• הפתעה מדמשק: נשיא סוריה מביע עניין בהצטרפות להסכמי אברהם

למאמר קודם של משה כסיף: למה מצרים לא רוצה את העזתים? הסיבות האמיתיות

סוריה היא ארץ בעלת תוואי נוף רבים, כולל תוואי שטח הרריים. אלה מאפשרים לקבוצות אוכלוסייה שונות למצוא בהם מקלט ולהגן על עצמן מפני אויבים. דרוזים, עלאווים, שיעים, נוצרים, אשורים (שהם פלג נוצרי למעשה) וארמנים (שגם הם נוצרים) אכן מצאו בסוריה מקלט. חשוב לציין כי לאורך ההיסטוריה סוריה ולבנון לא היו חבלי ארץ נפרדים, ומי שייסד את מדינת לבנון היו הצרפתים, בשנות הארבעים של המאה הקודמת. 

גם לבנון מאופיינת בריבוי מיעוטים. עם זאת, הסונים היו ועודם הרוב המכריע בסוריה, ומונים על פי ההערכות 74% מהאוכלוסייה. זאת, למרות הניסיונות הבוטים של האיראנים לשנות את הרכב האוכלוסייה, שלא ממש הצליחו. ואם בכל אלה לא די, יש בסוריה גם הבדלים אתניים. הכורדים, שהם סונים אבל לא ערבים, מונים 14% מהאוכלוסייה. חשוב לציין שמדובר באומדן בלבד, ומזה כמה וכמה עשורים לא נערך מפקד אוכלוסייה  ראוי ובלתי מוטה בסוריה. להלן הרכב האוכלוסייה בסוריה, המוסכם על המומחים בתחום:

• שוב תקועים: עשרות אלפי ישראלים מחכים – אבל הדרך חזרה ארוכה מהצפוי
• "הגרעין האיראני לא נפגע משמעותית" (בינתיים)
• תוכן שיווקי "הקרנות הפאסיביות מהוות 60% מהענף"

·         מוסלמים סונים ערבים  -     59%

·         מוסלמים סונים כורדים   -   15%

·         עלאווים                  -         11%

·         שיעים                     -           2%

·         נוצרים                    -           10% (כולל ארמנים ואשורים)

·         דרוזים                    -           3%

כדי להבין איך השתלט מיעוט על הרוב בסוריה, יש לחזור לתקופה האימפריאלית שלפני מלחמת העולם השנייה. בתקופה ההיא חילקו ביניהן בריטניה וצרפת את המזרח התיכון על פי האינטרסים שלהן, בלא כל התחשבות בהרכב האוכלוסייה. עדות ישירה לכך הם קוי הגבול הישרים בין המדינות, שספק אם קיימים דוגמתם במקום אחר בעולם. מי ששלטה בסוריה ובלבנון היתה צרפת, והיא חיפשה באזור בעלי ברית שיתמכו בה. הצרפתים מצאו את העלאווים, והפקידו את הצבא בידם. 

בשנת 1963 השתלטה מפלגת הבעת' שמנהיגיה עלאווים על סוריה. מאז ועד 2024, כל תפקידי הקצונה מעל דרגות מסוימות נתפסו רק על ידי עלאווים ודרוזים, והסונים שרתו בתפקידים זוטרים, כולל קצונה זוטרה. חאפז אל אסד עלה לשלטון בשנת 1970 והסתייע במידה רבה בצמרת הצבא, שהייתה נאמנה לו אישית. הצרפתים והבריטים עזבו את האזור מזמן, אבל את ההשלכות השליליות של פעולותיהם קשה למחוק.

מחסור במים, כלכלה קורסת - המרד בסוריה ונפילת משפחת אסד

גם מי שאיננו מומחה בסוריה, מבין היטב שמרידות אינן פורצות ללא סיבה. הן פורצות לרוב בעקבות מצב כלכלי וחברתי רעוע, והדבר נכון גם לגבי סוריה. בשנת 2007 – 2010 הורגש בסוריה מחסור חמור במים. בתקופה ההיא התחיל רצף של שנות בצורת (שמתקיים, אגב, עד היום), מה שהרס הלכה למעשה יותר ממחצית חקלאות הבעל (חקלאות המבוססת על משקעים ללא השקיה) בצפון סוריה, שהייתה בעבר "אסם התבואה" שלה. 

