להלן מה שלא רוצים לשמוע בארה"ב

ריד מיי ליפס, אמר ג'ורג בוש - הנשיא. לא ג'ורג' ווקר בוש המכהן כיום בתפקיד המנהל של המעצמה מספר אחת בבית הלבן, אלא דווקא אביו. הוא אמר זאת ב-1991, והבטיח לאמריקה: קראו את שפתיי – לא אעלה מיסים. בזמנו שקעה המדינה במיתון, ורבים מהפרשנים הפוליטיים של אותה תקופה אומרים שהוא הפסיד את הבחירות והקדנציה השנייה למושל צעיר ממדינה נידחת (ארקנסו), בשם וויליאם ג'פרסון קלינטון משום שלמרות הבטחתו הוא נאלץ להעלות מיסים.

בנו הנשיא לא העלה מיסים. ולא רק שלא העלה מיסים, הוא אחראי למדיניות הרחבה פיסקאלית (בזבוז ממשלתי במילים אחרות) חסרת רסן. מאות מיליארדים שפך הממשל של בוש הבן על המלחמה בעיראק ועל ההגנה על העורף, וטריליונים רבים נשפכו על שוק המשכנתאות באמצעות מדיניות הריבית המשוחררת של הנגיד הקודם. מישהו צריך לשלם את החשבון – כרגע זה נראה שכל השווקים מקרטעים, הנורות מהבהבות והנבואה למיתון בארה"ב ממחזרת את עצמה לדעת.

רק שפן אחד לא נשלף מהכובע של הנשיא בוש הבן – העלאת מיסים. נשיאים רפובליקנים, בני המסורת למדינת שומר הלילה (ממשל זעיר ויעיל) יראים וחוששים מהרעיון של העלאת מיסים. לג'ורג' בוש הבן זה לא נראה כל כך משנה. להיפך – את מימון החגיגה הוא משאיר ליורשיו. הרעיון שלו ושל הנגיד המכהן בראש הפדראל ריזרב לאישוש הכלכלה המקרטעת והשווקים היה הורדה נוספת של ריבית והפחתה נוספת של מיסים. עוד פעם מאותו המתכון שצפוי שוב לעשות שמות למחירו של הדולר, וככל הנראה לא יגרום להתאוששות של הגרעונות האמריקניים (גרעון הסחר והגרעון בתקציב).

מי כן יידרש לעניין המיסים – כנראה הנשיא או הנשיאה הבאה. כיום לא מדברים על כך רבים בארה"ב, והעולם לא דורש זאת מהמעצמה מספר אחת. אבל בעתיד ייתכן שרמיזות יהפכו ליותר ויותר עבות ובולטות. אדוני הנשיא, גברתי הנשיאה – העלו מיסים! זאת תהיה למרבה הצער הדרך האפקטיבית לממן את החגיגה הלא נגמרת של הצריכה שגובתה בחובות בשוק המשכנתאות של שש השנים האחרונות. חגיגה שהובילה לפריחה חסרת תקדים במזרח הרחוק ובחלקים נוספים של העולם.

המדיניות של הממשל האמריקני הנוכחי, כפי שהיא מצטיירת כיום היא כמו של מי שרוצים לחזור לאולם שבו נערכה מסיבה פרועה. המון כוסות פלסטיק זרוקות על הרצפה, האנשים כבר 'שפוכים', האורות כבויים ואור הבוקר מרצד מאחורי החלונות. אין לאף אחד חשק להתחיל לרקוד. אבל הנשיא בוש הולך לעמדת הדיג'יי ומנסה לשים עוד תקליט (הורדת ריבית) ושולח את בן ברננקי לטאטא את הרצפה ולנסות להמריץ את הנוכחים. ככה לא מארגנים את המשך המסיבה (הצמיחה). בעולם האמיתי צריך לנקות את האולם (להעלות מיסים) ולחכות לערב הבא (למחזור הצמיחה הבא).

מאת: חזי שטרנליכט

עוד תכניות

* הכותב הינו יועץ לקשרי משקיעים בחברת תקשורת פיננסית. ספרו המדריך למתחילים בשוק ההון הישראלי יצא לאחרונה לאור בהוצאת מודן