פס"ד תקדימי - אין תוקף להחלטה ללא פומביות
העובדות ----------- ערעורי פקיד השומה על שני פסקי דין של בית המשפט המחוזי, אשר פסקו כי שני הצווים שהוציא פקיד השומה למשיבים השונים, צווים אשר היו בדבר השגות שהגישו המשיבים על שומתם - יבוטלו, משום שלא הוצאו בתוך מסגרת הזמן, אשר נקבעה לזה בחוק. גדר המחלוקת בין הצדדים הייתה אודות השאלה: מה פירוש הביטוי "השתמש פקיד השומה בסמכויותיו", המופיע בסעיף 152 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 [להלן - "סעיף 152 לפקודה"]. מן סעיף 152 לפקודה עולה, כי כאשר מגיש נישום השגה על השומה, שערך לו פקיד השומה, רשאי פקיד השומה להחליט בדבר ההשגה הזו באחת משתי דרכים: הדרך האחת - הקבועה בסעיף 152(א) לפקודה, היא: להגיע לכלל הסכם עם הנישום אודות השומה הנכונה; הדרך האחרת - הקבועה בסעיף 152(ב) לפקודה, היא: לקבוע את המס בצו שבכתב. ואולם, לצידן של שתי סמכויות אלה, קובע סעיף 152(ג) לפקודה לוח זמנים, שבו על פקיד השומה לעמוד אם הוא רוצה לממש את סמכויותיו. הסייג לסמכותו של פקיד השומה הוא, כי עליו לפעול לפי סמכותו בתוך שנה מיום שבו הוגשה ההשגה. אם לא עמד פקיד השומה בלוח זמנים זה, יראו את השגת הנישום כאילו התקבלה. המחלוקת בין הצדדים סבה על השאלה: מה היא פעולת פקיד השומה, שאם עשה אותה בתוך שנה ממועד הגשת ההשגה, אין רואים את ההשגה כאילו התקבלה. לפני בית המשפט המחוזי, טען המערער, כי, כדי שפקיד השומה יפעל לפי סמכותו, די לו כי הוא יקבע את המס בצו שבכתב. המשיבים טענו, מנגד, כי אין די בקביעת המס בצו שבכתב לבדה, אלא דרושה פעולה נוספת - הוצאת הצו מכלל שליטתו של פקיד השומה. במחלוקת דומה פסק בית משפט העליון הלכה לפני שנים רבות (ע"א 568/78, בעניין פקיד השומה נ' יצחק ביר בע"מ, פ"ד לג(3) 735 (1979)) [להלן - "הילכת ביר"]. בהילכת ביר נקבע, כי משעה שקבע פקיד השומה את המס בצו שבכתב פוסק "מרוץ הזמנים" ורואים את ההשגות כאילו נדחו. זאת, בלי כל קשר להמשך קורותיו של הצו - בין שהומצא לנישום באופן מיידי ובין שנשאר אצל פקיד השומה ללא ידיעת איש זולתו. ההלכה הזו אומצה כעבור זמן גם בענייני מס ערך מוסף וגם בענייני סעיף 152 לפקודה דלעיל. על אף הילכת ביר - קבעו פסקי הדין של בית המשפט המחוזי בערעורים שלפנינו, כי הלכה זו אינה מחייבת את בית המשפט המחוזי בפירושו של סעיף 152 לפקודה; ובית המשפט קיבל את פירושם של המשיבים, וקבע כי צווי השומה נקבעו לאחר הזמן, שבו מותר היה לפקיד השומה להוציאם, ולפיכך הם בטלים. על קביעה זו נסב הערעור שלפנינו. המערער טען שתי טענות עיקריות: הטענה האחת - כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו, כאשר פסק בניגוד להלכה שניתנה בבית משפט זה בהילכת ביר; הטענה האחרת - כי הפירוש הלשוני, שפירש בית המשפט המחוזי למילה "יקבע" בהקשרה של פעולה, שצריך לעשות פקיד השומה, אינו פירוש ראוי. בית המשפט המחוזי ייחס משקל לאמירה, שלפיה כל עוד לא פורסם הצו, יכול פקיד השומה לבצע בו שינויים. ואולם, בפועל, לאחר שהכניס פקיד השומה את הצו למערכת המחשב, אין לו עוד יכולת לשנות דבר. לכן, לשיטת המערער, יש לראות את מועד הכנסתו של הצו למחשב כמועד שבו הופעלה הסמכות ופוסק "מרוץ הזמנים".