מצד שני, טורקיה בנתה כמה סכרים על נהר הפרת, שמקורותיו מצויים בשטחה. הסכרים החלישו את הזרם, וגרעו עוד מכמות המים שהגיעה לסוריה. השדות התייבשו ותושבי הפריפריה היגרו, בצר להם, לערים הגדולות ובראשן דמשק. גם שם הם לא מצאו תעסוקה ופרנסה, ומצד שני נרדפו על ידי השלטונות שלא השכילו לזהות את הפוטנציאל ההרסני הטמון בנוכחות שלהם בשולי הערים. החזקים ובעלי האמצעים ברחו מסוריה, והותירו בה את העניים וחסרי ההשכלה. 

גם בצבא הסורי, שכאמור הונהג בידי עלאווים, שררה אי נוחות והחל גל עריקות של חיילים סונים. כשפרצו המרידות בשנת 2011 היה הצבא הסורי מותש, וכוחות הביטחון היו חסרי יכולת לאכוף את רצונם על האוכלוסייה. זה היה, ככל הנראה, הרקע לנבואה הכושלת למדיי של אהוד ברק.

מי שזיהו את הפוטנציאל הטמון במצב היו האיראנים והרוסים, וכל אחת מהמדינות הללו שלחה זרועות לסוריה. הרוסים נכנסו אליה על פי הזמנה של אסד הבן, וסייעו לו לטבוח במורדים. זאת בתמורה לשליטה שנתנה להם על שדה התעופה חמיימים ועל אזורים מסוימים בנמל טרטוס, שבעיני הרוסים נחשבים נכס אסטרטגי. האיראנים, מנגד, חדרו לסוריה בשקט, תוך שהם משתלטים בהתמדה על חלקים גדולים מהצבא הסורי. בהמשך, אחרי סדרת מכות שספגו מישראל, שינו האיראנים את האסטרטגיה ושלחו לסוריה לוחמים שכירים שאינם איראנים, אבל מומנו על ידי איראן. 

האיראנים פעלו במרץ להשגת שתי מטרות: האחת - לשמור בכל מחיר על שלטון אסד, ככל שהוא כושל ורע. המטרה השנייה היתה ליישב מספר גדל והולך של שיעים בסוריה, במקום סונים שהיגרו ממנה. המטרה היתה לשנות אל ההרכב העדתי בסוריה לטובת השיעים. (המכון לחקר התקשורת במזרח התיכון, יולי 24) זאת הן באמצעות אינדוקטרינציה של אוכלוסייה סונית ו"גיור" שלה לשיעה, והן באמצעות יישוב שיעים שאינם סורים בשטחים שמהם נמלטו סונים, לרוב לאירופה. כמו כן, האיראנים השתלטו על שטחים בסוריה, כביכול בתמורה להחזר הלוואות שנתנה איראן לסוריה במהלך השנים.

במקביל לאירועים לעיל, התחוללו בשטחי סוריה אירועים נוספים. מצד אחד, השתלטו ארגונים שונים כדוגמת דאע"ש על שטחים בסוריה, ועל שטחים אחרים השתלטו קבוצות אחרות. גם הכורדים בסוריה המונים, כאמור לעיל, 10 – 15 אחוז מהאוכלוסייה, מרדו בשלטון ופעלו הלכה למעשה להשגת עצמאות. לקלחת הזאת חדרה גם טורקיה. מטרה מרכזית אחת שלה היתה דיכוי הכורדים, שמזה עשורים רבים טורקיה נלחמת בהם מלחמת חורמה. מטרה נוספת היתה השתלטות על חבלי ארץ גדולים בגבול סוריה – טורקיה, שהיקפם מתקרב ל 9,000 קמ"ר (שווים לשטח של 40% ממדינת ישראל).

