אישור של בימ"ש העליון למכירת שיכון ובינוי לעובדיה
שמעון שיטרית ו-4 חברים נוספים בהסתדרות העובדים הכללית החדשה, הגישו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב שדחה את בקשתם להגיש תביעה נגזרת כנגד מנהלי החברה ואריסון אחזקות (חברה שמימנה את העסקה ורכשה מניות מהעובדים).
בשנת 1995, בעת שחיים רמון כיהן כמזכיר ההסתדרות, החליטה קרן ההסתדרות למכור את מניותיה בחברת שיכון ובינוי אחזקות בע"מ, שהיוו באותה עת 94% מהון המניות של החברה. המניע למכירה היה מצבן הכלכלי הקשה של ההסתדרות ושל החברה. לצורך המכירה, הזמינו ההסתדרות וקרן ההסתדרות חוות דעת בדבר שוויה של החברה.
לאחר הכנת מספר חוות דעת להערכת שווי החברה, אומצה על ידי בכירי הסתדרות, חוות הדעת של רו"ח גד סומך שהעריך את שווי החברה על סך של 602-550 מיליון ש"ח. בסופו של דבר, נמכרו מניותיה של קרן ההסתדרות בשיכון ובינוי לעובדיה של החברה תמורת 307 מיליון ש"ח (בהתבסס על שווי חברה של 326 מיליון ש"ח), וכן תמורת ויתור מצד העובדים על זכויות סוציאליות, ששוויין הוערך בסך של 250 מיליון ש"ח.
שיטרית ויתר המערערים, הגישו בקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת בשם ההסתדרות ובשם קרן ההסתדרות, בטענה כי החברה נמכרה ב"נזיד עדשים".
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה וציין כי מעורבותם של אנשי מקצוע ובכירי הסתדרות רבים בעיצוב עסקת המכר ובמשא ומתן סביבה, הקשתה ואף מנעה, מעשי מרמה או מניפולציה של הנתונים ששימשו בסיס לעסקה. על החלטה זו הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.
השאלה המרכזית אשר עלתה בערעור היא האם התמורה שקיבלה קרן ההסתדרות בגין מכירת שיכון ובינוי הייתה בבחינת נזיד עדשים.
כב' הש' אשר גרוניס קבע כי הוכח בבית המשפט המחוזי, כי מצבן הכלכלי של ההסתדרות ושל החברה עצמה עובר למכירה, היה בכי רע. ההון העצמי השלילי של שיכון ובינוי בעת העסקה הגיע לסך של 291 מיליון ש"ח. בחוות דעתו של פרופ' סוארי, שהוגשה מטעם המשיבים, הובהר כי לאור מצבה הכלכלי של החברה בעת מכירתה, המחיר ששולם תמורתה היה מחיר ראוי וזאת גם בהתחשב בשווי המקרקעין שהחזיקה. המערערים, לעומת זאת, לא הביאו חוות דעת כלשהי שתסתור את האמור בחוות דעתו של פרופ' סוארי. בית המשפט קובע כי המערערים לא הביאו ולו בדל של ראיה לביסוס טענתם.
לכך יש להוסיף כי בעת המכירה, לא היה לשיכון ובינוי כל דורש או קונה, לא כל שכן, במחיר שביקשה ההסתדרות עבורה. עובדיה של שיכון ובינוי עצמם לא רכשו את מלוא המניות שהיה באפשרותם לרכוש בגדר העסקה. כמו כן, למכירה לעובדים היה ערך מוסף מבחינת ההסתדרות, שכן היה בה משום מימוש מטרותיה ההיסטוריות של ההסתדרות כגוף שנועד לקדם את רווחתם של העובדים. בנסיבות אלו נקבע כי ודאי שאין מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה הוכח בפניו כי המחיר ששולם בגין שיכון ובינוי היה המחיר הראוי.
באשר לטענה נוספת שהעלה שיטרית לפיה בית המשפט המחוזי לא אפשר לו לקבל העתקים של חוות הדעת הכלכליות שנערכו עבור ההסתדרות באשר לשווי שיכון ובינוי, קבע בית המשפט כי אף אם היו מקבלים את חוות הדעת ואף אם היו מכינים חוות דעת נוספת, גבוהה יותר, הדבר לא היה מסייע בידם שכן, לא היה קונה אחר שהיה מוכן לרכוש את שיכון ובינוי פרט לעובדיה. ביהמ"ש קובע כי חוות דעת אינה תחליף לקונה והערכת שווי אינה שוות ערך להצעת מחיר. לפיכך נדחה הערעור.
