הבוקר פורסם פסק דינו של בית המשפט העליון, מפי השופטת עדנה ארבל, בערעורי מס הכנסה שהוגשו בעניינה של פי גלילות, אשר יוצגה ע"י משרד עו"ד שקל ושות' (עורכי הדין מ' שקל, ע' אלבוים וט' יהושע). על פי פסק הדין, זכתה פי גלילות ברוב הסוגיות שנתונות היו במחלוקת, ובראש ובראשונה בשאלת זכאותה לניכוי הוצאות מימון אשר נסמכו על הלוואה שניטלה לשם חלוקת דיבידנד. כזכור, סוגיה זו נידונה זה מכבר בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין פז גז , ונדחתה בנסיבות העניין שם, באותו עניין קבע בית המשפט כי יש לאמץ את כלל הקשר הישיר בין נטילת ההלוואה לייצור ההכנסה, אלא שיחד עם זאת, יתכנו חריגים לכלל זה, וחריגים אלו יקבעו ממקרה למקרה. פי גלילות טענה כי לפנינו מקרה מובהק שראוי כי יוכר כחריג לכלל הקשר הישיר שנקבע בעניין פז גז, ובית המשפט העליון אימץ טענה זו במלואה. בית המשפט קבע כי במקרה שלפנינו אכן הוכח כי פי גלילות השתמשה במזומנים שנצטברו בקופתה, אשר נבעו מרווחיה הצבורים, לצורך מימון פעילותה השוטפת, ולאחר מכן נטלה הלוואות על מנת שישמשו מקור תזרימי לחלוקת דיבידנדים. מצב זה שקול כלכלית למצב בו הייתה פי גלילות מחלקת תחילה את רווחיה הציבוריים כדיבידנדים, ואחר כך נוטלת הלוואות לשם מימון פעילותה השוטפת, שאז אין כל חולק כי הוצאות המימון בגין ההלוואות מותרות היו בניכוי. בית המשפט הבהיר כי מדוחותיה הכספיים של פי גלילות עולה ברורות כי לו רצתה היא לחלק את הדיבידנד מהונה העצמי, הייתה נאלצת לממש נכסים קבועים בסכום גבוה ביותר, דבר שהיה מוביל לעלויות גבוהות של מימון הדיבידנד בהשוואה לנטילת הלוואות למימונו. הנה אם כן "המתכון" של ד"ר שקל שאומץ ע"י בית המשפט העליון, להיחלצות מפסק דין פז גז. חברה המבקשת ליהנות מהוצאות מימון שנצמחו לה על הלוואה שניטלה לשם חלוקת דיבידנד, כל שעליה להראות הינו רישום חשבונאי מלא, המבהיר כי לחברה היו רווחים הניתנים לחלוקה אשר הוצאו לצורך ייצור הכנסתה, ובשנים העוקבות היא חילקה דיבידנד אשר מומן בהון זר, עקב יתרה מזערית של מזומנים, שהיתה מאלצת את החברה לממש רכוש קבוע. "מתכון" זה מצמצם כמובן את הלכת פז גז משמעותית, וספק אם היא עודנה רלבנטית לאחריו. המצב ששרר בשוק עד היום היה לא כלכלי במהותו והוריד את כדאיות חלוקת הדיבידנד עבור החברות. בתיאוריה , יכלה החברה להשתמש בעודפי הרווחים לשם מימון הפעילות השוטפת, ולקחת הלוואה על מנת לחלק דיבידנד. בפועל החברה העדיפה לשמור את עודפי הרווחים בצד, עד מועד חלוקתם כדיבידנד ולקחת הלוואות למימון פעילותה השוטפת, הכיצד? לחברות לא הותר להכיר בהלוואות שנלקחו לצורך חלוקת הדיבידנד. במצב זה, אין כדאיות לחלק דיבידנד. פסק הדין החדש מאפשר הכרה בהלוואות אלו, מחסום גדול שמוריד בית המשפט העליון ומשגר בשורות אופטימיות לפעילי שוק ההון. תגובות הצדדים המעורבים להחלטה ד"ר משה שקל: "בית המשפט העליון ביטל את אחת המגבלות הקשות בחלוקת דיבידנד, החלטת בית המשפט תאפשר לחברות לחלק דיבידנד תוך נטילת הלוואות ללא מורא, אם יראו באמצעות דוחותיהן הכספיים שרווחיהן שימשו לפעילותן העסקית". עו"ד עופר אלבוים וטלי יהושע ממשרד עו"ד שקל ושות' הביעו