ואולם כל הקלפים נטרפו, כאשר ישראל פתחה במבצע הביפרים, שחיסל הלכה למעשה את הנהגת ארגון החיזבאללה ופעיליו. עשרה ימים לאחר מכן, בתאריך ב-27 בספטמבר 24, תקפה ישראל בונקר שבו שהה חסן נסראללה, מנהיג חיזבאללה. נסראללה, יחד עם רבים מעוזריו, נהרג וחיזבאללה נפגע קשות. גם הסגן של נסראללה וגם מי שהחליף אוחו חוסלו בהמשך. התסיסה נגד הארגון בלבנון בעקבות אירועים אלה, גרמה להנהגת חיזבאלל למשוך את פעיליה מסוריה בחזרה ללבנון, על מנת להגן על נכסי חיזבאללה שעוד נותרו שם. 

הבעיה, מבחינת סוריה, היתה שפעילי חיזבאללה אלה היו האחרונים שהחזיקו את הצבא הסורי המתמוטט. האיראנים, שסבלו אבדות משמעותיות בתקיפות חוזרות ונשנות של צה"ל לאורך השנים, משכו זה מכבר את עיקר כוחותיהם מסוריה והותירו שם חיילים זרים, ללא מחויבות של ממש למשימת שימור סוריה שיעית. הסונים ששרתו בצבא הסורי ערקו, ברובם, מה שהשאיר בסוריה צבא של קצינים עלאווים ללא חיילים. משמשך החיזבאללה את פעיליו, לא יכול היה השלד של הצבא הסורי להחזיק מעמד. אלג'ולאני, שהטורקים פרשו עליו זה מכבר את חסותם, זיהה את נקודת התורפה והסתער יחד עם כוחותיו. ב8 בדצמבר הוא השתלט סופית על סוריה, לאחר שבשאר אסד נמלט ממנה יום קודם לכן כמו כלב מוכה.

הנה כי כן, מה שהתחיל בסוריה בשנת 2007 – 2008 במחסור במים, וכתוצאה מכך מחסור במזון, התגלגל בתוך כמה שנים לאלימות קיצונית ולחילופי שלטון במדינה. זוהי דוגמה טובה מאין כמותה לקשר ההדוק בין כלכלה ליציבות שלטונית, ובין כלכלה רעועה לנפילת השלטון.

תמונת המצב בסוריה ומה יהיה בהמשך?

מאז היווסדה סבלה סוריה המודרנית מחוסר יציבות. גם בתקופת אסד שלכאורה היתה יציבה, היו מצבים של כמעט נפילת השלטון. כך למשל המרידה בחמה בשנת 1982, שבמהלכה הרג צבא אסד מעל 25,000 איש ביום אחד, בתגובה לניצני מרד נגד שלטונו. יש המעריכים כי מספר ההרוגים היה אפילו כפול. באופן פרדוכסלי, הרצח הברוטלי והמזעזע הזה מנע מרידה גדולה יותר, שהייתה גובה מחירים של מאות אלפי הרוגים. אסד הבן לא השכיל ללמוד את הלקח, לא פעל בנחרצות ובזמן הנכון, ובכך גרם למאות אלפי הרוגים לאורך השנים. ההערכות מדברות של מעל 620,000 הרוגים, ומיליוני סורים שנמלטו.

נכון להיום, סוריה שקטה יחסית, אם כי יש מעת לעת ניצני מרידות. המנהיג אלגו'לאני, למרות קיצוניותו הדתית, הוא מוסלמי סוני ומייצג את מרבית האוכלוסייה. המנהיג הזה פועל בנחרצות לבניית מוסדות שלטון חדשים ולהשגת יציבות. בנוסף, לפחות בהתבטאויותיו כלפי חוץ, הוא מצהיר שישתף בשלטון את כלל המיעוטים, כולל הכורדים. הלכה למעשה הוא טובח בעלאווים, שעד לא מכבר נהנו ממנעמי השלטון, ומנסה גם לפגוע בדרוזים, שזוכים לחסות ישראלית. 

