ניכוי תשומות בגין חשבוניות מזויפות

רם שן בניה בע"מ נגד מנהל מע"מ. ניתן ביום 31.8.2006 בבית המשפט המחוזי בירושלים בפני כבוד השופטת מרים מזרחי. המשיב חייב את המערערת בגין שומת תשומות בטענו, שחמש חשבוניות שהוציא אנטון סלים, קבלן משנה מרמאללה, למערערת בגין שירותי בנייה שקיבלה, זויפו בידיו. על פי גרסת המערערת, חשבוניות אלה נראו כחשבוניות כשרות, בהיותן דומות בכול לחשבוניות המס המיוחדות, שהוציאה הרשות הפלסטינית [להלן - "הרשות"]. ולכן היא קיזזה אותן בתום לב, בהישען על זכותה מכוח חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 [להלן - "חוק מע"מ"]. המערערת טוענת עוד, כי לאחר שהתברר, שהמשיב קיזז את החשבוניות בהתחשבנות עם הרשות, ולא נגרם כל נזק למדינה, הדרישה שהופנתה למערערת היא בלתי צודקת ויש לבטלה. המערערת מבססת את טענותיה על פסקי הדין בעניין ע"א 4069/03, מ.א.ל.ר.ז שיווק מתכות בע"מ נ' מנהל מכס ומע"מ; ובעניין ע"א 3758/96, סלע בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, שבהם נקבעו עקרונות ההתמודדות עם חשבוניות מזויפות, וכן המבחנים להכרה בתשומות הנובעות מהן. כב' השופטת מרים מזרחי לטענתה הראשונה של המערערת הראשונה, בית המשפט מגדיר, כי המחלוקת התמקדה בנושא של היות החשבוניות מזויפות, ולא בעניין עצם קיום העסקה, ולכן סוגיה זו היא שתיבחן. לאור פסק דין מ.א.ל.ר.ז, שבו נקבעו הכללים להכרה בתשומות הנובעות מחשבוניות מזויפות, ובו נקבע חריג העדר הרשלנות בבדיקת החשבונית, כאשר המבחן הוא אובייקטיבי, השופטת בוחנת את התנהגות המערערת בעת קבלת החשבונית, לעומת הדרכים שבהן היא יכולה לפעול לבירור עובדתי אודות החשבוניות המזויפות. בית המשפט קובע, לאחר שבחן חשבוניות מקוריות וחשבוניות מזויפות, כי רק מומחה לדבר מבחין בהבדלים בין מקור ובין זיוף, כאשר בחלק מהם לא הבחין בית המשפט, אף לאחר עיון מדוקדק, מאחר שהזיוף בוצע במיומנות. גם את טענת המשיב, כי היה על המערערת לפנות למשרדי הקישור של מע"מ עם הרשות - לבירור אמיתות החשבוניות, בית המשפט דוחה בקובעו, כי משהמשיב לא דאג לפרסם בציבור את דבר קיומה של דרך זו - עליו להבהיר, כיצד היה על נישום סביר לדעת עליה. בית המשפט מוצא עוד, כי בחקירה נגדית שנערכה למנהל המערערת עולה, שהוא אכן פנה למשרדי הקישור האמורים בבקשה לבדוק שתי חשבוניות, שהוא ציין את מספרן וקיבל אישור על תקינותן. אולם, גם אם הבדיקה האמורה פועלת לטובת טענת המערערת בדבר העדר התרשלות, יש בה כדי לתמוך בעמדת המערערת אך ורק באשר לשתי החשבוניות הספציפיות, שאליהן היא התייחסה (בית המשפט מאשר לדרוש אותן). מעיון בעובדות התברר, כי המערערת ניכתה שלוש פעמים את חשבונית מס' 409210, ופעמיים את חשבונית מס' 409222. כפילות זו היה בה כדי לעורר את חשדה של המערערת, לפחות בעת שהגיעה חשבונית שנייה עם אותו מספר, ואין לומר, כי בשיחה האמורה הוסר החשש מכלל החשבוניות. אפשר שמדובר בדרישת רמת זהירות מוגברת, שכן מדובר בחשבוניות, אשר טווח הזמן ביניהן הוא מספר חודשים. ברם, לשיטת השופטת, גישה זו עולה בקנה אחד עם רמת הזהירות הנדרשת מן העוסק בהקשר זה. בית המשפט בוחן את רמת הזהירות, הנדרשת מעוסק במקרים מעין אלה וקובע, כי היא רמה גבוהה, זאת, על פי המתחייב מנסיבות העניין, וכמו כן יש לפעול בדרך, אשר נקיטתה תמנע את קבלת החשבוניות המאוחרות ואת ההישענות עליהן. בהילכת מ.א.ל.ר.ז הובהר, כי על הנישום להראות שהוא נקט את כל האמצעים הסבירים, לרבות אימות החשבוניות וזהות העוסק. כלומר, החריג שבו הכיר בית המשפט העליון, צר על פי לשונו. לכן, ולאור העובדה, כי החברה גילתה את הזיוף על פי העובדה, שהחשבוניות המאוחרות נשאו מספר סידורי זהה לחשבוניות הקודמות, רק שתי החשבוניות הראשונות עומדות במבחני הפסיקה להתרת התשומות בגינן. בית המשפט בוחן אף את טענתה השנייה של המערערת - בדבר הצורך בקיומו של נזק למדינה, המונח ביסוד קבלת המבחן האובייקטיבי, כעולה מן האופן שבו נוסחה ההלכה בפסק דין מ.א.ל.ר.ז. ובלעדיו אין צורך כלל במבחנים. בית המשפט דוחה קביעה זו וקובע, כי אכן, החשש, שהדריך את בית המשפט העליון לעניין המבחן שיינקט, הוא חשש הפגיעה בקופת המדינה. אולם, לא נובעת מדבריהם המסקנה, שכאשר באקראי לא נגרם נזק לקופה זו, יש בידי הנישום לקזז את מס התשומות על פי מבחן סובייקטיבי. מסקנה כזו, גם אם היא משתלבת עם בחינת נושא "הנזק", אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות אחרים, שבבסיס שיטת גביית המס (עקרון ההקבלה ועקרון השוויון בין נישומים בנטל המס). גם את שיקולי הצדק שהמערערת מנסה לטעון, בית המשפט דוחה באומרו, כי לא ייתכן שדינם של שני נישומים, אשר בידי שניהם חשבונית מזויפת שלא באשמתם, יהיה שונה אך ורק בשל העובדה המקרית, שבחשבונית אחת בוצע משום מה הקיזוז בהתחשבנות עם הרשות, ובחשבונית אחרת - לא בוצע. דין הנישומים צריך להיות שווה בשל השוויון בהתנהגותם, מכוח עקרונות הצדק המקובלים. לאור האמור, בית המשפט דוחה את טענת המערערת, אשר לפיה העובדה, שהחשבוניות קוזזו בהתחשבנות בין המדינה לרשות, מצדיקה את ביטול החיוב הנידון. הערעור התקבל בחלקו.