ביטוח מפני אובדן כושר עבודה - הלכה ומעשה

ביטוח מפני אובדן כושר עבודה - מטרתו להגן על המבוטח ועל בני משפחתו בעת אובדן כושר השתכרותו של המבוטח.

יש שביטוח זה בא כ"נספח אובדן" לפוליסות "ביטוח מנהלים" של עמיתים שכירים; וזאת - כתשובה הולמת לתוכניות "הפנסיה המקיפה" של קרנות הפנסיה, הכוללות בתוכן כיסוי ביטוחי לעת נכות של המבוטח.

כאמור, לאחר שראו חברות הביטוח בעניין הזה כי טוב - הן שיווקו נספח זה גם במסגרת פוליסות ביטוח מסוג קצבה לעמיתים עצמאיים וכפוליסות ביטוח עצמאיות, לכל המעוניין בכך.

וכך, הסוגיה הנידונה - במסגרת נייר עמדה זה - היא: מה יהא דינו של פיצוי, המתקבל בידי מבוטח על אובדן כושר עבודה.

פיצוי על אובדן כושר עבודה - עניינו בתשלום על אובדן כושר ההשתכרות בעקבות מחלה / תאונה. כושר ההשתכרות מהווה נכס הוני (או זכות) בידי יחיד; ואשר על כן, פגיעה בו - דינה כפגיעה ב"עץ"; ולפיכך, פיצוי על פגיעה שכזו מהווה אף הוא פיצוי הוני, אשר ממוסה על פי חלק ה' לפקודת מס כהנסה (נוסח חדש), התשכ"א-1961 [להלן - "הפקודה"], ומקורו אינו ביגיעה אישית.

עם זאת - אם משולמת קצבה על אובדן כושר עבודה לזמן קצר; ומתוך זה ניתן ללמוד, כי הפגיעה בנכס ההון שמניב את הפירות ("העץ") אינה אירוורסבילית; דהיינו: כאשר נקבעת למבוטח נכות זמנית בלבד - אפשר לראות בפיצוי בבחינת תשלום הבא "לסתום" פירצה שנוצרה בזרם ההכנסות ולא ב"עץ"; ואשר על כן, אפשר לסווגו "הכנסה מיגיעה אישית", כפי שסווגה בידי המבוטח בטרם האירוע.

סעיף 2(5) לפקודה קובע, כי קצבה, מלוג ואנונה מהווים מקורות הכנסה החייבים במס. בהתאמה - הכנסה, המשולמת בדרך של קצבה (הכנסה מחזורית, חודשית ושוטפת שניתן להעריכה ולצפות לה) מכוח פוליסת ביטוח מפני אובדן כושר עבודה, תמוסה על פי מקור זה ותחויב במס בהתאם לזה.

עמדת רשות המסים בישראל [להלן - "רשות המסים"] בנידון - אשר לפיה אין הבחנה מהותית בין פוליסת ביטוח עצמאית (stand alone) לבין פוליסת ביטוח הנרכשת כנספח לפוליסת קצבה - מאפשרת, לכאורה, לראות בתשלומים כאמור הכנסה מיגיעה אישית.

ואולם, קצבה בשל אובדן כושר עבודה מאת קופת גמל לקצבה מהווה הכנסה מיגיעה אישית, מכוח הגדרת "הכנסה מיגיעה אישית" שבסעיף 1 לפקודה; וזאת, אם הקצבה משולמת בשל עבודה ומכוח חברות בקופה במשך חמש שנים לפחות, למי שבחמש השנים, שקדמו לתשלום הקצבה, הייתה מרבית הכנסתו החייבת מופקת מיגיעה אישית (הכספים, שצבר עמית-שכיר, הוא צבר במהלך עבודתו; והכספים, שצבר עמית-עצמאי, הוא צבר כפי שנקבע בהגדרה).

וכך, קצבה בשל אובדן כושר עבודה, המשולמת מכוח פוליסת ביטוח להבדיל מקופת גמל לקצבה, אין מקורה בהפרשות (עובד / מעביד), אשר נעשו לקופת הגמל לקצבה, ואשר מיועדות לתשלום קצבה עתידית, אלא מקורה בפרמיות הביטוח ששולמו לחברת הביטוח כדי לרכוש כיסוי ביטוחי זה, גם אם הן נלקחות מתוך התשלומים השוטפים לאותה קופה.