 אלג'ולאני מנסה גם להילחם במכת הסמים, שמשפחת אסד ומקורביה השתמשו בהם והפיקו מהם רווחים עצומים. בחלק הצפוני שולטת טורקיה, וכל הסימנים מעידים על כך שאין בכוונתה לסגת מהשטחים שתפסה. בחלק הדרומי, לאורך כל הגבול עם ישראל, שולטת ישראל במרחב ביטחון שקבעה לעצמה. וגם כאן, לכל הפחות על פי הצהרת שר הביטחון ישראל כ"ץ, ישראל תישאר במרחב הביטחון בסוריה לזמן בלתי מוגבל.

מה היתרונות שישראל יכולה להפיק מהמצב החדש?

המצב החדש בסוריה הביא ליתרונות לא מעטים עבור ישראל. הציר השיעי נקטע, מה שלא מאפשר לאיראנים להעביר סיוע לחיזבאללה בלבנון ולבחוש בה כבעבר. מרחב הביטחון מאפשר חיים יציבים בגולן, ללא חשש גדול לפלישה דוגמת השבעה באוקטובר, ליישובי הגבול. מנהיג סוריה, אלג'ולאני, על אף היותו שנוי במחלוקת, מייצג ללא ספק את הרוב בסוריה. זאת למרות שלא נבחר בבחירות דמוקרטיות, ולא כל המוסלמים הסונים מסכימים בהכרח עם דעותיו הקיצוניות. (למעשה, האמת היא ששום מנהיג ערבי לא נבחר בבחירות דמוקרטיות באמת). הנהגת סוריה פועלת לייצוב המצב הכלכלי, וכבר השיגה לא מעט הסכמות של מדינות עשירות לסייע בשיקום סוריה. וכלכלה מתפתחת פירושה, כמובן, סיכוי ליציבות.

מנגד, ניצני העימות הבא כבר נזרעו. מדינות רבות בעולם דוחקות בישראל לסגת לגבול הבינ"ל, תוך העדר הבנה בסיסית של המצב באזור. עם המדינות הללו נמנית גם צרפת, זאת שבמו ידיה זרעה את זרעי האסון בסוריה לפני כשמונים שנה. בנוסף, נשיא טורקיה, ארדואן, מדבר על עימות ישיר עם ישראל. לפני שנה או שנתיים, איום כזה היה עובר ללא תגובה, או שהתגובה עליו היתה מינורית. היום, כשצבאות טורקיה וישראל התקרבו מאד זה לזה, הסיכוי לעימות גדל. והא ראייה -  בתחילת מאי השנה הוזנקו מטוסים טורקיים כנגד מטוסים ישראלים שפעלו בשמי סוריה. 

אמנם לא נרשם עימות, אבל מדובר במצב חדש ומטריד שקברניטי המדינה והצבא צריכים לקחת בחשבון. נוסף על אלה, נשיא ארה"ב הסיר את הסנקציות מעל סוריה בכלל, ומעל אלג'ולאני בפרט, מה שגורם לאי נחת בקרב ההנהגה הביטחונית והמדינית בישראל. כרגע יש לישראל חופש פעולה במרחב האווירי הסורי ובכלל. אבל החופש הזה עלול להיעלם מהר מאד, בין אם בגלל התעצמות סורית ובין אם בעקבות דרישה אמריקאית, שבמוקדם או במאוחר תגיע.

הכלכלה בסוריה ואיך היא משפיעה על מדיניותו של אלג'ולאני

כל האירועים והתהפוכות בסוריה מושפעים ממצב הכלכלה. חשוב לציין שגם בימים טובים יותר, טרם פריצת המרד בסוריה, המצב הכלכלי של סוריה היה בכי רע. פריצת האירועים בתחילת העשור שעבר פגעה קשות בכלכלה וצמצמה את התוצר ביותר ממחצית. אחרי עליית אלג'ולאני לשלטון בסוריה, נעשים ניסיונות כנים לשיקום הכלכלה. למזלה, סוריה קבלה שתי מתנות חשובות: האחת - באפריל פורסם כי סעודיה מתכננת לשלם את חובותיה של סוריה לבנק העולמי. מדובר בחוב של 15 מיליון דולר, פעוט במונחים כספיים, אבל משמעותי עבור מדינה כושלת כמו סוריה. המתנה השנייה הינה כוונתו של נשיא ארה"ב להסיר את הסנקציות הכלכליות שהוטלו על סוריה, אי שם בעשור הקודם. כך תוכל סוריה לקבל סיוע כלכלי ללא חשש, ולגייס הלוואות מהבנק העולמי וממדינות שונות.