סיפוק רב מתוצאות פסק הדין. לדבריהם בית המשפט העליון חזר למסלול בו ההיגיון הכלכלי גובר על הלשון הפורמאלית של החוק ומאפשר לחברות לפעול ביעילות כלכלית מבלי לממש נכסים לצורך חלוקת דיבידנד. ד"ר שקל הוסיף כי "בעקבות פס"ד פז גז דומה היה כי חברות תאלצנה לשקול שיקולים זרים ואנטי כלכליים בגיוס מקורות המימון. עתה, עם מתן פסה"ד בעניין פי גלילות שוב נעשה שימוש במבחן הכלכלי המאפשר לחברות להשתמש בתזרים המזומנים הקיים למימון הפעילות השוטפת, בידיעה שאין צורך לשמרו לצורך חלוקת דיבידנד בעתיד". סוגיה נוספת שנידונה בפסק הדין עסקה בשאלת ניכוי דמי החכירה ששילמה פי גלילות לאורך השנים, בגין חכירת מסופיה ממינהל מקרקעי ישראל, למשך 49 שנים עם אופציה להמשך החכירה למשך 49 שנים נוספות. סוגיה נלווית לסוגיה זו עסקה בשאלה האם יש להוסיף להכנסתה של פי גלילות תוספת בשל אינפלציה, על פי חוק התיאומים, בגין תשלום דמי החכירה האמורים. פי גלילות טענה כי המדובר בחכירה "תפעולית", שכן זכויות החכירה שהוענקו לה הנן מוגבלות ומצומצמות, ולפיכך יש להתיר את ניכוי דמי החכירה כהוצאה פירותית ושוטפת, על פי סעיף 17 לפקודת מס הכנסה. עוד טענה פי גלילות, כי בכל מקרה, כוללים דמי החכירה מרכיב מהותי של הוצאות מימון, שאין חולק כי יש להתירו בניכוי על פי סעיף 17(1) לפקודה. בהתאם סברה פי גלילות כי אין להוסיף להכנסתה תוספת בשל אינפלציה, בין היתר, מאחר וזכויות החכירה לא נרשמו כנכס במאזנה, ולכן לא זכו לכל הגנה אינפלציונית ולא נוכה בגינן פחת, ולפיכך הוספת התוספת בשל אינפלציה שוללת הגנה שכלל לא ניתנה לה. זאת ועוד שדמי החכירה שנוכו הביאו להקטנת הונה העצמי, כך שפי גלילות כבר ממילא ספגה תוספת בשל אינפלציה ואין מקום "להענישה" פעם נוספת. לעומתה טען פקיד השומה כי המדובר בחכירה "הונית", הדומה במהותה לבעלות, שכן מרב הסיכונים והסיכויים הקשורים בקרקע הועברו לידיה של פי גלילות. בית המשפט העליון סיווג את החכירה כחכירה מימונית, שכן לדידו ההגבלות אותן קובע המינהל בהסכמי החכירה אינן מוחלטות ואינן מצמצמות את כוחו של החוכר בצורה משמעותית. בהתאם דוחה בית המשפט את טענות פי גלילות לעניין חוק התיאומים. יחד עם זאת, קובע בית המשפט כי יש להידרש לטענת פי גלילות, בדבר חילוץ רכיב הוצאות המימון מתוך דמי החכירה, והתרתם של הוצאות מימון אלו בניכוי על פי הוראות סעיף 17 לפקודת מס הכנסה, ולפיכך יש להשיב את הדיון בנקודה זו לבית המשפט המחוזי, על שהצדדים יוכלו להשמיע את טענותיהם בפניו. סוגיה שלישית בה עסק פסק הדין עניינה בשאלת טיבן של הוצאות סקרים ובדיקות שבצעה פי גלילות עת בחנה אפשרות להעתקת מסופיה לאתר חלופי, במקומו של אתר "פי גלילות". אתר כאמור לא נמצא, ופי גלילות דרשה לנכות את אותן ההוצאות כהוצאות שוטפות. אף בנקודה זו קבל בית המשפט העליון את עמדתה של פי גלילות וקבע, כי הגם כי יש להתייחס להוצאות אלו ככלל כהוצאות הוניות, שכן יתכן והיו מעניקות לפי גלילות יתרון מתמיד לו היה נמצא בסופו של יום אתר חלופי לפעילותה, הרי משנתברר כי אתר כזה אינו בנמצא, יש להתייחס למצב כשינוי אומדן חשבונאי, ולהפחית כליל באותה השנה את היתרה הבלתי מופחתת של אותו "הנכס".