סעיף 9(7) לפקודה קובע, כי כל סכום הון - שנתקבל כפיצויים כוללים על מוות או על חבלה - פטור ממס. ומזאת, עולה השאלה - האם תשלום על אובדן כושר עבודה, המשולם בדרך של קצבה מכוח פוליסת ביטוח, שרכש הניזוק בעצמו או באמצעות מעבידו בדרך של נספח אובדן כושר עבודה שצורף לפוליסת ביטוח מנהלים, זכאי לפטור ממס הקבוע בסעיף 9(7) לפקודה [?].

בעניין "הדר לב" פסק בית המשפט, כי הפיצויים הזכאים לפטור ממס והמוזכרים בסעיף 9(7) לפקודה - מטרתם להשיב את המצב לקדמותו; וזאת, ללא כל חשיבות למקור התשלום. הפיצוי יכול להיות משולם מהמזיק עצמו, או מכל אדם אחר החייב בתשלומו. בהתאם לפסיקה זו, ניתן לקבוע, כי אם אין תקבול נוסף מעבר לתקבול המתקבל מכוח פוליסת ביטוח מפני אובדן כושר עבודה - הרי יש לפטור הכנסה זו מכוח הסעיף הנידון.

פרשנות רשות המסים לסעיף 9(7) לפקודה, בהתאם להילכת "הדר לב", היא, כי כאשר מתקבל תשלום פיצוי הוני חד-פעמי בעבור נזק שנגרם - אם מטעם המזיק; אם מטעם חברת הביטוח שלו; אם מצד שלישי שנושא בעול הפיצוי - אין להחיל את הוראות הפטור לפי הוראות הסעיף הנידון, אם מדובר בפיצוי על אובדן כושר עבודה מכוח פוליסת הביטוח. לדידה, הפיצוי אינו בגדר השבת המצב לקדמותו, אלא מעבר לכך.

חיזוק לעמדה האמורה מוצאת רשות המסים בסעיף 86 לחוק הנזיקין, שהכיר בכך, כי סכום המתקבל כקצבה בשל אובדן כושר עבודה מכוח חוזה ביטוח על אותה עוולה, אינו מנוכה מהפיצוי ההוני החד-פעמי, ולכן יצטרך המזיק לשלם את מלוא הפיצוי, ללא ההפחתה.

העובדה, שהפיצוי על אובדן כושר עבודה אינו מנוכה מהפיצוי ההוני החד-פעמי, מלמדת - לטענת רשות המסים - כי מערכת המשפט מכירה בכך, שייתכן מצב שבו יפוצה הניזוק, מעבר להשבת המצב לקדמותו. פיצוי עודף זה אינו זכאי לטענת הפטור הקבוע בסעיף 9(7) לפקודה.

מצוין בזה, כי באירועים, שבעקבותיהם נקבעה פגיעה זמנית, ומכך אובדן כושר העבודה של הניזוק הינו בר-השבה - יש לראות בהכנסה בבחינת הכנסה מיגיעה אישית; וזאת, על פי ההלכה הפסוקה, שלפיה דין הפיצוי כדין הפירצה אשר אותה הוא ממלא. וכך, אין ספק, כי בהיות הפגיעה, פגיעה ארעית, אשר גורמת אובדן הכנסה שוטפת לתקופה קצרה שמקורה ביגיעה אישית - אין לראות בפיצוי בבחינת פיצוי שאינו מיגיעה אישית. זה גם זה, מזכים בכל הטבת מס שעניינה ביגיעתו האישית של הנישום.

ואולם, כאשר קיימת פגיעה בלתי חוזרת בנכס ההון שמניב את ההכנסות (למשל, בעת אובדן כושר עבודה לצמיתות) - נראה, כי אין מדובר בהכנסה מיגיעה אישית, וזה יהיה רווח הון אשר כפוף להוראות חלק ה' לפקודה.

בהקשר זה - מודגש כאן, כי במקום שבו עסקינן בהיווני קצבה כאמור לעיל, אין מהות ההיוון ועצם ההיוון משנים את סיווג התמורה; שכן, משמעות ההיוון הינה קביעת "תמורה" תוך התייחסות אל רכיב הזמן.

הכותב: מומחה למיסוי; לשעבר מנהל המחלקה המקצועית ברשות המסים בישראל; ממשרד פורת, שגיב, שלומי - עורכי דין ונוטריון.