המקורות הכלכליים של סוריה

חקלאות: גידול חיטה, שעורה, כותנה, זיתים וגידולים אחרים. כמו כל גידול בעלי חיים, ייצור חלב, ביצים, חמאה, גבינה ודבש. מרבית הייצור החקלאי הוא לצריכה פנימית. המוצר החקלאי הראשי שאותתו מייצאת סוריה הוא כותנה. מנגד, בעקבות המלחמה הפכה סוריה ליבואנית של חיטה, מה שחושף אותה לשינויי המחיר התכופים שלה.

תעשייה: בסוריה מתקיימת תעשייה של מזון, משקאות, מלט, פוספטים ודשן. כמו כן, סוריה היא עדיין יצואנית נפט, אף שהיא תהפוך בקרוב, ככל הנראה, ליבואנית. 

נפט וגז: כאמור, סוריה מייצאת נפט וגז, אך שמקורות הנפט שלה מצומצמים.

מקורות הכנסה נוספים של סוריה הם חשמל, שמיוצר באמצעות סכרים שנבנו על נהר הפרת, והפכו למקור לסכסוכים חוזרים ונשנים בין סוריה לבין עיראק. כמו כן, לפני פרוץ המרד היתה פריחה מתמשכת של התיירות לסוריה. עם תום הלחימה, יש בכוונת הסורים לפעול שוב להגדלת מספר התיירים, שיביאו איתם תעסוקה נרחבת ומט"ח. יתרות המט"ח של סוריה מצומצמות עד לא קיימות, וערך הלירה הסורית הרשמי צנח לכדי 11,000 לירות סוריות לדולר. סביר להניח שהשער בפועל נמוך הרבה יותר. 

פוטנציאל הכלכלה של סוריה הוא אדיר, משום שיש מקום לשיפור בכל אחד מהתחומים. אם יתקיים שת"פ כלכלי בין סוריה לישראל, מה שלא נראה סביר כרגע, עשויה הכלכלה הסורית לזנק במשנה מרץ.

האם יש סיכוי להסכם שלום בין ישראל לסוריה?

התשובה היא, לעניות דעתי, שלילית. מצד אחד, אם יחתום אלג'ולאני על הסכם שלום, הוא עלול לספוג תגובות חריפות בקרב אסלאמיסטים קיצוניים בסוריה ופגיעה ביציבות שלטונו שעדיין לא התבסס. שליט סוריה החדש יעדיף, ככל הנראה, שיתוף פעולה דה פקטו עם ישראל, תוך שמירה על מצב של אי לוחמה ורטוריקה אנטי ישראלית. מבחינת ישראל, הסכם שלום לא רק שיחייב אותה לוותר על מרחב הביטחון החדש שיצרה, אלא גם יעמת אותה עם דרישה סורית, שקרוב לוודאי תגיע, להחזרת הגולן. מדובר במרחב אסטרטגי שישראל לא תוותר עליו בשום תנאי. 

בהסכם עתידי תידרש ישראל לקבל החלטה גם באשר לגורל הדרוזים בסוריה, שנהנים מתמיכה והגנה של ישראל. רק הסכם שלום שלא ילווה בדרישה לנסיגה מהגולן ויבטיח את שלומם של הדרוזים בסוריה יתקבל בישראל. ארה"ב, אגב, הכירה בריבונות הישראלית בגולן. ואולם הבעיה האמיתית היא שאלג'ולאני הוא אסלאמיסט קיצוני, וככזה איננו יכול לוותר על אדמה אסלאמית שנכבשה על ידי מדינה שאיננה מוסלמית.

האם סוריה תצטרף להסכמי אברהם?