הפרטת שיכון ובינוי, שהינה עסקת ההפרטה הגדולה ביותר של מכירת חברה לעובדיה שנעשתה אי פעם בישראל, קיבלה את האישור הסופי בקיעותיו של בית המשפט כי המחיר ששולם תמורת רכישתה "שיקף את ערכה האמיתי של החברה".
את חברת אריסון השקעות יצג עו"ד פנחס רובין ואת מנהלי החברה, ורדי –זר וצדקה ייצגו עוה"ד רם כספי וגד טיכו.
בנק ישראל: בנק מזרחי טפחות הוא הכי יקר בהלוואות ומשכנתאות
ההלוואות הכי יקרות בבנק מזרחי טפחות; מי הזול במערכת, ועל ההבדל בין ממוצע לחציון ומה הריבית הסבירה על ההלוואות?
השוואה פשוטה בין הריביות שגובים חמשת הבנקים הגדולים בישראל מראה פערים עצומים בין הבנקים, ומתבלט לרעה בנק מזרחי טפחות. כך עולה מהנתונים האחרונים של בנק ישראל וכך גם עלה לאורך כל התקופה האחרונה. בנק מזרחי טפחות הוא הכי גרוע ללווים, הכי גרוע ללוקחי המשכנתאות (ריבית המשכנתא ירדה, עוד לפני החלטת הנגיד)ומסתבר שהוא גם לא בולט במיוחד לחוסכים (ריבית על הפיקדונות נמוכה).
מנתוני בנק ישראל עולה כי הריבית החציונית ללקוחות הבנק היא 11.3%. כלומר, מחצית ממהלווים מקבלים הלוואה בריבית גבוהה יותר ומחצית מתחת לריבית הזו. זו ריבית גבוהה במיוחד, כשבנק הפועלים השני במערכת ביוקר הריביות מספק ללקוחות שלו הלוואה חציונית ב-10.36%. שלושת הבנקים האחרים (לאומי, דיסקונט, הבינלאומי) בריבית חציונית של 8% פלוס.
ההפרש בריביות יכול לנבוע מרמת סיכון שונה של הלקוחות. ככל שהלקוחות "מסוכנים" יותר, כלומר יכולת החזר החוב שלהם מוטלת יותר בספק, אז הבנק ייקח פרמיית סיכון, כלומר ריבית גבוהה יותר. אבל, במספרים גדולים, צפוי (לא בטוח) שהמדגם של האוכלוסייה בין הבנקים די קרוב אחד לשני. כלומר שהסיכון של הלקוחות במזרחי טפחות, פועלים, לאומי, דיסקונט והבינלאומי די קרוב. יש גופים שפועלים במגזרים מסוימים, נראה שמרכנתיל של דיסקונט למשל פועל יותר במגזר הערבי והחרדי. גם מזרחי טפחות פועל במגר החרדי ודתי יותר מאשר אחרים, ועדיין, הסיכון הכולל, גם בשל גודל המדגם, צריך להיות דומה.
אם מסתכלים על הממוצע, ולא על החציון, התמונה נשארת דומה, וגם בחיתוך הזה מזרחי מוביל לרעה עם ריבית של 9.41%. מדובר על אחוז מעל דיסקונט הנמוך במערכת, שממוצע הריבית על ההלוואות שלו עומד על 8.41%. גם בממוצעים, הריבית של בנק הפועלים גבוהה ביחס לשער, עם 9.23% ממוצע. ההפרשים בין בנק לאומי, הבינלאומי ודיסקונט הם נמוכים יחסית, ועומדים על כ-0.4%.
- פועלים עם תשואה להון של 16.7% ורווח נקי של 2.5 מיליארד שקל
- בנק לאומי הרוויח 2.6 מיליארד שקל ברבעון, התשואה 16.2% על ההון
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
הריבית הממוצעת שונה מהחציון בכך שהיא סוכמת את הממוצע הפשוט של ההלוואות. לוקחים את כל הריביות לפי המשקל של ההלוואות שנקבע על פי סכומי ההלוואות ומקבלים ריבית ממוצעת. במזרחי טפחות היו כנראה לווים גדולים שקיבלו (מן הסתם) הלוואה בריביות נמוכות ולכן הממוצע ירד, אם כי הוא כאמור גבוה מיתר הבנקים.