פסק הדין --------- השאלה הראשונה, שנידונה בפסק הדין, היא: איזו פעולה צריך פקיד השומה לעשות, כדי להיחשב כי הוא הפעיל את סמכותו ? תפקידו של הביטוי "השתמש פקיד השומה בסמכויותיו לפי סעיף 152(ב)", המופיע בסעיף 152(ג) לפקודה, הוא לתחום את משך הזמן העומד לרשותו של פקיד השומה, שבו עליו להחליט בהשגה. בסופו של משך זמן זה רואים בפקיד השומה כאילו החליט לקבל את ההשגות. אם אין פקיד השומה רוצה שיראו בהשגות כאילו התקבלו, עליו להגיע להסכם עם הנישום או להשתמש בסמכותו ולעשות צו; הכול - לפני המועד הקבוע בחוק.
תכליתה של קביעת פרק זמן, שבו צריכה הרשות המינהלית להחליט, היא, בין היתר, צמצום חוסר הוודאות המשפטית, שבה שרוי אדם כאשר טרם הוחלט בעניינו.
אי אפשר אפוא, להגשים את תכליתה של מגבלת הזמן, אשר קצב המחוקק לפקיד השומה, בלי שמגבלה זו תהיה ידועה גם לנישום עצמו. כאשר קובע פקיד השומה את המס בצו שבכתב ומניח את הצו ב"מגירתו" או במחשבו, אין הוא מגשים את התכלית המונחת בבסיס ההגבלה בזמן. גם מן הבחינה הלשונית, סבר בית המשפט, שהביטוי "שימוש בסמכות" סובל, ובקלות, משמעות שלפיה אין לראות בסמכות שהשתמשו בה, אם לא הועבר בעניין זה, בדרך כלשהי, מידע אל הנישום.
בית המשפט ציין, כי אמנם, צווי שומה אינם תקנות בעלות אופי תחיקתי, ולא חלה עליהם חובת פרסום, ברשומות או פרסום כללי; אף על פי כן, נראה, כי יש לסמכות זו גם מימד פומבי מסוים, שאם לא יבוא לידי ביטוי - לא יוכל פקיד השומה להיחשב שהשתמש בסמכותו.
כלומר: הן התכלית והן הלשון מובילות אפוא, לאותה המסקנה, שסמכותו של פקיד השומה לשום את הנישום אינה יוצאת מן הכוח אל הפועל כל עוד מצוי הצו בידיעתו הבלעדית של פקיד השומה. מאחר שתשובתו של בית המשפט, כאמור לעיל, אינה התשובה שהשיב בית משפט זה על אותה השאלה לפני שלושים שנה, כאשר עסק בעניין ביר - דן בית המשפט בשאלה נוספת שעלתה: האם ראוי בעניין זה לסטות מן הילכת ביר שנקבעה בעבר ? בית המשפט קבע, כי יש מקום לסטות מהילכת ביר ולשנותה. זאת, מכיוון שהלכה ותיקה זו אינה נותנת לתכלית החקיקה את המשקל השמור לה על פי דיני הפרשנות הנוהגים כיום. לאחר שקבע בית הדין, כי יש לשנות את הילכת ביר, התעוררה שאלה נוספת: מה היא תחולתה של ההלכה החדשה [?]; האם השינוי יהיה מכאן ולהבא או גם על עניינים תלויים ועומדים ? שאלת תחולתן של הלכות חדשות נידונה רבות בבית המשפט; והלכה פסוקה היא, כי, ככלל, יחולו הלכותיו של בית המשפט למפרע.
בית המשפט קבע, כי אין סיבה מספקת שלא לנהוג כך גם במקרה שלפנינו. בית המשפט הוסיף לציין, כי השינויים המשפטיים הכלליים, אשר חלו בשדה המשפט בכלל, ובדיני פרשנות בפרט, מחייבים תוצאה שונה מזו שפסקו אותה לפני שלושים שנה בעניין ביר; והם ברורים דיים עד כי אפשר היה לצפות, כי ההלכה עשויה להשתנות ולא היה מקום להוסיף ולהסתמך עליה. אשר על כן, קבע בית המשפט, שעל ההלכה החדשה לחול למפרע על כל עניין, שטרם ניתן בו פסק דין חלוט. סיכומו של דבר, לאור האמור ומפורט לעיל: בהתאם לנסיבות ע"א 5954/04 - התקבל
בבית משפט העליון בירושלים בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים לפני: כב' השופטת מ' נאור, כב' השופט ס' ג'ובראן וכב' השופטת א' חיות ניתן ב-22.4.2007 הכותבת - מהמחלקה המשפטית בחברת "חשבים ה.פ.ס. - מידע עסקי בע"מ".המידע באדיבות שירות "כל מס" - אתר המיסים של חשבים - h.p.s. לקוחות "נטו פרו" ו "קדם" מוזמנים לשדרג את המוצרים שברשותם לשירות "כל-מס". צלצלו לטלפון: 03-5680883.