מהאמור לעיל אני גוזר, כמובן, את התשובה לשאלת ההצטרפות של סוריה להסכמי אברהם. למרות ההצהרות ולמרות הפרסומים בתקשורת, אני מעריך שזה לא יקרה. זאת, אלא אם הנשיא טראמפ יפעיל על אלג'ולאני לחץ שלא ניתן לעמוד בו, או יציע תמורה כלכלית יוצאת דופן. האם לחץ כזה אכן יופעל? כלל לא בטוח. האם תבוא הצעה כלכלית יוצאת דופן? ספק רב, בעיקר אם טראמפ יחוש שאין בה תועלת של ממש לארה"ב עצמה. עם זאת, חשוב לציין שלא ממש ניתן לנחש את אופן הפעולה של טראמפ והוא בהחלט עשוי לטרוף את הקלפים. 

 אלג'ולאני עלול, אם יופעל עליו לחץ אמריקאי משמעותי, לפנות לכיוון סין ורוסיה. שתי מעצמות אלה עשויות להוות חלופה ראויה בעיניו לארה"ב, גם אם לא מועדפת. למרות המלחמה באוקראינה והמכות שספגה, רוסיה היא בהחלט גורם שיש להתחשב בו. גם סין איננה קוטלת קנים וגם היא תשמח לסייע לסוריה, ובדרך להפיק תועלת כלכלית לעצמה ואסטרטגית במאבקה נגד ארה"ב. 

כיום דורש אלג'ולאני מרוסיה להסיג את כוחותיה משטח סוריה, בדגש על שדה התעופה חמיימים. אבל שום דבר לא ימנע ממנו לשוב לחיקה במקרה שיחוש צורך בכך. בעולם שזה מכבר הפך לרב קוטבי, אפשרויות הפעולה של מדינות קטנות רק התרחבו וגדלו. גם הטורקים, לכל הפחות בהנהגת ארדואן, לא ירוו נחת מהסכם שלום ישראלי סורי. הסכם כזה עלול להדגיש את העדר הלגיטימיות של השהייה שלהם עצמם בתחומי סוריה. ההתנגדות של הטורקים להסכם יכולה להיות למרות שהם עצמם נמצאים ביחסים (גם אם רעועים משהו) עם ישראל.

האם יהיה שלום דה פקטו בין ישראל לסוריה?

בניגוד להסכמי שלום חתומים, דווקא האפשרות הזאת יכולה להתקיים. ישראל מסוגלת להציע לסוריה מגוון אדיר של פתרונות טכנולוגיים, שעשויים לשנות אותה מהקצה אל הקצה. סיוע בהקמת מתקני התפלת מים, הקמת מתקני אגירת חשמל וסיוע בפיתוח החקלאות הם רק חלק מתחומי הידע והסיוע שניתן לחשוב עליהם. אם הסורים לא יתנו את קבלת הסיוע הזה בדבר, הוא עשוי להיות מנוף אדיר לשיפור המצב  בסוריה והמצב האזורי בכלל. האפשרות הזאת עשויה לקרוץ לאלג'ולאני, שמבחינה הלכתית מוסלמית יכול להתייחס להסכם כזה כאל הודנה – שביתת נשק זמנית עם האויב, שיכולה להתקבל בחיוב אפילו בקרב חכמי הלכה מוסלמים. (עובדה - אפילו החמאס הציע לישראל, ברוב טובו, הודנה לשבע שנים).

אבל למרות האמור לעיל, אני מניח שבאופן בסיסי המצב יישאר כפי שהוא כעת, שזה אומר שקט מלווה בחשדנות משני הצדדים, עם מחוות הדדיות כאלה ואחרות מעת לעת. ישראל תשמור על מרחב הביטחון ותקפיד לשמור על בני בריתה בסוריה, בדגש על הדרוזים (ואולי גם הכורדים). כל אלה בתוספת שנאה יוקדת, אבל נשלטת, על רקע דתי של אלג'ולאני לישראל. בסיכומו של עניין מדובר בג'יהאדיסט, שיישאר כזה גם אם הוא לובש חליפה במקום מדי קרב.

משה כסיף הוא מזרחן, איש מודיעין לשעבר וחוקר בתחום