למעשה,
פרופ צבי אקשטיין (אורן שלו)"כיבוש עזה אינו רק אתגר ביטחוני אלא איום כלכלי חמור על ישראל"
פרופ' צבי אקשטיין, ראש מכון אהרון למדיניות כלכלית: "הסדרה בשילוב רפורמות כלכליות יכולה להחזיר את המשק למסלול של יציבות וצמיחה"
מכון אהרן למדיניות כלכלית באוניברסיטת רייכמן מפרסם ניתוח הבוחן את ההשלכות הכלכליות של שלושה תרחישים ביטחוניים־מדיניים אפשריים הנוגעים לחזית עם עזה: סיום הלחימה והסדרה בינלאומית לניהול אזרחי של רצועת עזה; סיום הלחימה בעזה, ללא הסדרה. כיבוש מלא של רצועת עזה הכולל ניהול אזרחי מתמשך בידי ישראל
הניתוח שנבנה בשיתוף מומחי ביטחון מצביע כי כיבוש עזה כרוך בהוצאות ביטחוניות גבוהות, צפוי לגרור סנקציות כלכליות, ימנע יישום רפורמות תומכות צמיחה ויוביל לפגיעה ברמת החיים של האזרחים וביציבות הפיננסית של המשק. תרחיש כזה יוביל ל"עשור אבוד" – שנים רבות של צמיחה איטית - כפי שקרה לאחר מלחמת יום כיפור. לעומת זאת, בתרחיש הסדרה והעברת הניהול האזרחי של רצועת עזה החל מ-2026 לאחריות בינלאומית תתאפשר חזרת המשק למסלול של צמיחה כלכלית כפי שקרה לאחר האינתיפאדה השנייה.
מכון אהרן מפריד בניתוח הכלכלי בין הטווח הקצר (2027-2025) לטווח הארוך (2035-2028). בכל אחד מהתרחישים הוערכו היקפי המילואים הנדרשים, היקף העובדים שיעדר ממקום העבודה, העלויות הביטחוניות והשפעותיהם על הגרעון, הצמיחה ויחס החוב לתוצר.
כיבוש מלא של רצועת עזה
בתרחיש זה צה"ל נוקט בפעילות צבאית עצימה מאוד ברבעון האחרון של 2025 וכן ב-2026, לרבות גיוס מילואים רחב של כ-100 אלף אנשי מילואים. ישראל, מתוקף החוק הבינלאומי, מחויבת בחלוקת מזון ובשירותים אזרחיים בסיסיים לתושבי עזה. הפעילות הצבאית, יחד עם ההוצאות בגין ניהולה האזרחי של עזה, לרבות חלוקת המזון, מגדילות את ההוצאות הצבאיות ב-2025 וב-2026 אל מעל ל-9% תוצר בשנה, ואת הגרעון בשנים אלו ל-7.6% ו-7.9% בהתאמה. החוקרים מדגישים שבכל התרחישים שנבחנו מתקיימת התאמה תקציבית של 2% תוצר (הפחתת הוצאות או העלאות מיסים) בשנים 2027-2026. צמיחת התוצר בתרחיש זה תיפגע באופן משמעותית: 0.7% ב-2025 ו-1.1% ב-2026. ותוביל לצמיחה שלילית של התוצר לנפש (ירידה של 1.1% ב-2025, ושל 0.7% ב-2026). תוצאות אלו הן סכנה של ממש ליציבות הפיננסית של ישראל – יחס החוב לתוצר צפוי לעלות ל-75.9% בסוף 2026 ול-78.8% ב-2027. רמות אלו של יחס חוב לתוצר צפויות להוביל להפחתה משמעותית של דירוג החוב של ישראל, לזינוק בפרמיית הסיכון ולעלייה בעלויות מימון ומחזור החוב של הממשלה. החוקרים מניחים כי תחת תרחיש כיבוש עזה לא יהיה ניתן ליישם רפורמות תומכות צמיחה כלכלית כגון השקעה בהון האנושי, בתעסוקה, בתשתיות ובעיקר תשתיות תחבורה ותשתיות דיגיטציה של המשק.
- כולם מדברים על עלייה לארץ - הוא מדבר על הגירה מהארץ; הכלכלן שמספק תחזית פסימית לשנה הבאה
- מאות כלכלנים במכתב: "עדיין לא מאוחר לעצור את הרכבת לפני התהום"
- המלצת המערכת: כל הכותרות 24/7
תרחיש זה טומן בחובו סיכונים גדולים לכלכלה הישראלים וליציבות המשק: ראשית, תנאים אלו לא יאפשרו מימון מלא של דרישות מערכת הביטחון צפויה פגיעה משמעותית בשירותי האזרחיים, בעיקר בריאות, חינוך והשקעות בתחבורה. בנוסף, תרחיש כזה יחריף את מצבה המתדרדר של ישראל בזירה הבינלאומית הצפויה להטיל סנקציות כלכליות שיפגעו בחברות יצוא, בעיקר יצוא הייטק, ובייצור מקומי בשל קושי ביבוא מוצרי גלם וביניים.
